השביל הזה מתחיל כאן

במהלך פרוייקט ההתנדבות שלנו בקמבודיה, ובעצם ניתן לומר שאף מתחילתו של הפרוייקט, התעוררו שאלות שהרגשנו שמחוייב לתת עליהן מענה. מקורן של השאלות נובע מהעובדה שמבחינת רתימת הילדים ללימודי האנגלית ולפעילויות בבית הקהילה נחלנו הצלחה, אך כל אימת שזה הגיע לפעילויות שונות עבור המבוגרים (ובגדר מבוגרים אני כוללת גם את השכבה הבוגרת של הילדים: כיתות ח' וט') יש הרבה פחות היענות.
כאשר מבוגרים אינם מגיעים לפעילות שהתכוננת אליה רבות ישנה אכזבה מסוימת, אבל גדולה מזו היא האכזבה המורגשת בעת שמתעוררת בראשך השאלה: האם הדבר הזה שאנחנו מנסים לעשות כאן- ליצור קהילה מתוך וביחד עם המקומיים - פשוט אינו מתאים או אולי מוקדם מדי עבור המקום הזה. ייתכן שהאנשים פה צריכים לעבור עוד תהליך חברתי ארוך על מנת להגיע להבנה קהילתית.
כרקע אספר שקמבודיה היא ארץ "מוכת" ארגונים לא ממשלתיים והמקומיים התרגלו ששופכים עליהם כסף ונעלמים, אם מתוך ייאוש כי הדברים פה הולכים לאט (ופעמים רבות לא בדרך שהגיונית למערב) ואם מתוך כך שמלכתחילה הם לא התכוונו להישאר. התוצאה הישירה היא אוכלוסיה שנחלה אכזבות כתוצאה מהבטחות לא ממומשות רבות מחד, ומאידך עצלנות מסוימת כשהמטרה היא להוציא כסף מאותם ארגונים.
על רקע הנ"ל, הגיע השבוע יובל לימון, מנהל ארגון "תרמילאים ותורמים" לביקור.
חוץ מלבדוק מה שלומנו, המטרה המרכזית של הביקור הייתה לבדוק האם בכלל יש לנו פרטנר והאם אפשר למלא אחר מטרות הפרוייקט כפי שהצבנו אותן לעצמנו. לצורך כך התקיימה ברוב טקס פגישה מרובת משתתפים ממכובדי הכפר, שבמסגרתה הובעה נכונות על ידי האחרונים לקדם את הפעילות הקהילתית בהנהגתם. בכך למעשה הונחה אבן הדרך הראשונה לפעילות קהילתית רחבת היקף ובראשה הקמת בית קהילה מורחב ומחודש. זוהי גם אבן בוחן לפרוייקט ההתנדבות כפי שהוא מתקיים כיום.
העניין מתוכנן כמבצע צבאי: ביום שייקבע מראש, אנשי הקהילה יגוייסו לשיפור והרחבת בית הקהילה. כל אדם שיסייע לבנייה יקבל "כסף קהילה" בהתאם לכמות השעות שיתרום מזמנו לצורך הבניה. בסיום הבנייה ייתרם סכום הכסף למטרה קהילתית ראויה. האירוע ינוהל על ידי ראשי הכפר כך שהאחריות להצלחת הפרוייקט, כמו גם הקרדיט אם יצליח, יהיו שלהם.
הצלחת התכנית הזו תקבע את צורתו של המשך פרוייקט ההתנדבות שלנו כאן. בסיום התכנית נקבל מושג באשר לתהיה האם עלינו להבין שהעצמה קהילתית הוא ביטוי שיש עוד זמן עד אשר יובן וייושם בקמבודיה וכל עוד לא ניתן ליישמו אולי מקומנו לא כאן במטרותינו הנוכחיות, או שאולי נזכה לקריאת כיוון (שתהווה זריקת עידוד משמעותית) לכך שאנשים כאן מוכנים לשינוי.
אנחנו מקווים לתשובה האחרונה אבל ברור שגם אם זו תינתן, זוהי רק תחילתה של הדרך, התהליך עוד ארוך ועוד ננחל אכזבות.
מזל שאנחנו מהחולמים והמאמינים...

Every Sunday we show a children’s movie at the community center. It’s supposed to begin at five o’clock, but in Cambodia, as Cambodia is, by 5:15 there are still only ten young children loitering about. So Shani and I decide to take our bikes and ride around the village in an attempt to recruit some more viewers.
On our way, we see one of the sixth graders coming towards us. “Movie! Community center! Now!”, we command, in an attempt to get our message across. For a few seconds he looks bewildered by the attack, but then comprehension takes over, and he says “five minutes”.
As I watch him walk away, I realize he’s actually walking towards: towards a group of boys huddled together under a house. I decide to investigate – what could possibly be more fascinating than our grand screening of “Happy Feet”?
I approach them apprehensively, not sure of what I’m about to find, or whether I’m trespassing. The sixth grader spots me and says: “playing cards”, his hand signaling towards the cluster of boys. “Playing cards!” I think to myself indignantly, “That’s what outstaged our movie?!”
As I come closer I see a few familiar faces – some third graders, which here means children anywhere between the ages of ten and fifteen. I summon my most daunting angry face and say: “movie, community center, come!”. The boys scatter about- running in all directions- all of which mysteriously lead back to the community center. Yet, a few of them linger back. When I move in closer to see what’s keeping them I realize they’re collecting bills, rolling them and stuffing them into their pockets. These boys aren’t playing for fun, they’re playing for money.
I round up the last of them, and walk back to the community center. There are a few more children present now. During the next 20 minutes or so the place will become so packed that we will have to stand, each of us giving up his seat to three children. Halfway through the movie, I turn around and see that some adults have joined us, not inside where all the children are crammed, but outside – seated on their motorbikes.
Most of the viewers will not understand the movie. They will not laugh at the same jokes as us, they will not sing the same songs. They watch it as if it’s their first time, and perhaps for some of them it actually is. It’s this contradiction that strikes me most- that the same children who regularly gamble on cards can watch a movie through unparalleled innocent eyes.

ביום שישי הייתה חתונה בכפר ושלושה ימים לפני כן החלו ההכנות, האוהל הכתום הוקם והמשפחה ישבה בו, מתפללת ומברכת, והכל באמצעות רמקולי ענק שלא היו מביישים את איצטדיון רמת גן ביום העצמאות. אחר הצהריים החלו החגיגות ובשבילנו הייתה זו החתונה הקמבודית הראשונה.
חתונה קמבודית לא דומה לשום אירוע מהסוג הזה במקומותינו. ההכנות מתחילות זמן רב מראש, הנזירים מברכים ונערכת סעודה לעניים (מנהג מקסים). למחרת השכם השכם בבוקר מתחילות להיאמר הברכות ובערב נערכת ארוחה גדולה ולאחריה ריקודים קמריים שניתן לסכמם כסיבובים סביב שולחן עם שינוי קל בתנועות הידיים והרגליים בכל שיר. בסוף גם מפרגנים לדודים מישראל עם מוזיקה מערבית... יכול להיות שזה היה פרגון לדודים מפנום פן.
החתונה הייתה חגיגת סיום לשבוע העבודה הראשון שלנו כאן, שהיה מלווה בלא מעט גשם למרות שהבטיחו לנו שהעונה הרטובה תגיע רק ביוני. בין ממטר לממטר אנחנו מדוושים בין הכיתות השונות ומלמדים אנגלית, או משתטים עם הילדים בבית הקהילה.
התנעת הלימודים לאחר הפסקתם עקב חילופי המשלחות אורכת זמן מה ואנחנו עדיין בשלבים של איסוף תלמידים, חזרה על חומר קודם וקצת מנסים לחדש. בכל כיתה יש רמות מגוונות של אנגלית וגילאים מגוונים של ילדים כך שהדבר הופך את לימודי האנגלית למאתגרים אף יותר.
בית הקהילה הפך גם הוא לחלק בלתי נפרד משגרת השבוע והוא מהווה כיום מקום מפגש בעיקר לילדים הקטנים למשחקים ולשעות יצירה. מבחינתנו, המטרה היא לרתום את הקהילה הבוגרת לפעילויות השונות שאנו נעביר וליצור פעילות קבועה שתימשך גם אחרי שנעזוב את המקום, וזה האתגר האמיתי.
נדמה שהמבוגרים רוצים שנפנה אליהם ורוצים להיות חלק מדבר גדול יותר אבל לא יודעים מה וכיצד לעשות זאת. כאן זה המקום שלנו לדובב אותם לגבי הדברים שחסרים להם ולהראות להם שאפשר. אני לא בטוחה שמישהו שאל את האזרח הקטן בדוכן הקוקוס בשוק מה הוא היה רוצה שיהיה כאן בכפר עבורו. אז אנחנו מתכוונים לנסות.
אתמול כששאלנו את אותה שאלה בדיוק את תלמידי כיתה ט', קיבלנו מצד אחד תשובות שמאפיינות בני 15 טיפוסיים. הם היו רוצים מסיבה וטיול, אבל מצד שני הם ביקשו את הדבר שבשביל כל אדם שחי בישראל הוא כמעט טריוויאלי. הם ביקשו בית ספר תיכון כי אין להם כאן. כי מי שלמשפחתו אין כסף לשלוח אותו ללימודים מחוץ לכפר, מסיים ללמוד בכיתה ט' ונכנס למעגל העבודה. הבקשה שלהם הייתה כל כך פשוטה וכל כך נוגעת ללב.
אם הייתי יכולה, הייתי פשוט רוצה לבנות איתם ביחד את בית הספר התיכון הראשון של צ'י פאט. ועד אז הייתי רוצה להאמין שבעתיד אותם תלמידי כיתה ט' יבנו אחד כזה לילדיהם כי הם ירשו לעצמם לחלום ויידעו לבקש ולרצות את הדבר הכל כך בסיסי הזה.

Through the Looking-Glass

Today I taught an English class for the first time. It started out great – we played a game to help us learn each others names, and it was fun. At some point though, I wanted to start reviewing the words and phrases they had already learned. I began by asking them open-ended questions – How are you? What do you like to do?

We were having a great time, until I decided to raise the bar. Just a tad, you know, because they were doing so well. I rephrased my questions, just a bit: changed a word here and there, didn’t even think it would make much of a difference. I must have overdone it, because at that exact moment, I literally saw the light leave their eyes. Their faces took on a confused look, and suddenly I remembered.

I remembered what it is like to learn a new language. I remembered how it felt to have a teacher talk to you in sounds you could never recreate, and then look at you expectantly, and you realize it’s your turn to speak, but you have no idea what the conversation is about. I remembered this situation: we are all sitting in class, I don’t understand anything, but at least I don’t look it, so nobody knows. Suddenly, all of the kids around me are standing up for some reason and I am left behind, too dumb to pick up on the command in time. I remembered the shyness that learning a new language instills in you. The fear that you might say something incredibly stupid and all the other kids will laugh. The helplessness of understanding partially, or misunderstanding, or not understanding at all.

It’s easy, as and ESL teacher, to lose yourself in an unwarranted feeling of great supremacy. It’s easy to mistake yourself for something you’re not – a savior. But to these children I am no such thing. On the contrary – I am the one putting them on the spot, making them feel uncomfortable and embarrassing them.

I’ve decided to try and remember these feelings, to cherish them. To be humble. To remind myself every morning how I would feel if I had to learn their language – helpless and awkward and small.

הננו כאן

ביום רביעי הגענו לצ'י פאט לאחר ליל נסיעה מתיש שהסתיים בהידחסות של שישה אנשים וכ-18 מוצ'ילות למכונית פרטית. משלחת צ'י פאט השניה. נדמה שאנחנו שונים מזו הראשונה.
אז קודם כל, נעים להכיר. אולי יש לכם תחושה שאנחנו מכירים כבר כי יש תמונה וציטוטים למטה, אבל זה לא ממש אנחנו. כשהגענו אמרו לנו שאנחנו נראים אחרת לגמרי.
מזג אויר חם ודביק קידם את פנינו בכפר שעומד להיות הבית שלנו בשלושת החודשים הקרובים. הכפר, בדומה למה שתיארו לנו, בנוי בתי עץ משני צידי כביש עפר לא סלול. בניגוד למה שחשבנו, הכפר מתפתח במהירות והתושבים כאן יודעים היטב מה הם רוצים. הילדים לומדים שעות ארוכות והמבוגרים כבר מבינים שהם צריכים ללמוד לעשות עסקים. הם צמאים ללמוד אנגלית משום שהם יודעים שיש בכך הזדמנות. אל תבינו אותי לא נכון, הכל מאוד בסיסי כאן. בסיסי, אבל במגמת התפתחות מהירה.

האיזור עצמו מקסים. חלקנו (מישהו אמר שני?) עדיין מתפעלים מהברווזים שעוצרים את התנועה ברחוב בזמן שהם חוצים את "הכביש" אחר כבוד, או מהפרות שמסתובבות כאן חופשי ולא מפריעות לעצמן להותיר את חותמן בחצר של הבית שלנו, שבקרוב נעביר בה שיעורים. אגב, הבית שלנו נעים. הוא כבר בית.
הכל פה טובל בירוק ויש שבילים נסתרים שאנחנו חוקרים בטיולי האופניים שלנו. אם לשוק בבוקר ואם טיול לקראת שקיעה אחר הצהריים. הטיולים האלה תמיד מלווים בברכות של הילדים, כאשר כל אחד מהם דורש את ה"שלום" שלו ודורש לדעת לאן אנחנו נוסעים.

את הימים האחרונים העברנו בהתאקלמות והתארגנות לקראת העבודה הרבה שמצפה לנו. קצת צובעים קירות, קצת נאבקים ביתושים ובעיקר אוכלים אוכל מצוין.
האתגר הראשון שלנו היה להכין ארוחת ערב ל-14 אנשים. אמנם משלחת שהרוב בה נשי אבל אף לא אחת חובבת מטבח אמיתית. עם זאת, עמדנו באתגר בהצלחה, אם יורשה לי להעיד על עיסתנו.
אנחנו לומדים להכיר אחד את השני ולחיות ביחד, דבר שלחלקנו הוא לא מובן מאליו.
מושגים שיהיו שגורים בפינו כמו בית קהילה, ספרייה, שיעורי אנגלית, מתחילים להתגלגל על הלשון ולמעט כמה חששות מפני שיעורי האנגלית נדמה שאנחנו מוכנים לאתגר.

אז משלחת צ'י פאט השניה – שי, שני, נופר, נטע, ליהי ואשחר וגיל הוותיקות - יוצאת לדרך...

זה שיר פרידה...

איך נספר לכם על 3 חודשים?

איך נמחיש את כל מה שהיה?

הטעימות שקיבלתם כאן מתארים קצת ממה שעברנו, אך אינם יכולים להמחיש את הריחות, הרגשות והתחושות....

כי איך נספר לכם על פו, הילד השובב של הכפר, בעל גומות החן השובות, זה שלאחר שלימדנו אותו כיצד לכתוב את שמו באנגלית, כתב Pooh על כל ריבוע בכדורגל, זה שהיה תמיד ראשון לטפס על עץ ולקטוף לנו פירות, זה שהיה הראשון להכין לנו כתר ולסדר בו פרחים, זה שהחליט שהצבע למתקני גן השעשועים מתאים גם לכפכפים שלו, זה שהיינו צריכות לחבוש את רגלו הפצועה ולא פצה את פיו במהלך פעולת טיהור.

איך נספר על סרי-פאיה הביישנית ועל סרי-נוט החייכנית.

על באורן- שחיוכו על הבוקר פשוט הופך את היום לשמח יותר.

על מאינקיין החמוד שכבש את לבבותינו עם טיפת הריר המתמדת שלו...

על סופי ועל גאט, על סרי-לאן וסנרה אשר לא ויתרו לנו על הסבר מוחשי בקמאר כדי להסביר כל צחוק וכל בדיחה.

על פואה, שלימדה אותנו לשיר ולרקוד בקמאר.

על מום ונאיי, שלימדו אותנו לתפוס שרימפסים בנהר ב 23:00 בלילה, בעיצומו של מסע דייג נועז, עם סירה רעועה שהיו בה רק קצת (לא הרבה) חורים .

על מום, ועל קינוח מושלם (בהתאמה אישית) כל יום ב 16:00.

על משפחת סוק המקסימה, שאפשרה לנו להיכנס לחייה ולצלם אותה (10 אנשים) כשהם קמים בבוקר, אוכלים, עובדים ועוד.
זו המשפחה הכי גדולה ומקסימה שפגשנו בימינו.



איך נספר לכם על המסיבות והחתונות הפרועות בצ'י-פאט, על המוסיקה הקמארית אשר איננה פוסקת בכל שעות היממה, על הריקודים המונוטוניים אך עם זאת הממכרים, על זה שכולם- אבל כולם, שתויים ועל הרגליים (כולל נשים זקנות), ועל השמחה והאושר שמקרינים על הכל.


איך נספר על הפעיליות בבית הקהילה אשר היו מקור לגילוי מחדש של היצירתיות שלנו. בעזרתם, גילינו מחדש את הכיף שבלצייר ציור פשוט, את ההתרגשות של לשתול גרעין דלעת בקליפת קוקוס, וכמה דברים אפשר לעשות מבלון אחד פשוט.
גם לא נוכל לתאר את ההרגשה, כשמגיעה כמות מטורפת של ילדים שנכנסים לתוך מרכז קהילה אחד קטן באחה"צ סטנדרטי בצ'י-פאט (חם עד מחניק מאוד...)



איך נתאר לכם את המסורת של 11:00 בבוקר- קפה קר (או Cafe Tak De Ko למבינים), שלוקח את האייס ארומה בסיבוב ושבלעדיו לא היינו שורדות את הסאונה של בית הקהילה.

ואיך נוכל להמחיש לכם את הרוגע ששאבנו מהבריכות ה"סודיות" של צי-פאט אשר בזכותם יכולנו לאגור כוחות ולהתחיל כל שבוע מחדש. אתה יושב בין הסלעים, מסתכל סביבך ומבין שאתה נמצא במקום הכי רחוק, אך עם זאת, הכי קסום בעולם.



ובגלל שאי אפשר לתאר, פשוט אי אפשר, את כל החוויות המדהימות, המופלאות, המרגשות והקסומות שחווינו....
לכם נותר רק להגיע למקום ולגלות בעצמכם...

בלוג זה מוקדש באהבה לילדי צ'י-פאט האהובים ומיוחדים שהפכו את החוויה המיוחדת הזו להפרתקאה של חיינו...

באהבה מעיין וענבר :-)

המשלחת השניה של מתנדבי תרמילאים ותורמים יוצאת לדרך!

קבלו את המצטרפים החדשים ל אשחר (מנהלת המשלחת) ולגיל (סגניתה) הנמצאות בקמבודיה - צוות תרמילאים ותורמים השני לפרוייקט ציפאט:

• ליהי - בת 30 מתל אביב, מוסמכת לעריכת דין, תלמידת תואר שני בתוכנית הבינתחומית לאומנות . ציטוט: " אני רואה בהתנדבות שליחות גדולה , ואתגר גדול לא פחות. אני מצפה לעבודה הישירה עם האנשים, ללמוד וללמד ולנסות לעשות שינוי .."
• נופר - בת 23 מקיבוץ גזית . עבדה במלונות באילת, בחינוך הגיל הרך ובהדרכת ילדים . ציטוט: "איני רואה את שלושת החודשים של ההתנדבות כחופשה , אלא כעבודה ותרומה שאני יכולה ורוצה להעניק.."
• שני - בת 22 מתל אביב. מדריכה ומובילת פרוייקטים בתנועת הצופים, הדרכת ילדים בעלי צרכים מיוחדים.. ציטוט: " אני מאד מקווה ומייחלת ליצור קשרים הדוקים עם הקהילה , שנהיה קשובים לצרכיהם ונפעל תוך רגישות ושמירה על הצביון המקומי... אני מקווה ללמוד כמה שיותר ולהביא את עצמי לעשייה מכסימלית .."
• נטע: בת 25 מצרעה. בוגרת עבודה סוציאלית , מורה לפסיכומטרי , עבדה עם נוער ונפגעי סמים .. ציטוט: "אני מאמינה שכשהלב שלך במקום הנכון ואתה באמת מחוייב למטרה, אתה יכול להצליח ושאר הדברים האחרים הופכים לזניחים.."
• שי - בן 24 מיבנה. מדריך חוגי סיירות , קצין בשריון, מדריך נוער לפני ואחרי הצבא . ציטוט : " אני מאמין שבאם נעגן תשתית מסודרת למען התושבים נוכל למנוע את הדרדרותם לדברים לא רצויים ולעודד דברים חשובים כיצירתיות והשכלה.."

הצוות נבחר ומויין בקפידה מבין עשרות המתנדבים שהגישו את מועמדותם, סיימו את ההכשרה שנערכה כאן בישראל ויוצאים בדרכם למשימה בצ'יפאט השבוע.

אנחנו מאחלים למתנדבים החדשים שיצליחו בתפקידם, ויהנו מהמשימה לפחות כמו הקבוצה שקדמה להם!