מבית הבלוגים של למטייל

יום חמישי, 30 ביולי 2009

משפחה


בבלוג הקודם כתבתי על פרויקט המשפחות.
פרויקט המשפחות הוא פרויקט שמטרתו להיכנס אל לב המשפחה הקמבודית ולהתבונן.
להתבונן בשגרת היומיום, להתבונן בדינמיקה המשפחתית, בעבודה הכרוכה בלנהל חיי משפחה ללא ממון רב ומגוון היסחים כמו: טלויזיה, צעצועים, חוגים...ניתן לבוא עם מתורגמן או בלעדיו ובשלבים מאוחרים יותר גם להביא מצלמת וידאו. בשביל הזיכרון והתיעוד.

התלבטתי זמן רב ממי כדאי לבקש. התלבטתי בין סוקיה, תלמידת כיתה ד' מקסימה שלי. ילדה מאד חייכנית ונמרצת, שלה עוד אחות בשם סוקון לבין פירי- תלמיד כתה ה' ואחד השכנים שלנו.
אבל כמה ימים אחרי שאלון וגיל כבר ביצעו מפגש אחד עם המשפחה שלהם וידעתי שאני חייבת לבחור משפחה, פתאום עברה אוי, תלמידת כיתה ד' שלי, ליד הבית.
את אוי אי אפשר לפספס. היא ילדה ארוכה וגבעולית- שזה לא אופייני כל כך לקמבודים, רזה, שיערה השחור והארוך קשור בגומיה על עורפה, בדר"כ לובשת חצאיות ארוכות עם הדפסים שמדגישות עוד יותר את גובהה וחולצות מכופתרות. אבל עיניה הן הכובשות אותך. יש לה את הריסים הכי ארוכים שראיתי, ואת הבעות הפנים הכי מצחיקות בעולם, במיוחד כשהיא מנסה בכל כוחה להגות משפט או מילה שקשים בשבילה: היא מכווצת את הפנים ומקמטת את האף תוך כדי דיבור וכשהמשפט משתחרר מבין שיניה פניה עוטות מבט שואל קריקטוריסטי, מחכה לתגובתי. אם עניתי "Very good!", היא תחייך בביישנות ותעפעף בריסיה הקסומים. אם אני חוזרת על המשפט, כדי שתבין שוב את צורת ההגייה, פניה יעטו מבט מרוכז ורציני, שלא הולם כלל ילדה בת 13, אלא גבר כבן 50.
"איך שכחתי מאוי?" אני אומרת לעומר, ומציעה שאת ביקורינו נעשה אצל משפחתה של אוי.

עומר מסכימה אך ברוב חוצפתה, מחליטה לחלות בברונכיט ואנחנו שולחים אותה לפנום פן כדי להבריא. לאחר שקבעתי עם אוי שנלך לביתה מיד לאחר שעור אנגלית, גיליתי שלא ניתן לעשות דבר בכפר הזה מבלי שכ-ו-ל-ם יידעו עליו. לכן, למפגש הצטרפו אלינו עוד חמישה ילדי כיתה ד', שאצל שניים מהם גם ערכתי ביקור בית. אוי, בוארן וסריי ניאנג, שלושתם גרים בקמלוט השכנה. אנחנו הולכים לקמלוט בגשם שכבר הפך בימים האחרונים לתושב קבע באזור. הדרך לקמלוט שופעת שדות מרעה ירוקים, מדשאות שהוצפו והפכו לאגמים קטנים ולמשכני עלוקות כמו שאני אגלה אחר כך כשהבנות ילווני הביתה...

תחנה ראשונה: בוארן- לבוארן יש אחות ואח הקטנים ממנו, ושני הורים מקסימים. אני מתנצלת על ההגעה ללא התראה ואמו מרגיעה אותי שהם כבר סיימו לאכול את ארוחת הבוקר. אני משוחחת עם אמו, שהיא אחת הנשים הקמבודיות היפות שראיתי, על בוארן, על קמלוט, על העבודה ועל השאיפות שלהם. היא מספרת לי שיש להם שדות אורז שהם מעבדים ונמצאים בקמלוט הישנה(כפר במעמקי היער במרחק של יום נסיעה). היא מוסיפה ומספרת שזוהי התקופה בשנה שאביו של בוארן יוצא לעבד את השדות ולכן הוא ייעדר מהבית למשך חודשיים. אני שואלת אם זה קשה לה ולילדים שבעלה נעדר מהבית לזמן כה רב והיא עונה שאין ברירה, כי האורז, אותו הם מגדלים לשימוש אישי, הוא חיוני להישרדותם. היא אומרת לי, שבתור אמא היא תעשה הכל כדי שילדיה לא יצטרכו לעבוד, וישקיעו את כל כולם בבית הספר ובלעשות את מה שילדים עושים.
אני מאד מתרגשת מהמשפט הזה ופתאום אני מבינה מדוע הילדים כאן בעלי תשוקה עזה ללמידה. אלו ההורים שלהם שמחנכים אותם לאהבת הלמידה, מנסים להעניק להם את כל מה שלא זכו לקבל. אני מבינה פתאום כמה הילדים האלה אהובים למרות שגילויי חיבה בין הורים לילדיהם הבוגרים הם נדירים בנוף המקומי.


בתחנה השניה, בבית משפחתה של אוי, ההורים שלה אומרים לי בדיוק אותו דבר.
אני מספרת לשתי המשפחות שביום שני הקרוב אנחנו עורכים מסיבה חגיגית לרגל פתיחת השעורים החדשים בבית הקהילה ומזמינה אותם להגיע גם לשעורים למבוגרים שאנחנו מקיימים. הם בספק אם יוכלו להגיע. הם מאד עסוקים בהישרדות היומיומית ובפרנסת המשפחה ללא עזרת הילדים ולאכזבתי הם לא חושבים שיהיה להם פנאי לשעורים שכאלה... מאוחר יותר השבוע כשאני אסע עם מר. טנג המתורגמן שלנו לחלק פלאיירים למסיבה והוא יצביע על חבורת ילדים ויגיד: "הם אולי לא יודעים קרוא וכתוב אבל הם דייגים מצוינים" - אני רק אז אבין למה שתי האמהות התכוונו...

אנחנו הולכות לעוד ביקור מאוחר יותר השבוע ומתמוגגות מאחיה הקטנים ומהשכנים הקטנים שבאים לשחק איתנו. אוי ואני משחקות מעין דמקה קמבודית( דמקה בלי חוקים בה אפשר לזוז לכל הכיוונים) על לוח משחק קבוע שחרוט על רצפת הבית העשוי מעץ ובאמצעות ענפים ועלים. אני מנצחת! עומר כהרגלה מדליקה את כל השכנים, משחקת איתם ו מרכיבה אותם עליה. כולם תופסים טרמפ על הסוס החדש וההמולה כולה מונצחת בסט תמונות היסטרי! אנחנו מלמדים אותם 3 מקלות והם מתלהבים כאילו זה המשחק הכי גאוני בעולם. מטבח המשפחה הוא עוד חדר קטנטן בו כמה סירים, מחבתות מקום לגחלים- להבערת אש (בתוך הבית) ולהרתחת מים. שני החדרים האחרים מיועדים לשינה, ובבית אני לא מזהה אף לא שמיכה או כרית. רק מחצלות וערסלים.

אנחנו מחליפות מספרי טלפון עם אוי (לאבא שלה יש) ואני חושבת איזה כיף זה יהיה לדבר איתה מישראל או מכל מקום אחר בעולם. ואז אני חושבת שיהיה לי מאד עצוב להיפרד ממנה. ואז אני מעדיפה לא לחשוב על זה ומנסה פשוט להעריך את הזכות שניתנה לי להיות בקרב הילדה הזו ולמרות שהמשפחה שלי מאד רחוקה כרגע, להרגיש שוב מה זה להיות חלק ממשפחה.




the day it happened

It happened! After a lifetime (or so it seems) of working on the community center here in Chi Phat, it was finally reopened with a new and improved service for the community!

You see, all our past delegations worked on the establishment of the community center as a center for our activity in the village, but the completion of its building was a sort of an endless story, that we, the third delegation ourselves, have had to deal with, and in fact still do, since we still have things to do.

When we came here, we set ourselves the goal of providing the community with a rainy season activity, to replace the school that goes on a 2 months vacation. We consider this to be an opportunity for us to set the center as a major place in the life of the community, and therefore tried to build a schedule that will be as appealing as possible and as wide ranging as possible, offering such classes as English and computers for children, youth and adults, and also art classes, dancing, singing and movie making, along with our long running library, and a newly opened play room.



Much preparation was going on, with our volunteers working literally form sunrise to way past sunset to get things done. We set yesterday, the 27th of July as the celebration day, and even organized with the Israeli Embassy in Bangkok to bring a very talented musician, Tal Kravitz, to put on a show. With the help of our friends from Wildlife Alliance, the construction was done a day before, to everyone’s relief.

On the day of the ceremony we gathered our Excellence Team, gave them red ribbons to wear with their name tags, so that they will stand out and people will know them, and soon it was time for the speeches. I tried my best to make it a short one, but failed, like always, and then it was turn for the deputy district governor, who said everything we wanted to hear – how much the community supports our work, and encouraged people to take part in it.

Even more important were the next two speeches: the one of the newly appointed local manager of the community center, Mr. Sen, and the one of our excellence team. These two together will make up the group that makes sure our works stays after we are gone, so it was very important for us to present them to the community in a very dignified way.

Next it was time for the show. And what a show it was. Hundreds of people gathered, some of which we have never seen before, to watch the music magician. Tal plays instruments he gathered from all over the world, and is able to excite just about any crowd. When he started playing a wood saw, people were speechless. When he sang they sang with him. The audience was so captivated that we considered it a perfect opportunity to get to these people who we have not seen before, and hand out information about our activities.

The day after was the day we were picking the fruits of our hard work. We announced this to be an open registration day, thinking it will be a good opportunity for us to get some order into things, buy even we didn’t expect things to go so well. As soon as we opened the doors, literally hundreds of people came in, all saying what courses they want to take. We stood there, tears in our eyes, not able to believe how things have changed in our village.


יום שני, 20 ביולי 2009

meet the excellence team!

One of the first things IBC has done, when it got here 8 months ago was to form what we call “The Excellence Team”. This is a group of young people that we know and consider to be particularly good at what they do – good values, good students, good people skills, good … you get the picture.

The group was initially small, but every delegation tried to expand it and make it more prominent in the volunteers’ activities. The program is simple: the designated young leaders get 1 on 1 time with our volunteers, time they can use for whatever skill learning they want – mostly English, computers, internet etc, but some have also asked for singing lessons and things of that nature. All these activities are meant to empower these young people. And this is where the empowerment pays off: each one has to choose a field in which he can give back to the community. Some of our excellence team are running the library we opened here, others are running movie nights and other still are involved in the community center activities we run for the children. We consider them to be part of our replacement once we are gone, and so we think about their empowerment very often.

One of the most important things we try to do is install in this small group, now 12, with a sense of pride for being chosen. When we recruit, we have a talk with each one of them and emphasize how special they are, and we also declare to them that they are now joining a family.

Well, being Israelis, one of the things we love best to do with our families is to have big family dinners. Naturally, this is one of the first things we did with our special group. We had a big dinner, with Israeli food, like Schnitzel and hummus (yeah, I know they are Austrian and Arabic foods, but the mix is what makes them Israeli!), and most importantly we had a family gathering feeling.



After the dinner came the Taki-playing (that one is proper Israeli, and no one can take it away from us!), and more games, sitting, talking, laughing and even dancing. It was great fun for s, but also for them. One of them said to us it was one of the happiest days he had, and another told our translator he felt like he was in heaven.

And so now we have a family here. They share with us even more excitedly our activities, they understand better what we want to achieve and what roll he hope they will take, and well… they are our young special friends here.

יום ראשון, 19 ביולי 2009

בית הקהילה- לאן?


אנחנו בצ'י פאט מזה חודש וחצי, והזמן רץ במהירות שיא.
ב-27/7 מתקיים טקס פתיחת בית הקהילה החדש, ואני מאד מקווה שיום לאחר מכן כבר נוכל לתפעל אותו במתכונת המתוכננת שכוללת: חוגים שונים, שעורי מחשב, הרצאות, זמן ספריה ומשחקיה ועוד.
במסגרת הפרויקט אחד הדברים שאנו מתעסקים איתם הוא המשכיות של ה"עסק". מי ישאר לאחר שנעזוב, מי יבצע, מי ינהל, מי מהתושבים יירתם כדי לגרום למה שקורה פה לא להיות עוד פרוייקט התנדבות של "שנה וביי", אלא משהו שהנביט פה מודעות, רצון והוצאה לפועל של עשייה קהילתית למען הקהילה עצמה. לכן קיים פרויקט המאותרים שלנו, אותו דור המשך שאנו מטפחים לקחת אחריות על כל מיני פעילויות שכבר פיתחנו. לכן, ניסינו לאמוד כמה כסף דרוש כדי לכלכל את בית הקהילה בחודש, והגענו ל-300$.

אבל מאין יגיע הכסף? המחשבה הראשונית הייתה שבית הקהילה נכון לעכשיו מציע שירותים שונים לקהילה ללא תשלום. כמו לדוגמא: סרטים, ספריה, בקרוב גם שעורי מחשב ואולי אינטרנט. הרעיון הוא שעבור שירותים אלו ייגבה כסף מהתושבים. אבל צריך לקחת בחשבון שיש לגבות מחיר סמלי, כיון שמרבית מהתושבים כאן חיים מהיד לפה, ואנחנו לא רוצים שבית הקהילה יהיה זמין רק לרווחתם של אמידי הכפר. דבר נוסף וחשוב לא פחות: האם השירותים שאנו מציעים מספיק אטרקטיביים בשביל שאנשים ישלמו עבורם. האינטרנט-השירות הכי אטרקטיבי שאנחנו יכולים להציע, גם הוא לבדו לא יוכל להכניס לבית הקהילה 300$ בחודש, במיוחד לא עם 6 מחשבים בלבד.

ולכן עם מחשבה על העתיד ולקראת הפתיחה הקרבה של בית הקהילה, קיימנו פגישה עם מועצת הכפר, שכוללת את האנשים הבכירים ביותר בכפר:
סגן המושל, צ'יף אוף קומיון, ראש מועצת CBET, ולואי ( שעל שטחו נמצא בית הקהילה והוא הינו חבר מועצה). הלך הרוח בפגישה הזו: קשה-קשה מאד.
סגן המושל מתעכב במענה שלו, נכנס לדקויות שהיו מיותרות בעיני ודברים הולכים לאיבוד בתרגום שבין קמר לאנגלית...

גולת הכותרת הרעיונית שהציע היא לשתף פעולה עם בתי הספר ולממן את בית הקהילה באמצעות גביית כסף בשעורי האנגלית שלנו- רק מתלמידים חלשים, וכל אלו שמצטיינים בביה"ס- לא יצטרכו לשלם. מה שבעצם מפספס את המטרה של חיזוק תלמידים חלשים. ובכלל, אחת הסיבות לחולשתם בלימודים היא העובדה שהם יוצאים לעבוד במקום ללמוד...
אני אישית לא יצאתי עם הרבה שמחה ואופטימיות מהפגישה, אבל עומר ואלון שלא התרגשו מהישיבה אומרים שצריך לקחת אותה בערבון מוגבל.

כעת, שבוע אחרי במבט לאחור, אני נוטה להסכים. אין סיבה שהישיבה תוציא לנו את הרוח מהמפרשים. אנחנו נמשיך בעשייה שלנו, נמשיך לקוות ולהאמין שיכול להיות פה אחרת, ולעשות כמיטב יכולתנו לשלב בין פעולות ההכנה לעתיד, ובין הנוכחות שלנו בהווה- ההנאה עם הילדים, ההשתלבות בחיי התושבים והעשייה.

בינתיים אנחנו מריצים את פרויקט המשפחות- אנחנו בוחרים משפחה ומלווים אותה תקופה בכל מיני שעות שונות ביום. אפשר עם מתורגמן, אפשר ללא. כשהמטרה היא תיעוד וצילום אורח החיים שלהם, וגם פיתוח קשר אישי ויותר אינטימי עם משפחה בכפר.
גיל ואלון כבר היו במפגש אחד כזה באנדונטק וסיפרו שלמרות שהאם יצאה לעבוד בשדות, כל השכנים התרגשו מהנוכחות שלהם, וישבו עימם בבית המשפחה.

דיברתי עם דודה שלי בטלפון והיא שאלה אותי אם אני כותבת כל יום על החוויות שלי כאן.
עניתי שכן, ואז תפסתי שלא ממש...פשוט חצי מהחוויות וההתרגשויות שלי כאן אני לא מצליחה לתרגם למילים.
איך אני אספר על ההתרגשות מפו החמוד שלוקח אותנו לטייל ב"הר הקירח" ומכין לנו עגילים מקליפות פרי יבש, וזר פרחים? או על סוקיה שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, או על זה שילדי כיתה ד' הזמינו אותי לפגודה לטקס, ואיך אתאר את הדרך העדינה בה הסבירו לי לבצע את הריטואל? או שאותה כיתה סופסוף הגיעה לפעילות אחה"צ ואף טרחה והגיעה עד לשער כדי לבקש ממני להקדים, או על כיתת ההעשרה שלא מפסיקה להתמלא... (ראו תמונות).
לכן כפי שכבר ציינתי, אסור לתת לדאגות ממה שיהיה כאן לאחר שנלך, להאפיל על הדברים הכי קטנטנים, הכי עדינים, מרגשים, ומספקים שבסוף יהיו הדברים שיהפכו את שלושת החודשים האלה, לדבר הכי נכון ואמיתי שעשיתי מעולם.

יום שלישי, 14 ביולי 2009

The city prespective on our village life

After more than a month in our charming little village, we had a new destination: Phnom Phen. we went to the big city for two reasons: a. we needed the big city, b. the big city needed us.

As for us needing the city, well you can guess what that's all about - we love our village dearly, but the idea of a vacation in a place with running water and electricity, with the opportunity to eat western food - all this was just too much to refuse.

As far as the city needing us - and it is written more for the sake of the word-game than anything else - we had an opportunity to take part in a good deed organized by the Israeli Embassy, so it was natural that we would jump on... On the Occasion of the Israeli 61st Independence Day, the embassy has decided to side track from the usual champagne drinking sort of events, and tried to do something different: they have adopted a center for street children in Phnom Phen. The center is one of several operated by the very impressive Krousar Thmey organization. The embassy wanted to make the center more "homey", and so decided to donate a play ground for the children. We couldn't resist the opportunity to spread our love for Cambodia outside of Chi-Phat, so we joined by donating a new and very fancy door to the center, and working for to days on painting the walls of the center in cheery colors.

The ceremony at the end of our work was very impressive, and the children loved what we have done. you can read more about it here.

But Phnom Phen also gave us an opportunity to see a side of Cambodia that we have only just heard about so far. It is a Cambodia of hardship and pain. To start with, of course there were all the street children that we were working with, each with their own hard story, stories that we do not know, but can imagine. And then there were the times we were trying to enjoy the city life, but time after time faced the bitter truth of the sex industry. In a painfully "in your face" sort of way, the stories of the sex tourism in this country came to life. In almost every club we have been to you could see young Cambodian women trying to survive, by offering themselves to tourists, and them gladly taking part in this party of employment and degradation.

When we first thought of building this project here in Cambodia, we knew that we wanted to give as many people as we can a chance to escape this fortune. Seeing this grim picture in such vivid colors, reminded us all again that what we do here is more than teaching English and computers. It is trying to give the people of this lovely village an opportunity.

Coming back to the village, with brand new computers and more equipment that we will use to help this happen, gave us a true sensation of coming home. And as you know, there's no place like home.

יום חמישי, 9 ביולי 2009

פנום פן

השבוע נסענו לפנום פן לצורכי התנדבות בפרוייקט של שגרירות ישראל בתאילנד- הקמת גן שעשועים קטן לילדי ה "Half Way House" , בית מחסה לילדים קמבודים שנפלטו מהבית אל הרחוב.
המקום שהוא חלק מארגון בינלאומי מספק לילדים קורת גג, מיטה חמה, אוכל, לימודים בלתי פורמליים ופעילויות שונות.
כל ילד יכול להישאר לתקופת זמן של עד שלושה חודשים, ובתקופת זמן זו הארגון בודק אופציה של החזרת הילד למשפחה במידה והיא כשירה ואף ליווי המשפחה לאחר החזרת הילד, כמו כן מטפל הארגון בנושאי אימוץ ומשפחות אומנה.

בדרך לפנום פן, עיר הבירה של קמבודיה, אני יושבת בסירה הקטנה שמובילה אותנו לאנדונטק, ופתאום מכה בי ההבנה שאני מתגעגעת.
אחרי כמעט חודש בכפר, אין מנוס מלהתגעגע. אני מתגעגעת לאוכל שהוא לא נודלס ואורז, לאסלה, למים זורמים ולא מקערה לקערה. אוף! אני מתגעגעת לגלידה, למכוניות ללחם לא קשה, לעוגיות אמיתיות!!! אני מתגעגעת לאוירה אורבנית, למסיבות שכואבות מהן הרגליים.
ואני לא אאריך במילים כמה אני מתגעגעת לבית...

האוטובוס יוצא מאנדונטק. הנוף לאט לאט משתנה בחלון ואני כמעין צופה מהצד בשינוי אבלוציוני: בתי עץ מהויים ובאפלו חורשים שטחים ירוקים נרחבים, הופכים לבתים מבטון מכוניות ואופנועים, ותוך ארבע שעות וחצי (תוך כדי ליווי שירים קמרים בפול ווליום)- אנחנו בפנום פן.

אבל ממבט ראשון...העיר לא מרשימה אותי, ומכמה סיבות:
דמיינו את שביתת עובדי הזבל בתל אביב. אבל כל הזמן! הרחובות הראשיים הם מזבלה לכל דבר. פח הוא בגדר המלצה. הביוב זורם כנהר ברחובות העיר, מטיל צחנה איומה. חשבו על להסתובב במקום ובו כשני מיליון אנשים שרובם המכריע פשוט לא מחייכים. אולי בגלל שהם חיים כדי לשרוד, אולי בגלל המסיכות הירוקות כמו של רופאים, שהם מתהלכים איתן כי זיהום האוויר כה איום. מזל על נהגי הטוק-טוק (אופנוע ועגלה) שחלקם הפנים שאדיבות ולא צעקות היא זאת שתמשוך תיירים...אוי התיירים...חשבו על תיירים שחצי מהם מתנדבי ארגונים, והמחצית השניה הם שמנמני מין (המונח המאד "נקי" שלנו לתיירי מין-פירוט מירבי ולא "נקי" בהמשך). ובתוך כל זה בצמוד לערימות הזבל, הביוב הזורם, הצעקות, זיהום האויר, מתנדבים ושמנמנים, ישן לו בנחת ילד קטן, על מחצלת קטנה, על פיסת רצפה קטנה ומזוהמת. ואח"כ יבוא הקטן ויבקש קצת כסף. והאמת היא שאין לי די כסף לכל הקטנטנים. אבל יש בי המון חמלה ורחמים ועצבות וגעגעועים.

אני מתגעגעת לצ'י פאט.



אני נוסעת על טוק-טוק בדרך לבית היתומים. אני מתנכרת לעיר, והיא מתנכרת אלי. אם לא הילדים של ה-"Half Way House" לא הייתי יוצאת מהמלנכוליות הרומנטית שאימצתי לי. אנחנו רק פוסעים פנימה, וגל חמים ונעים עוטף אותנו ומרחיק אותנו כליל מכל האיכסה של הבחוץ. הילדים מדהימים, אנחנו מדברים בינינו לבין עצמנו ומסכימים שכמות כזו של אהבה מילדים, אנחנו לא מקבלים אפילו בכפר.
הילדים יפים ושובבים, חלקם מזכירים לנו תלמידים שלנו במראה, בהתנהגות. הם לומדים כל משחק חדש תוך שניות, ומלמדים אותנו המון "משחקי כפיים" סטייל אבן, נייר ומספרים. למומחים, אני לימדתי אותם "זום זום זום עולה הזמר" וזה חזר אליי כמו בומרנג (לאחר 3 ימים יכולתי לשיר את זה מתוך שינה).
הם שואבי אנרגיה קטנטנים ואנחנו מתמסרים להם. אנחנו נסחפים לכמה שעות משחק איתם למרות שרק קפצנו לבחינת והערכה של שטח הצביעה.
למחרת אנחנו צובעים ומציירים על הגדר האפורה, ונותנים לילדים רק מראה והשתקפות לכל היופי והטוב שהם עצמם מקרינים. ביום השלישי אנו מגיעים שוב כדי לחזור איתם על השיר שנשיר לקראת טקס השקת הגן- שתי שורות מהשיר יחד כל הדרך(.."יחד איש לאיש יפתח את לבבו"). באימונים הם מפילים אותנו מצחוק מצורת ההגייה, אבל חלקם מאד מפוקסים על הרצון להצליח ולגרום לנו גאווה, והם אלה שגרמו לשיר להישמע כמו שיר בעברית ולא כמו איזה ג'יבריש.

הטקס מתחיל. הילדים עומדים בשורות לפי גובה, הבנות היפהפיות בחצאיות ירוקות וחולצת ארגון לבנה, הבנים מרשימים במכנסים כחולים וחולצה ארגון, והם עומדים נבוכים ומקסימים במהלך כל הנאומים. כשהם מקבלים רשות ללכת לשחק, הם פורצים לחצר החצי-חשוכה כשבחוץ עוד מטפטפף גשם ומשחקים. פשוט משחקים כמו שילדים משחקים. עוד צביטה בלב, עוד געגוע. געגוע לתקופה שבה שמשהו כה קטן, וכה טריוויאלי הוא עולם ומלואו.

פנום פן כבר קצת פחות מנוכרת. 4 הימים הראשונים היו בעיקר לצורכי סידורים וקניות בכפר.
אחנונ קונים ספרים ופוסטרים לספריה, ציוד מנהלתי, מתקנים את הגנרטור ששבק חיים, מבצעים סבב בתי מלאכה- פרויקט שמטרתו לייצא עבודות יד תוצרת הכפר לחנויות מזכרות בפנום פן, ובכך להגדיל את ההכנסה של התושבים ואף להעלות לתודעה את הכפר מבחינה תיירותית. והשיא! אנו קונים שישה מחשבים חדשים (!!!) לבית הקהילה, ומאד מקווים שנוכל בקרוב להתחיל חוגי מחשבים הן לילדים והן למבוגרים. חנות המחשבים בפנום פן מזכירה לי מאד את חנות מחשבים בבית ולכן אני די מנסה להימנע משהייה שם והולכת לחנות משחקי וידאו משנות ה-80 ממש ליד.

בלילה אנחנו יוצאים לפאבים ולמסיבות. ושלא תבינו לא נכון, היה לי כיף. שתיתי מעט, רקדתי הרבה...אבל בפאב הראשון נפל לי האסימון. הבנתי על מה כולם מדברים כשהם אומרים "תיירות מין". קמבודיה בכלל, ופנום פן בפרט, ידועות בתיירות המין המשגשגת שלהן. אני מדברת על גברים שהם סביר להניח נשואים, אבות לילדים, או אולי בודדים ונואשים. גברים לבנים בגיל העמידה ששכחו מהו מוסר מגיעים לעיר כדי להשכיר בחורה קמבודית ששכחה מהו כבוד עצמי אבל יודעת כבר מגיל 12 שאם היא תלמד להיות "סקסית", היא תוכל לעשות מזה כסף. הם משכירים אותה (או אותן) לכמה ימים ובלילה, השרצים יוצאים מהחורים, לעיתים עם עוד שמנמני מין נתעבים כמותם. הם נעים בחבורות, משקים את הבחורות ולוקחים אותן ללילה מסויט נוסף. אני צופה בגועל, אח"כ ברחמים ואח"כ בכעס. אני נגעלת מהגברים, אני מרחמת על הבנות ואז כועסת עליהן. אבל האם יש להן ברירה? האם יש להן סרסור שמשליט בהן טרור? האם זה מבחירה או הרגל? אני מפנה מבט. האמת שאין לי מקום להכיל את כל החמלה, הרחמים, העצבות והגעגועים.

אני באמצע פאב הומה ומתגעגעת לבית הקפה הקטן של הוויטנאמית, אני באמצע שוק מטורף, כל הבגדים/תכשיטים/מזכרות עושים לי סחרחורת, ההתמקחות מוציאה אותי מדעתי, ובא לי את השוק עם השתיים וחצי פיג'מות בכפר. אני אוהבת אתכם: פיצות, לזניות,פסטות, עוף, גלידת אוראו, אבל אני אסתדר חודשיים גם עם המרק הקבוע של סדאו המבשלת.
לא צריכה קמבודים שיגידו לי "סבבה אגוזים" ו"שלום" ו"יצחק רבין", עברית אני יודעת ויש לי תלמידים שמלמדים אותי קמר, תודה רבה.
אני מתגעגעת לילדים יחפים שמושיטים לי יד ולא פושטים יד. מתגעגעת לצניעות שבחצאיות ארוכות. אז לשמלת הסטרפלס החדשה: שלום לעת עתה.
שמנמני מין, אני חוזרת למקום שאליו, אני מקווה, לא יגיעו הטפרים המלוכלכים שלכם.
מערביות, להתראות. צ'י פאט, שלום. אני חוזרת הביתה.

After more than eight years of studying political science, I thought that at least I would have a clear concept of how a country is created. Hell no!


It was an English lesson exercise I had worked on with my 9th grade students. The idea was to steer up a discussion, in English, and I thought it would b a good idea to talk about the perfect place to live in. “create your own country” I said, and got the “hrm… ?!?” look I have learned to love. “Yeah – today you can make your perfect world. let’s talk about what sort of country you would like to live in”. to clear some of the confusion we started talking about the basic Wikipedia-style info about the country. They said a country of about 10 million people would suit them just fine. Size? I asked. Well – this got things going. Some of them wanted a country the size of Cambodia, and others – well they went big and had Russian dreams. By a vote, the final agreement landed on the Thai front, thus tripling the size of their current country. For national languages they said they want to keep Khmer, but to add to that English, Chinese and Korean. To my surprise regarding the last language, they explained to me how powerful and important they see Korea in their region. Less surprises, but more laughter, was recorded when I asked about their new national food. Fried fish and chocolate they yelled. It was a good opportunity for us to learn the word “SEPARATLY”.


After clearing out more important matters like national sports (boxing and volleyball), And religion (Buddhism), we go to the good stuff: what sort of government do you want? Well that got an interesting split when all the girls said they wanted a king and a queen, and the boys insisted on a democracy. The conclusion was a democratic Monarchy, and we even went so far as to agree there shall be 15 parties, with elections every five years.


I was again surprised when I asked if they wanted an army in the country, and for the first time we had a unanimous vote: NO. They did, however ask for a police force, and when all options were on the table as to what the force should do, between letting criminals go to killing them, they chose the very traditional court system. A sigh of relief.


Bitter debates were held on the two last questions – the education system, and the citizenship. As for education, the boys all wanted to learn from the age of 6 to 25. “and you?” I said to the girls, as I saw they had a different idea. Till 22 they said. Why? Well, marriage and babies are calling, it seems. The notion of citizenship was even more unclear, but they did an impressive work choosing a “by blood” system to becoming a citizen, and demanding an immigrant will learn the local culture and live in the country for a long time.

The full-week’s session ended with the handing out of passports that I made for them, complete with all the information they have gathered for their new country – named Khemorak Bot, by the way – “the Khmer Sons”. At the end of it all they have a few empty pages, as the next session will be about traveling, and they will be stamped as we cross more mile stones in our way.

See, this is what we do here. We teach English, but we consider it to be only an instrument – to allow the people of this community to dream, to fantasize, to think beyond the confine of the big river. And once shown the way, they jump on so fast…