מבית הבלוגים של למטייל

יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

על המרפסת






גיל ואני סיכמנו (ואני חושבת שכל דרי הבית יסכימו עימנו), שהמרפסת זה החלק הכי טוב בבית שלנו. המרפסת זה המקום הכי טוב פשוט לשבת ולהתבונן. דרך המרפסת נדמה שלכפר יש חיים משלו: הוא נושם כשהרוח נושבת.אני צופה בו יבשה תחת בגגון כשהוא בוכה ברדת הגשם, הוא מותש כמגיעים גלי החום והבאפלו העייפים חולפים על פנינו מובילים פחמים. הכפר שלנו צוחק כשילדים עומדים אל מול המרפסת וקוראים בשמנו...

אבל היום אני לא מתבוננת בכפר אלא בעצמי.
אני יושבת ומסתכלת במרפסת על מכנסי הדגמ"ח שלי.
כל כך הרבה עברנו יחד, המכנסיים האלה ואני.
מצאתי אותן באחת משקיות הניילון השחורות הנודדות האלה שמסמלות איזה אטרף של בחורה לרוקן את הארון שלה ולפנות מקום לג'אנק חדש. לשקיות האלה תמיד יש נטייה למצוא את דרכן אל בית המשפחה שלנו ואם אני לא טועה הן הגיעו אלי מחברה של דודה שלי בקרית מוצקין.
אתם יודעים, סתם זוג מכנסי דגמ"ח בצבע בז' בהיר של סבתות.

הן מלוות אותי לפחות כחמש שנים.
הן טיילו ברחובות לונדון,הן חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה.
למרות שהן עברו מכפלת ונתפרו למידותיי, הן עדיין נגררות על הרצפה…
הן נארזו אינספור פעמים לתוך התיק השחור שלקחתי לצבא.
הן נקרעו לכל האורך בגלל המעבר הצר אל הקופה ומעבר לה (אם לא ניסיתם להעביר שעת משמרת ככה בקופת הסופר פארם לא ידעתם מהי מבוכה).
הן מתרחבות, אבל לא ממש,
כך שהצליחו גם לשרוד את גוויעתם של מכנסי הפדלפון.
בקיצור לכל אחד(או אחת) בארון
יש את הזוג מכנסיים האלה שיגרמו לך להרגיש בנוח,
וגם אם עלית עוד חמישה קילוגרמים עודפים ואתה סמוך ובטוח
שהם התווספו אך ורק לתחת שלך,
הן שם כדי שתביט במראה ותאהב אותן ואותך אהבה גדולה..

אז אני במרפסת מסתכלת עליהן סוקרת את קורות חייהן ומה יתווסף אליהן מאז שהגענו לכאן:
המון בוץ שלא יורד גם לא בכביסה שסדאו עושה לנו. סביר להניח שמקורו בביצה שמקבלת את פנינו בכניסה לבית. צבעים שונים ומגוונים- צבע לבן- מצביעת בית הקהילה. כחול, אדום, ירוק וצהוב- צבעי שמן מהטוויסטר שהכנתי למשחקיה על שק אורז. הן התבלו בצדדים ובתחתיתן, אולי מהנסיעה על האופניים, אולי מזה שדידיתי איתן ברחובות פנום פן, בעקבות הפציעה שלי בברך..
מעניין מה עוד מחכה להן? המון נופים יפים, הרים וכפרים נידחים, טיולים ארוכים לאורכן של מדינות מתאוששות שעברו לא מעט ומצמיחות לעצמן שוב שורשים...
אולי באיזו עיר ססגונית יעברו כביסה אחת למי יודע כמה, יורידו מעליהן את אבק הטרקים ויעטו עליהן ריח רענן וכוח מחודש…

עם המכנסיים הללו וגם עם זוגות מכנסיים אחרים טבלתי בבריכות הנהר שליד הכפר.
ביום רביעי האחרון טבעה הואה, תלמידה חדשה שלנו כבת 15, בבריכות האלה.
רציתי לכתוב בלוג רק עליה אבל לא יכולתי. יש דברים שאי אפשר לתרגם למילים. יצאתי עם המכנסיים מקופלים עמוק בתוך התיק הקטן לטרק עם חברי המשלחת, יום לאחר הלוויתה וחשבתי איך אני ממשיכה מכאן.
הקהילה מאמינה שאל הנהר גבה את קורבנו השנתי. ישבנו בינינו לבין עצמינו ושאל האם יכול להיות שבגלל האמונה הזו נידונה הואה למותה.

כיצד יכול להיות שרק שלוש שעות אחרי טביעתה התחילו החיפושים אחריה. האם זה הגיוני שחברי המשלחת שלי היו האנשים הראשונים שנכנסו למים כי אף אחד אחר לא רצה ואחר כך אף הופצה שמועה שהילדות היו באחריותנו בזמן טביעתה. איך זה נתפס שקומפרסור שהביאו לשם לעזר, עלה למשפחה 100$(סכום בלתי הגיוני במונחים של צ'י פאט) ולא ניתן בהתנדבות. ניסינו לענות על השאלות האלה והגענו למבוי סתום, או לתסכול, או לאכזבה. לא נותר לי רק לקבל את מותה כפי שעושים האחרים.

באותו יום חמישי כשקברו אותה, לא יכולתי לקיים שעור ריקוד. מבחינת התלמידים לא היתה בעיה לקיימו, החיים נמשכים: צוחקים בהלוויה בין מירורי הבכי של אמה והדמעות של אחיותיה, מעשנים סיגריה מעל הקבר תוך כדי שמורידים אותה חזרה אל העפר.
כשחברותיה שהיו איתה בעת טביעתה מגיעות לשעורים שלנו, עיניהן אומרות כאב. אבל לא ינסו לדובב אותן, לא ישלחו אותן לפסיכולוג.
החיים נמשכים. החיים נמשכים. החיים נמשכים…

החיים נמשכים וצ'י פאט תתקיים גם בלעדינו לטוב ולרע. החיים נמשכים ובעוד כמה שבועות המכנסיים שלי ואני נארוז את עצמנו ונלך לחפש את עצמנו במקומות אחרים. בעצם אני לא מרגישה שאני צריכה למצוא את עצמי, אני יושבת על המרפסת וחושבת שמצאתי בי כבר כל כך הרבה: כוח, נחישות, מסירות, קבלה. עברתי טרנספורמציה וזה עוד לפני שהגעתי להודו… הפגישות עם המשפחות, השעורים עם הילדים, החיים כקומונה, הכל מלמד אותי על עצמי.
צ'י פאט מלמדת אותי מוות אהבה חיים.

יום שבת, 8 באוגוסט 2009

בלוג ספונטני...

היום אני מנסה כמו גיל, לכתוב את הבלוג בצורה הכי ספונטנית שיש.
לא לחשוב על ניסוחים, על ביטויים אלא לכתוב מהלב ומה הדרך הכי טובה לעשות זאת אם לא היישר מנמנום ערב על הערסל כשהמוח עוד לא צלול וחד כדי להמציא שלל ניסוחים.
מה שהעיר אותי מלכתחילה היה קול מים זורמים שחדר לי לחלום. בדיקה של גיל העלתה ששוב שכחנו לסגור את ברז המים שממלא את הגיגית הכחולה הגדולה...

מה שקורה בבית עכשיו: שקט. בעצם שקט זה לא תיאור טוב, פשוט כל אחד בעיסוקו. להלן תיאור של מה שקורה מסביבי: הגנרטור כבר פועל ואי אפשר שלא לשמוע אותו, אך עליו עולים קולות החיות של שעות הערב: צרצרים וכל מיני ציוצים מוזרים שמזכירים לי רעש של אזעקה שלא נגמרת.
למטה קולות של תלמידים. אלון מעביר שעור קולנוע לתלמידים שלו. מצד ימין של הבית אני מורגלת בקולות של הגסטהאוס השכן: הילדים, השיחה של ארוחת הערב שכבר עומדת להתחיל והמוזיקה הקמרית בפול ווליום.

חחח..הקול של צ'ומרן, תלמיד כיתה ה' שלי מגיע לאוזני ( אני לא צריכה לראותו כדי לזהותו). הוא מפתיע אותי אבל במחשבה שניה אני נזכרת: הוא ורו, תלמיד כיתה ב' התייצבו פה כמעט כל יום השבוע ושרו לי מתחת למרפסת את השיר: IM SINGING IN THE RAIN. לכן כשאני שומעת את קולו של רו כמעט לוחש: אור...אור.. אני כבר לא מופתעת אלא עוזבת את המחשב ויוצאת למרפסת. הם כרגיל מתחבאים בחשכת המדרגות ושואלים אותי: COMPUTER?.. מאז תחילת שעורי המחשבים כל הילדים פה באטרף על מחשבים ולמרות שהם יודעים את הלו"ז בע"פ הם עדין אוזרים אומץ מנסים לגנוב זמן מחשב במתנה. זה קורה באשמתי בעצם עכשיו כשאני חושבת על זה. צ'ומרן הוא אחד התלמידים שעוזרים לי כל הזמן גם אם איני מבקשת. אז יום אחד החלטתי לפנק אותו בשעור מחשב, להראות לו משחקים וכדומה( עוד לפני שהצענו את שעורי המחשבים לכולם) הוא כמובן הביא איתו חבר למסיבה ומאז הוא פה מידפק על חלוני, או שר לי סרנדות...
לשמאלי אני שומעת קולות נקישה, אני לא מעיפה מבט אבל חושדת שזו גיל אולי מנסה לתקן שוב את המדפסת ששבקה חיים ועושה את חיינו קצת פחות נוחים לאחרונה. מהמשרד: קולות משרדיים..סביר להניח שגיל עובד...

מרחוק אני שומעת עכשיו את קולות ברכת הנזירים נישאת באויר. זה קורה בדר"כ כשמישהו מת בכפר או באחד הכפרים השכנים. לוויה קמבודית או אזכרה כוללת כמו במסורת היהודית מעין שבעה. רק הרבה יותר רועשת..בפתח הבית מקימים מעין אוהל גדול, מזמינים אנשי הגברה שמתקינים במקום גבוה מגאפון ענק שמנגן מוזיקה קמרית של לוויות ומשמיע את הברכות שמוסרים הנזירים או אחד מנציגם. אני תוהה עם עצמי אם זה כמו בפגודה, שם כל פעם מתיישבים שבעה אנשים שמוסרים את מנחתם: כ-1000 ריל ואז מברך אותם אדם עם מיקרופון והברכה נשמעת ברחבי המנזר.
אני שומעת את התלמידים שבדיוק סיימו מצחקקים בכניסה. מעלי לטאה מקרקרת. מבחוץ שאון האופנועים שהולך ופוחת ככל שהערב יורד. עכשיו כבר חשוך לגמרי ובסלון רעש התקתוקים והיתושים מעצבנים אותי. גיל וגיל נכנסים לסלון מנהלים לשיחה ערנית על הפעלתו של יום המחשבים הפתוח לבית הקהילה.
צעדים מהירים על רצפת העץ המסגירה של הבית. אני מנחשת ולא טועה- זו סדאו שמגיעה עם סיר האורז לקראת ארוחת הערב.

קולי אבד לי היום. היום קשה לי לדבר. היום רק התבוננתי אבל משום מה המראות הנעימים של עוד יום חול בצ'י פאט, לא חדרו פנימה כמו בדרך כלל וזה הקשה עלי עוד יותר לדבר. אז גם אם דיברתי רוב היום, נדמה שלא באמת אמרתי הרבה.
אני מנסה להתעודד ולשחזר את קולה של אמא של אוי, תלמידה שלי. למרות שהיינו אתמול בפגישה ללא מתורגמן קולה ומחוותיה העלו בי דמעות. היא אמרה לי "סרו-לן טום טום". אני אוהבת אותך אהבה גדולה מאד. לאחר מכן גם נשקה נשיקה ארוכה ארוכה על לחיי, דבר לא כל כך צפוי מאישה קמבודית.

אני שמחה שגם ביום בו כל הקולות כולם נשמעים כשקט אך בפנים משתוללת סערה יש לי עוגן בדמות אישה קמבודית יפהפייה.

יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

an ordinary amazing day

Nothing amazing happened today.

You see, Tuesday is our report-writing, staff-meeting, paper-working day. What can be special about a day like that?

Well, if you have been following us, you know that we are working hard on our community center. Pteah Sahakum in Khmer. it took us a while to get people to stop calling it by the name of the owner of the land and make it into an institution with its own name. now it even has its own children song: "pteah sahakum sabai sabai", fun at the community center, is a short clapping song we sing every Sunday at the beginning of the children's activity. But even better - these days we hear children singing it when we walk to the market or for coffee. How great is that??

Anyways, part of the great change we have brought into the village was the introduction of computer lessons. These, as you can assume, are overwhelmingly popular. when we figured that with our 6 laptops we can only give each student so much time, without having us collapse as teachers, our volunteers came up with a brilliant idea: open computer time, that will be managed by our "excellence team".

Today we had the first open computer time, and to be honest - I was nervous. Are we going to finish the day with 6 computers like we started? How are we going to control the great demand? How will we make people want to come back?

Well, as I said - today nothing special happened. or at least that's the way our excellence team made us feel. They were operating a computer room, the library and even a game room as if they were doing it for years. We came up with rules for the computer room (20 minutes each, no more than 2 per computer etc.), and they were enforcing them as if each one of them is running his own internet cafe.

To think that only two weeks ago our crappy one laptop at home was the closest most of the people here could get to a computer, and to know that from today they will be able to do it when ever they want - what a difference!! ok, ok, not when ever they want: when they have open computer time, and only after writing their name on the waiting list at the excellence team representative, and only for 20 minutes at a time etc etc, but it's actually these limitations and that order, that make the people here understand that something is changing.

Our excellence team, who will be our replacement once we are gone, with the newly appointed manager of the Pteah Sahakum, Mr Sen, have once again made us so proud! Together with the more than a hundred people who came to enjoy the 2 open computer hours today, they have showed us how important our work is to them.

What an amazing day!