English lesson #1

Today I had a first english lesson a as teacher.

I have a confession: I am scared to death of being a teacher.
Being responsible for someone's knowledge is a great challenge. It's another challenge to make people interested in what a teacher is trying to convey. other words - you have to be a great man in order to master the art of teaching.

I've been afraid my whole life of standing and talking in front of an audience, and although I had decided to face that fear some 3 years ago, I still am.

When the Buddhist holiday of Pchyum-Ben was over, and the monks told us that they have again some free time for learning English, I was both terrified and exited to hear.
Afraid - you already know why, and exited because everyone talked about what a great experience and privilege it is to teach Buddhist monks.
Alon, their previous teacher described them to me as very "monkish": shy, blocked, poker-faces and so on.
I was very happy to postpone the first lesson from monday to wednesday because of YOM KIPPUR, but eventually, the time has came for me to ride my bicycle to the dock, and to cross the river to the village of Tak-La(o).

My translator for today was Yuthia (A.K.A - William), and the fact that he walked from the riverside to the village 4 steps ahead of me was very comfortable and gave me some more time to kill myself thinking "how I could make a better lesson" - a thought that I could keep on going with till the end of days.
"Will they understand my explanations?", "is the material I prepared for them is good enough?". and I didn't even noticed the well-known amazing view of the rice-fields of the village. "What if they will know too much and I will run out of material", as we were crossing the poor-stone pagoda. "What if..."
And we were there. my foots climbed up the stairs as my mind climbed up the walls.

It's not my first time teaching a new class, but like at my first time, my first words were full of doubt.
But like on the first time - the last 59 and half minutes of the one-hour lesson were full of fun and learning. not even one thought went through my head. like a teaching meditation...you know, monks and all...
On the way back I had the time to enjoy the view, walk silently behind William, BREAK a part of the boat that took us to Chi-Phat riverside - other words - life has returned to its normal route.

Auh, and wait! almost forgot! I have another lesson tomorrow...I can't wait!

*Einam - יא יום רביעי אחת!
**The monks and most of the children of tak-la(o) do not go to school, and never met the english language before previous delegations had decided to teach them.
It's a great pleasure for them and for us as well.

today

Few weeks ago, when I still was in Israel, about at the middle of the 3^rd delegation, Gil, our HEAD OF MISSION (!) wrote a blog called “an ordinary amazing day”, which spoke about how many great things happened in the most ordinary day of the week.

I’m gonna kind of repeat it now, but it will not be boring, since every day here is a story on its own.

I woke up today at 7:30 to the sounds of a shaking house. sounds kinda scary? no! The floor here is so unstable that 2 people walking on the same time sounds like an earthquake!

So everybody woke up relatively early – we are making windows to our community house, Yael had a lesson early, and as I said before – 4 people walking on the same time can wake up even the laziest elephant that will sleep in my room.

So I got up and went to the community house. as I got there at 8 o’clock Mr. Sen (our translator, community house’s manager, a secondary school teacher and our most beloved and devoted friend here) suggested me to come to the elementary school with him. because these are the last days before school begins, kids come to school for “labor days”: cleaning, arranging and so. Today they had a parade in order to convince the parents that aren’t sending their kids to school to send them to the beginning of the upcoming year. we came to school and the word “WOW” just slipped out of my mouth.

200 kids all dressed with their blue-jeans/skirt-white-shirt standing in lines and waiting for the sign. as the sign was given, they marched from school to the village’s main (and only) road and totally blocked it, so everyone had to stand aside and watch them passing by. they marched to the village of chum-sla and back to the dock, with signs, music, and Mr. Sen reading a message for the parents and the kids. just amazing. and the kids were so happy! I remember myself as a student, in my geek times and my “cool” times, I was always happy to go to school, but it cannot be compared. these kids are really EXPECTING for the year to begin.

anyway, let’s continue in our journey through today.

After Khmer lesson that ended at 12:00 (in which we learn a new and soooo different language), I went to the village’s only “doctor”, for him to check my leg – I thought that I stepped on a glass few weeks ago. So I came to this Dr. Lui, which came out of his house with a rusty tool box. wait…now?! all the talks about HIV, infections, hepatitis came down to one second. a second later I was sitting on the porch, with unsterilized needle in my toe, with like 15 kids examining my situation, as the motorbikes are going by. By the way, he found nothing there…

5 minutes later, as I entered my computer class, the girls that were watching at my “show”, came to watch the next “show” – computer lesson J

And it’s just about noon!! crazy isn’t it?!

about 6 o’clock the YOM KIPPUR fast was over with banana pankaces made by Yael and me, ginger-honey tea and oil-flavored wafers. super fun and feels so much like home. ​Few times a week the people around me here give me the feeling of actual family. I think I will cry when I’ll have to leave them.

Then another computer lesson. and dinner. and great activity that was made by Naomi and Rotem for us to have fun together. Have I said family before?

I think that the most important thing that this day gave me, is the ability to work as hard as I should, but still knowing that I can have a great time, feel welcomed outside my home and inside it.

Just another usual day…:)

יום שמתחיל בבננות מטוגנות ונגמר בקולה בשקית לא יכול להיות יום רע (בנוסחא המקורית שהגה חבר טוב בשם רן זה מתחיל במלאווח ונגמר בהמבורגר אבל אי אפשר להיות פה יותר מדי בררנים..). ואכן ככה התחיל יום חמישי האחרון שלי. בדרך לרציף עצרתי אצל גברת בננות מטוגנות החמקמקה וקניתי חופן בעזרת תנועות ידיים ומה שזכרתי משיעורי הקמֶר (רמז: לא הרבה). במזח עוד הספקתי להיפרד מסוקני המהמם שנסע לתיכון באותו הבוקר מרוגש ומפוחד. "בהצלחה! אני בטוחה שתהיה תלמיד מעולה!" אמרתי לו ושלחתי לו נשיקה באוויר כשכבר הייתי על הרפסודה לצד השני של הנהר.

בצד השני של הנהר שוכן טאק לאו. כפר קטן ויפה עם בתים מקש ועץ בלי שום דבר כמעט למלא אותם. התלמידים שאני מלמדת אנגלית גרים פה ושלוש פעמים בשבוע ההורים שלהם מאפשרים להם לבוא לשיעורים במקום לעבוד בדיג או בשדה. ילדים קטנטנים, פצפונים, מתוקים וביישנים שהשיעורים האלה הם הזדמנות כמעט יחידה ללמוד. כשאני מגיעה בבקרים על האופניים בשביל אל הפגודה הם יוצאים מכל מיני בתים ושדות והולכים אחרי בשמחה, מדברים אלי בשפתם המוזרה ומגיעים איתי לשיעור. הפעם, במקום שיעור אנגלית רגיל, החלטתי לעשות יום ניקיון באזור- המקבילה לסיסמא האל-מותית "קלין צ'י-פאט". המקום היה מלוכלך ועמוס בזבל ובשקיות פלסטיק, זכר לשבועיים וחצי של חג בודהיסטי שחלק מרכזי בו הוא זריקת כדורי אורז לרוחות חוטאות כדי לשחרר אותן מהעולם הזה. בקיצור המון המון זבל. אז 11 ילדים קטנים, מר טנג, המתורגמן הכל –יכול, ואני אספנו 35 שקיות במסגרת התחרות היוקרתית והמקורית- "מי הזוג שיאסוף הכי הרבה זבל". לזוכים המאושרים הוענקה חותמת קטנה עם ציור של לב ולכל המשתתפים תג מנייר עם הלוגו של האיש שזורק אשפה לסל וחסל. האושר היה גדול והאזור מעולם לא היה נקי יותר.

עכשיו רק נשאר לחשוב מה עושים עם כל הזבל הזה. אין אוטו זבל שיבוא מחר לאסוף ואין רשות מקומית שתדאג לפנות את האשפה. בטאק-לאו אין אפילו בור לקבור בו את הזבל כי פשוט לא אוספים אותו אף פעם. אחרי התייעצות ארוכה החליט מר טנג שנוסעים להביא את העגלה מהצד השני של הנהר. כך עשינו, חזרנו, העמסנו, גררנו, חצינו שוב את הנהר ומשם העברנו אותו בפעמיים אל הכפר השכן לבור הזבל. מבצע הניקיון הסתיים בחיוך גדול, הרבה שרירים תפוסים גם זיעה, ובדיוק 5 דקות לפני ארוחת הצהריים הקדושה נכנסתי הביתה, עם אותה שקית הקולה מהמערכה הראשונה, מבסוטה ובסופו של שבוע כל-כך טוב ומספק. אכן יום כזה לא יכול להיות רע. גם לא שבוע כזה, גם לא 3 חודשים כאלה.

שלושה שבועות בשלוש שניות

שלושה שבועות אחורה.
יושבים בשדה התעופה בלוד ומסתכלים על תמונות מהבית. כוס קפה וסנדביץ' אבוקדו - אחרי סיבוב קצר בדיוטי-פרי. יושבים ומדברים, שיחות של היכרות והמרת כספים. ובין הדיבורים, מי בכלל חושב קמבודיה?

כמה שעות קדימה.
יושבים בשדה התעופה בעמאן ומסתכלים על תמונות משדה התעופה של לוד. יושבים ומדברים, שיחות של מטוסים ובדיקות בטחוניות. ובין הדיבורים, מי בכלל חושב?

שבועיים אחורה.
יושבים במעבר גבול אחרי מספר ימים בתאילנד וחולקים בננת אורז. או אורז עם בננה. או הדבר הזה שנראה כ"כ יפה שאי אפשר שלא לצלם. ומצלמים. חמישה ישראלים עטופים במעילי גשם. על מה בכלל דיברנו? לא זוכרת.

כמה שעות קדימה.
יושבים במכונית, בחוץ השמש מפציעה והעולם פתאום לובש ירוק. כ"כ ירוק שזה כבר לא חוקי. ברדיו מוזיקה זרה וגשם. המזגן עובד על קור. חם לי. הדבקתי את האף לחלון ובהיתי בנוף. פעם ראשונה שלא דיברנו.

אז קמבודיה.

בוקר אחר קדימה ואנחנו עומדים בגשם מתחת גשר ומחכים לסירה. ופתאום, אני כבר לא יודעת, הרצף הכרונולוגי של הזמן החל משתבש. היומן אומר שבועיים, אבל החיים כאן איתנו קרו מאז ומעולם ונמשכים כבר נצח ואולי יותר. יום אחד ארוך שתחילתו בגבול וכל מה שקדם לו קרה אתמול. הסירה עצרה במזח ואנחנו שטנו זמן כזה או אחר.

שאלתי אז, אולי אח"כ "אורן, מה המרחק בין תאילנד לקמבודיה?"
והוא אמר "כמה שעות באוטובוס, כמה אלפי שנות אור במנטליות"

כמה אלפי שנות אור במנטליות.

אז צ'י-פאט.

אנחנו ממוקמים על גדות נהר וסביבו יער גשם. יש קוקוסים שנופלים באמצע הלילה (ויש מי שישמע), פרות ברחובות, בננות מטוגנות בשוק, המוני ילדים וגשם. אולי יותר גשם מילדים. אבל זה לא זה.

אנחנו גרים בבית עץ ארוך, שישה חדרים, סלון עם ספות וערסל. חולקים את חיינו עם חגבים, לטאות ומיני יצורים עם כנפיים... אבל זה בטח לא זה.

אנחנו קמים בבוקר לשיעור של יום ראשון. 40 ילדים שואלים אותנו לשמנו ומחכים בסקרנות לדעת מה עושים היום. אנחנו שואלים אותם לשלומם והם עונים "שמח". מה שמח מה? אבל שמח. אז אנחנו מלמדים אותם דברים חשובים יותר וחשובים פחות, והם? אנחנו בשבילם אטרקטיבים באותה מידה שיובל המבולבל אטרקטיבי בישראל. וזה שמח. זה בהחלט שמח. חוזרים הביתה ו-וואללה, זה לגמרי זה.

משלחת רביעית יצאה לדרך.

שינויים בהרגלי הצריכה

כבר שבועיים מאז שהגענו ונדמה לי שהגיע הזמן לכתוב משהו. חיכיתי עם זה כל-כך הרבה, דחיתי, התעלמתי מזה והשתדלתי לא לחשוב על מה אני אכתוב. עשיתי את זה בעיקר כי היה לי כל-כך הרבה מה לכתוב ולא ממש ידעתי מאיפה להתחיל. אז אני אתחיל מהסוף.
עכשיו חזרנו מערב בפגודה. גם כאן מסתבר יש "אחרי החגים" ועכשיו החג בשיאו. כל יום מגיעים תושבי הכפרים באזור לפגודה בכפר הקטן שמעבר לנהר וחוגגים שם עד אור הבוקר. גם אנחנו באנו לשמוח איתם, רקדנו ריקודים קמבודים ושיחקנו עם הילדים הקטנים. בסירה בדרך חזרה ישבנו כולנו, שישתנו יחד עם הגרעין הקשה של הצעירים בכפר"המאותרים", ושתקנו. אני הסתכלתי על כוכבים, שהראו את פרצופם לראשונה מזה שבועיים ביום הראשון נטול הגשם מאז שהגענו, נשמתי עמוק וניסיתי להזכיר לעצמי איפה אני. כי איך זה יכול להיות שאני בסירה, באמצע הנהר הרחב, בדרך לבית הגדול מהעץ בסוף הכפר, יחד עם עוד 20 אנשים שעד לפני כמה שבועות לא חלמתי שאכיר ועם עוד חמישה שהתמזל מזלי להכיר קצת לפני, נושמת אוויר נקי ושומעת שום דבר חוץ מרעש המנוע של הסירה?
לפני שבאתי הנה היה לי ברור שהחיים שלי הולכים להשתנות מעכשיו. אין יותר עיר, משפחה, טלויזיה, ים, חדשות, בלגן, אוכל מכל הבא ליד ושיגרת היומיום. כבר יצא לי לטייל והייתי במזרח וחשבתי שאני יודעת לאן אני באה. אבל מהר מאוד הבנתי שלטייל במקום זה ממש לא כמו לחיות בו. רק שבועיים עברו וכבר ברור לכולנו שאלה החיים שלנו כרגע (כולל לטאת ה"גקו" הענקית שמהווה כרגע חלק מפסקול הלילה הזה יחד עם הצרצרים, הצפרדעים ושאר החיות בחוץ). כאן הבית, אלו החברים שלנו, הנה השכנים שלנו, אלו הדילמות שלנו וככה נראה היומיום שלנו- לקום מוקדם בבוקר, ללמד קבוצת ילדים קטנטנים אנגלית או מחשבים, לאכול ארוחת צהריים בדיוק ב-12, להעביר קורס מד"צים לחבר'ה הצעירים, להתנדנד קצת בערסל רק כדי לראות כמה ילדים חמודים עוברים בשביל ולא לעמוד בפיתוי לרדת ולשחק איתם בלי שאני מבינה אותם או הם אותי,לחזור לארוחת ערב בדיוק ב-8 ואז לרקוד עם אותם תלמידים ממש במסיבה בנוסח קמבודי מעורב בסגנון אייטיז כבד. נשמע הגיוני לא?
יש עוד כל-כך הרבה למה להתרגל- לחַיות שהן חלק מחיי הבית כולל צרחות, מלכודות ולפעמים אדישות, לרגליים שכנראה כבר לא יהיו נקיות בחודשיים וחצי הקרובים, לכביסה הלחה תמיד, לגשם שפתאום יורד ופשוט מרטיב כל פיסת גוף או בגד, למבטא הקמבודי הכבד גם באנגלית שמחייב הקשבה מאוד מאומצת. אבל גם לזה שלא צריך לקשור פה את האופנייים!! לא צריך לסגור את החלונות או הדלתות בגשם השוטף אלא פשוט לשבת הכי קרוב לפתח הסלון כדי שרסיסי המים יגיעו אלי וירעננו אותי, להגיד שלום לכל עובר ושב שפוגשים בדרך, לקום בבוקר ולדעת שהיום יקרו המון דברים, לחשוב כל הזמן מה עוד אפשר לעשות, לחיות בטבע, להיות חלק ממנו.
איזה כיף שיש עוד כל-כך הרבה זמן להתרגל להכל. איזה כיף להיות פה.

שתהיה שנה טובה ומלאת חוויות לכווווווווולם.

Absolute Beginner

Beginnings are always difficult.
The 3rd delegation left the village of chi phat after a big and loud cry, and left a huge vacuum, in which we, delegation No.4, were sucked immediately.
Within seconds we became best friends, appreciated teachers and role models, for people we barely know.
When we marched to the dock, accompanied by almost 100 kids, we marched as guests. When I walked back to my first volleyball practice as a coach, I was hugged by two kids I had never seen before. It was inconvenient. Strange. Unnatural. I thought those two kids were weird. During that day and the day that followed, I was hugged by many other people. Physically by some, mentally by others.

At that point I understood something about the importance of our project for these kids.
They do not need us desperately, they can keep on living their lives on this small but noisy street they call village. They can go after their parents – as a boat driver, housewife, or the woman that sell fried bananas across the street, but we give them something that they never had before.
It may be personal attention, exposure to new subjects or a different culture, better English or just time to play together, but every one of those things can be an opportunity for those who want to choose a different route.

The thing that frightened me most before I came here was that we’re gonna be those smart-white-western guys who came to tell those natives-locals-charlies how to live their lives right. But it’s not like it.
We can only encourage people to learn. Once you learned a bit you can choose. If you know 200 words in English there’s a whole new world lying at your feet.
and suddenly it’s legitimate for Sokny to want to become a media-reporter – because he KNOWS he wants it.

6 kids are leaving to high school this week. This is a huge number comparing to previous years. Srieng, Sokny, Naiheak, Savoeun, Tepi and Pov. Three girls and three boys, that are leaving their homes for the chance of having a choice.
6 kids. Only about 20% of junior high graduators. And this number is 3 times higher than last year.
But can you get it?
One year they send 2 kids to high school, and after less then a year of presence of IBC proect, those 2 kids were tripled!

Is it possible that such a small project can make such a difference? is it just a coincidence that will not repeat next year?
Or did we make a difference for a mother who had decided to spend the savings of a lifetime for in order to send her son for high school, far not less than 2 hours on a boat?

Hi, my name is Oren Shacham. 22 years old from Rishon le-zion, Israel.
I came here for the experience, and staying with will for making a difference

HELLO /GOODBYE/שלום

שביל עפר ארוך. עצים משני צדדים. פניה לבריכות בין בתי עץ מוגבהים. נסיעה קסומה על האופניים בשביל צר. גבעולי עשב שורטים לי את הפנים. הדרך למפלים בוצית., החלקתי שם הרבה..

בוקר. הדרך לבית ספר מוארת באור רך של בוקר שחודר בין העצים והבתים. הפעם הראשונה בבית הספר היסודי. ילדים בחולצות לבנות מלוכלכות, חצאיות כחולות ומכנסיים שחורים. ילדים קופצים בכפכפים. כיתות חשוכות. ילדיי עודרים בגינה עשבים ואני עוזרת. הם מסתלבטים עלי.
תלמידותיי הופכות לנערות צעירות מול עיני. הבנים עודם ילדים..

חוצה את הבריכה הענקית שתמיד נאותה לקבל את פני, בדרך לכפר קמלוט מהשוק. חוצה את הגשר הקטן מעל בריכות. שקיעה עכשיו והבפאלו רוחצים בבריכות צבועות ורוד וכתום. מתחמקת מעדר פרות כחושות לבנות. פעמונים מצלצלים וילדה עם מקל מברכת אותי לשלום.
הלו, הלו, הלו, הלו. וואט איז יור ניים? מיי ניים איז אור. הלו אול! ביי ביי אול.
וור אר יו גואינג אול? איים גואינג טו דה מרקט..האו אר יו? איים פיין ת'נקיו אנד יו? איים ורי הפי..גם אני שמחה.

הבית של אוי. תמיד חשוך אם מסתכלים מבחוץ אל הפנים. אבל בפנים שלושה ילדים שהם אור גדול. אני מגיעה לאכול תפוחי אדמה מתוקים שאם לא מבשלים אותם נכון, יכולים להרעיל אותך..אמא של אוי נושקת לי על לחיי ובנשיקתה אני יודעת שבחרתי נכון.

I’m singing in the rain just singing in the rain…
צ'ומרן, רו ואני יוצאים לטיול בצ'י פאט, קמלוט וצ'ומסלה. הם מדברים בקמר, אני מתענגת על שני הילדים שהולכים יד ביד, על מבטי העוברים והשבים שמתחייכים לעצמם על החבורה המוזרה שהולכת לקראתם. פתאום מתחיל גשם ואנחנו מוצאים את עצמנו שרים את השיר שזה עתה למדנו בכיתה...

אני קופצת כרגיל לשוק ונתקלת בסריי פאו, סוקיה ומריה. במסעדה של הוריה של סריי פאו הן מספרות לי על חבר ראשון, מבוישות ומצטחקות. סריי פאו מציידת אותי במתנה בארבעה קלחי תירס שאותם אני מקפיצה לגיל ואלון, בנאי במשרה מלאה בבית הקהילה...האגדה מספרת שהכוח של שניהם נשאר עד עצם היום הזה בקירות המקום.

בין הפעמים הראשונות עם הגיטרה על המרפסת. פירי, תלמיד כיתה ה' ושכנינו, קולט אותי. אני יורדת אליו, מראה לו את הגיטרה, נותנת לו לאחוז בה ולנגן. יצא לכם להסתכל פעם על ילד שמנסה לנגן על כלי שמעולם לא ראה בכפר, בפעם הראשונה? קסם...

סומננג מכיר לי את צ'ומסלה. הוא מראה לי את הבית שלו, הנהר שלו, החברים שלו, התרנגולות שלו והאוסף המרשים של ספרי לימוד האנגלית שלו.
סומננג קוטף לי קוקוסים. הוא מטפס כמו כלום על עץ בגובה עשרים מטר ומוריד משם שנים- עשר קוקוסים. אנחנו יושבים אצל שכנתו בדוכן, והוא חותך עם מצ'טה "פקק" בקוקס ושם לי קש אדום בפנים. אני חושבת שזה היה מיץ הקוקוס הראשון שבאמת היה לי טעים...

שעור ריקוד שלישי. אני מפשטת את הריקוד שהמצאתי בשני השעורים הקודמים ובעקבות כך מוצאת התלמידים שלי בכל מיני הזדמנויות מצחיקות פשוט רוקדים סתם כך, לעצמם או בחבורות...אני מלמדת אותם קטע של זוגות והם מאדימים, נבוכים, מצחקקים ושמחים.
אלו הדקות האחרונות של השעור ועומר מחליטה שהיא משתלטת על עמדת הדי.ג'יי ומשעור ריקוד נהייתה מסיבה קטנה ומטריפה בת 15 דק'.

שבוע ובו כ-5 הלוויות בכפר. אחת מהן בבית שבדיוק ליד גדרו קיבענו בבטון את לוח המודעות השני שלנו. יום לאחר מכן הוא מחוץ לאדמה מונח על הגדר. אנחנט מבטיחים שנחזיר למקום בתום ההלוויה, הם אומרים. הם מבטיחים, אנחנו מפקפקים, הם מקיימים, אנחנו משתאים...

יום לוויתה של הואה תלמידתנו. אנו מגיעים לבית בקמלוט ושם מתנוססת תמונתה של הואה על ארונה. בעוד מספר דקות אני אשב על בול העץ מול ביתה, ארצה ולא ארצה לראות איך מכניסים את גופתה פנימה אל הארון. בסוף אחליט שלא ואקבור ראשי בתוך ברכי. אמה בוכה וצועקת וקוברת את מירוריה בבד המשובץ שלכל משפחה קמבודית חייב להיות בבית.
עם בד זה הם סוחבים ירקות מהשוק, כורכים סביב הרגליים כדי לטפס על עצי קוקוס, משתמשים בזה בתור כובע, מגבת, ערסל לתינוק שנקשר על האם כדי שיהיה צמוד אליה תמיד. והיום האם קוברת את תינוקתה, מחזירה אותה לאלים.
היום הוא יום יפה. לא יום ללוויות. הדרך לבית הקברות כל כך יפה שזה מכעיס. בין סבך רמוס וחתוך ע"י המצ'טות והאנשים הואה נקברת. אני יושבת מסתתרת מהשמש הקופחת, ושומעת את המוות מתערבב עם החיים...קריאת הנזירים וצחוק הקוברים, דיבורי האנשים ודמעותיהן הלוחשות של חברותיה של הואה.
הואה נקברת רק כדי שתוצא לאחר מס' ימים ותישרף שכן רוחה בלילות עוברת ובוכה בין בתי קמלוט...

עומר ואני בסשן צחוק בלתי נשלט בלילה. אלון מתהפך בשנתו ואומר לנו לסתום מה שרק מעצים את הצחוק. אלון, עמך הסליחה.
עומר קמה ראשונה ובצעדי הפיל שלה מתחילה להתפוגג גם שנתי.
גיל חן קם בבוקר ומבט מזוגג בעיניו. הוא נשען על המעקה ופולט: "בוקר".
גיל גופר קמה בשמחה וברון וכרגיל בוחרת את המקום הכי לא סביר להתיישב בו. בין המצברים, בפינה מלאת אפר סיגריות על המרפסת, תחת הערסל או על בוטס הכלבה...מה יהיה גיל גופר?
אלון קם עם פרצוף מעוך והליכה של שיכור.
ואני? עצבנית. מי אוהב בקרים בכלל?! קפה? יש, אם זכרנו לקנות. סוכר? כן, אם אין לך בעיה עם שניים נמלים. חלב? פחחחחח...

פתיאה סהקום- סביי! סביי! בית הקהילה- כיף! כיף! בוקר יו ראשון בבית הקהילה וגיל מצחיקה אותנו כרגיל. צריך להיות שם כדי להבין. אנחנו שרים את שיר הפתיחה הקבוע שלנו שהשתרש בכפר עמוקות. הייתם מאמינים שלבית הקהילה( "פתיאה סהקום" בקמר) פעם היו קוראים "תת אה לואי" (ביתו של לואי ממנו אנו שוכרים את המקום ושביתו בצמוד אל בית הקהילה?)
לא עוד...

שמונה ורבע בערב. אני על המחשב מנסה להעביר זכרונות שהם כבריכות מים קטנטנות בראשי לכדי מילים מוצקות, בשריות כמעט חיות. כדי שתבינו. אתם מבינים? כי אני לא. יידרש עוד זמן עד שכל מה שקרה פה יעובד, יעוכל, יופנם.
בלוג כמעט-כמעט אחרון...כה מעט מקום אליו הבריכות הרבות יכולות להתנקז...
הלו, הלו, הלו, הלו. וואט איז יור ניים? מיי ניים איז אור. הלו אול! ביי ביי אול....