היי כולם!
הפעם אנסה לגרום לכם לראות דרך עיניי את החיים של הילדים בכפר.
כל יום שני שלישי ושבת אנחנו מלמדים אנגלית. שעור ממוצע אורך כשעה.
אני מלמדת את כתות ד' וה' ושעורי העשרה לכתות ג'-ו' ב-19:00; גיל מלמדת את כתות ו' ואת ילדי טאק-לאו, כפר הנמצא בגדה השניה של הנהר; אלון מלמד את הנזירים(שגם נמצאים בטאק לאו), היערנים(עובדים הלוקחים חלק בארגון המייער מחדש את יער הגשם), וכתות ח'; עומר מלמדת את כתות ג' ו-ז; גיל מלמד את כתות ט' ושעורי העשרה לכתות ז'-ט' ב19:00.

כרגע זו המתכונת הרגילה, אך כשיסתיימו הלימודים בעוד כשבועיים יתחיל המאבק האמיתי שלנו לשימור הגעתם של הילדים לבית הקהילה לשיעורי אנגלית, חוגים ופעילויות נוספות שאנו מתכננים להם. הפחד נובע ישירות מהעובדה ש"חופש גדול" בניגוד להגדרה המשמחת שלו בישראל, כאן מבשר ברובו עבודה ועזרה להורים.לא בדיוק קייטנת נווה נופש עם שוקו, לחמניה ויום בריכה הא?

כדי להבין מה מתרחש בכיתות צריך להשליך את כל מה שחשבתם שידעתם על בית ספר עד כה. זה מתחיל בגילאים: הינך יכול להיות בן 13 וללמוד בכיתה ד', או בן 18 וללמוד בכיתה ט'. רוב התלמידים לא יגיעו לתיכון אשר נמצא באנדונטק כי אין להם כסף לשלם על שיט הלוך-חזור או לינה באנדונטק. משמע אין זה משנה אם אתה מוכשר או לא, בכל הנוגע להשכלה החשוב הוא כמה אמידים הורייך(אמידים במונחים קמבודיים כן?)
במסגרת "המאותרים"-תכנית לאיתור ממשיכי דרכינו,אנו חונכים חבר'ה כריזמטיים שיקחו על עצמם הובלה של פרוייקטים לאחר עזיבתנו. כבר נצבט לנו הלב בשל ילדים מוכשרים להפליא, שכרגע רוצים מאד אך לא יכולים לרכוש השכלה. המשקיעים במיוחד "בולעים" כל מידע שהם רק יכולים לשים את ידיהם עליו.

סוקני לדוגמא, תלמיד כיתה ח', שכתב לעלון הכפר כתבה על IBC ותרומתו לכפר (עלון הכפר-עלון שנערך ונכתב ע"י IBC, מופץ לתושבי הכפר והסביבה ובו כתבות, אירועים, וחידונים). לפי מר טנג, אחד המתורגמנים, סוקני כבר הספיק לקרוא כמעט את כל הספרים בספריה.
כמו כן, יש את ואנדי, "ילד הפלא" כמו שהוא מכונה פה, שהבדיחה שרצה כאן היא שהוא יודע אנגלית יותר טוב מאיתנו... גיל החונכת שלו הוציאה לו, לבקשתו, חומר על מלחמת העולם ה-2 מוויקיפדיה.

כשאני נוסעת על האופניים הצהובים שלי בדרך לביה"ס היסודי אני מהרהרת על הפער בינינו לבינם.
יש לילדים תלבושת אחידה של מכנסיים/חצאית בצבע כחול כהה וחולצה לבנה, אבל גם ללבוש פיג'מת פלנל לביה"ס זה לגיטימי לגמרי(רצוי בצבעי אדום או צהוב ובהדפסי פילים, דובונים או ארנבים). אה,ויחפי רגלים יתקבלו בברכה.
בישראל יש חוק חינוך חובה עד גיל 16. כאן לא מעט הורים היו מעדיפים עוד זוג ידיים בשדות האורז על פני שליחת ילדם לביה"ס. כך קורה מצב שיש לי ילדים בכיתה שמעולם עוד לא יצא לי לפגוש..
פה מברכים אותי בברכת !GOOD MORNING TEACHER OR, האם אתם זוכרים את הפעם האחרונה ששרתם במקהלה: "בוקר טוב המורה!"?
והפער גדל...

הילדים לומדים מ7:00 בבוקר עד 17:00 אחה"צ (עם הפסקת צהרים קלה בבית). חלקם מגיעים לשעורי ההעשרה ב19:00,וב 20:00 קופצים לעוד שעור אנגלית מזורז בCBET (Community Based Eco Tourism, ארגון שמטרתו לעודד תיירות אקולוגית בכפר וגם מעביר שעורי אנגלית ללא כסף).
חלק מהילדים מביעים מורת רוח על שימוש במשחקים כמתודיקה ללימוד אנגלית כי הם כל כך נהנים מהישיבה מול לוח.
והפער גדל...

סופר לנו ע"י משלחת 2, כי היו ימי לימודים שבוטלו לאלתר כיוון שמורה זה או אחר לא הגיע ללא הודעה מוקדמת. וכמה מצחיקה העובדה יש לנו מפתח ומנעול לכיתות, אבל החלונות פרוצים לגמרי..?
הספרים באנגלית מפתיעים באיכותם, וכך גם הקרוא וכתוב של רוב הילדים, עם זאת כשאני שואלת אותם שאלה פשוטה כמו: Did you learn this? , הם בוהים בי בעיניים מזוגגות.
האם גם אתם מפחדים לדבר באנגלית בכיתה? האם כשלימדו אתכם שפה חדשה ירדו לכם דמעות ופניכם נסכו מבט של בושה וחוסר ביטחון?
הפער גדול. ענק. עצום.

מחד, אני מודעת לתשוקה העזה והרצינות של הילדים בכל מה שנוגע ללמידה. ומאידך, חוסר התנאים, המשאבים והרצינות המוטלת בספק של הממסד למתרחש, מביאים אותי לידי תמיהה על הצדק בעולם.

יש לכם אור בכיתה? תעריכו זאת. יש לכם רצפת שיש? תעריכו זאת. יש לכם קירות בטון או גבס? תעריכו זאת. יש מספיק כיסאות ושולחנות לכולם ואתם לא לומדים על מחצלות? תעריכו זאת. יש לכם פחים שמפונים כל יום ולא רק פעם בשבוע? הם לא עולים על גדותיהם ומטנפים את החצר? תעריכו זאת. יש לכם יותר ממחשב אחד בביה"ס? תעריכו זאת.
יצאתם לטיול שנתי מחוץ לכפר שלכם, וגיליתם שיש עולם שם בחוץ לפני שהגעתם לגיל 18? תעריכו זאת. ביום החופש היחיד שלכם מביה"ס אתם לא עובדים בשדות/בדיג/בחנות? תעריכו זאת.
מציעים לכם אור, רצפה, קירות, פחים, כסאות ושולחנות, טיולים ולא לקחתם?
אולי גם אתם צריכים לנסוע על אופניים צהובים בקמבודיה ולהרהר בטיבן של מערכות חינוך.

כמובן שהכל יחסי. כמובן שלא הכל דבש במערכת החינוך הישראלית. אבל אולי כמו הילדים כאן, צריך להפיק את המיטב ממה שיש. על אף ולמרות התהפוכות שפוקדות את הילדים והמורים בכל פעם שקם יורש חדש למשרד החינוך, יש מקום למחשבה על ילד קמבודי שכנגד כל הסיכויים מספר שהחלום שלו זה להיות עיתונאי, או מתרגם, או...תתכוננו..חלילה וחס...מורה!

בשעורים עם כיתה ט', גיל סיפר לנו שהוא מקים "מדינה" חדשה עם התלמידים. זהו מעין תרגיל שנועד לעורר בהם מחשבה על "מדינה מהי" ובמסגרתו הם קבעו את טופוגרפיית המדינה, מס' האנשים המאכלסים אותה, שכנותיה, האם יהיה בה צבא ו/או משטרה, אופן אכיפת חוקים בה וכדומה.
כשדובר על מס' שנות לימוד בביה"ס הוחלט על 19 שנות לימוד. מגיל 6 ועד 25...

שיהיה לכולם שבוע נפלא!

נופר הייתה אחת המתנדבות במשלחת השנייה, שסיימה לפני כחודש את פעילותה בכפר. אחרי שהיא כבר עזבה את העשייה ההתנדבותית והמשיכה לה לטיול שלה (אחרי הכל - תרמילאים ותורמים), היא מצאה את עצמה מסכמת את התקופה, עם קצת פרספקטיבה של הזמן.

הנה מה שהיא כתבה, כלשונו:
"איך אחרי שלושה חודשים בכפר נידח באמצע יער גשם זה כבר מרגיש כמו בית?

אמנם אין שם שירותים ומקלחת נורמלים, וחשמל זו מילה גסה כל עוד יש אור בחוץ.
ואת חולקת בית אחד רעוע עם עוד 6 אנשים.
ובמיטה שלך ישנים מגוון חרקים וחיות.
והיתושים חושבים שאת שלהם!
ומצחצחים שיניים עם מים מינרליים במרפסת מול כל הכפר, ותוך כדי צועקים אל עבר הפרות שמשאירות "מנחה" בחצר שלך.
ואת מפדלת לך על האופניים הצהובות (כי הן הכי נמוכות) אל עבר השוק כדי לקנות ארוחת בוקר שסובבת סביב אורז (עוגת אורז, בננה אורז, קרפ עם אורז, וכו') ובדרך ילדים מתקיפים אותך באלפי קריאות "הלו" ועל אף שזה מעצבן, זה גם מקור תשומת הלב הכי גדול העולם..
ושתי בחורות קמבודיות (מוב וסדאונג) דואגות לכל צרכיך, ומצחיקות אותך עד טירוף אפילו עם מכשול השפה.
ואת אוכלת שרימפס ענק, והמון אורז, ומאכלים מסורתיים לייט, וגם מחמוסה של אמא בסגנון קצת שונה...
ופירות. המון פירות. מהמוכר - מנגו, אבטיח, אננס, אשכולית או תפוז. אבל גם מהשונה - רמבוטן, מנגוסטין, מין, למות, וגם נופר פרוט!

וסביבך יש כל הזמן כלבים, פרות, חזירים, ברווזים, חתולים קצרי זנב, פרפרי ענק, ציפורים, נחשים ועכברים, וזה לגיטימי לחלוטין.

ואת מלמדת אנגלית ילדים שכ"כ צמאים לשפה הזו, אך גם נהנים רק מהנוכחות שלך בקרבתם.

ואת נוסעת לך ללמד בחטיבה ומקווה שתשרדי את שלוליות הבוץ, את הדרך הקשה, את הגשר שמט לנפול, את העלייה שלא נגמרת, ואת הצמח שנדבק ולא יורד. ומעבירה שיעור בחוץ בין גללי הפרות כי הילד עם המפתח הבריז. ובמקביל מסתכלת אל הנוף הקסום ומרגישה על גג העולם!

את מטיילת בימי חופש שלך באזור, בין הבריכות של צ'ומסלה, לאלה של המשתלה, או למפל הקרוב שחזית בהתחזקותו לאורך כל שהותך שם, או למפל הרחוק שהדרך אליו נעשית פראית ואת מרגישה שאת בג'ונגל. ומנסה להגיע לפנום טנול (ההר הקרח) בעזרת הסברים קלוקלים.

או בכלל מגלה פינות חמד בקמלוט, צ'יפאט, או צ'ומסלה...

ויושבת במזח כדי לראות את השקיעות היפות בעולם. ולא רוצה שייגמר

ואת חווה מהו חג קמבודי, ומשמעותו בפני תושבי הכפר.

ובין לבין, את יוצאת אל העיר הגדולה, ממלאה מצברים של ציוויליזציה לפני החזרה, וגם פוגשת את קמבודיה האחרת.

ואת בונה!

את בונה בית קהילה חדש, ויותר מכך, את בונה קהילה!

עושה קמפיינים מטורפים, מחלקת פליירים, וצובעת באנרים, והכל כדי לגייס אנשים,
וזה קשה, אבל זה הצליח!

ואת צובעת קירות, ולומדת על בטון, וגמלון. מרזבים וגגות מקש. ונהנת מזה!

ואת רטובה מזיעה במשך היום, ואז רטובה מגשמי זלעפות שתופשים אותך בדיוק כשאת ללא מחסה.

אבל זה כייף, כי את מעריכה גשמים מהמקום שממנו את באה.

ואת מוזמנת לחתונות, ונרגשת מכך. וכ"כ שמחה בשמחתם, אפילו שאת מכירה אותם רק שבוע, ורוקדת איתם ריקודים קמרים מסביב שולחן - כמיטב המסורת.

ומארגנת מסיבת פרידה, וחוששת שלא יגיעו אנשים. ואז קולטת שאת רוקדת במשך 4 שעות ברציפות עם המוני ילדים, נערים, נשים וגברים - עם הקהילה שלך!

ואת ....... מילים לא יוכלו לתאר!

ובבוקר יום ראשון, את הולכת בדרך הראשית אל כיוון המזח, כי את עולה על סירה שתקח אותך משם, כנראה שלתמיד, ותושבי הכפר מלווים אותך עד הרגע האחרון, והדמעות זולגות מעצמן.

עצוב ושמח

זו היתה צ'יפאט בשבילי

תקופה שלא תהיה דומה לה

מקום, אנשים, ועולם שאקח איתי לעד..."

מדהים איך ההתאהבות במקום הזה כ"כ קשה וכ"כ פשוטה. הנה, אפילו המשלחת השלישית רק הגיעה וכבר זה קרה לה...

And then it happened.

I have been living Chi Phat for the last year, but nothing has prepared me for living IN Chi Phat.

It has been a full week since the third delegation of volunteers came to the village we now call home. As the head of this delegation I chose to come here a bit earlier, in order to try and learn this village, so it has been just about 3 weeks for me. And what 3 weeks it has been…

Maybe I should start with the bottom line: I find it amazing that a place so different from my own home can feel like a new home so darn fast! Me, a city boy from uptown Tel Aviv, with all the luxuries the western life a push of a button away, to come to a place where 80% of the time pressing any random button results in a sigh of disappointment since nothing comes out – and yet feels like not much has changed. True, I was in situations like this before, volunteering in East Africa for a year, but still – it is not only the physical things. Something about this particular place feels like home.

When we just got here, we hit a strike of good fortunes and happy moments. There was the grand party for the

final stage of the community center, and the great party that followed. The farewell from the second delegation was done in as much splendor as possible in this village, and this told me that we are not mistaken in thinking that the community finally starts to understand what we are doing here and why it is important to them.

But that was not the only happy moment. There was the moment where one of our students came to us and asked that we play a movie he brought on movie night, saying that he thinks movie night is important. And there was the moment an 8^th grader came to us with an envelope on which he wrote “for Now Spa Per”. It took us a minute to read the words fast and unscramble the letters into “for newspaper”. But can you imagine the joy we felt to see that after only 2 editions that we put out ourselves of the village monthly journal, someone thinks it’s so important that he will take the time to write an article on his own? And how about the fact that after the playground we built in the primary school several months ago, that was broken by the kids for a while, we found out it was fixed by somebody who decided to take responsibility?

True, it is very far for home. No running water, no electricity, and no cheese to be found, but still – what wonder is it that we feel at home, after the best welcome one can imagine: to be told – and in actions, not words! – that our work is understood and appreciated?

What a great to start!

המשלחת השלישית יוצאת לדרך!

היי כולם,
וואו אני לא יודעת מאיפה להתחיל..הכל כל כך חדש ושונה שלעיתים אין לי מילים כדי לתאר את ההרגשה כאן.
ראשית אספר לכם מעט על עצמי:
קוראים לי אור ואני בת 22 משהם שבמרכז הארץ. לפרוייקט הגעתי לאחר שהחלטתי כי הטיול הגדול שלי יהיה במדינות: קמבודיה, לאוס, וייטנאם, הודו ותאילנד. כבר מזמן חשבתי על האופציה של שילוב התנדבות בטיול שלי כדי לתת לכל החווייה ערך מוסף ומימד אחר. נכנסתי לאתר "למטייל" וכמו שבסרטים יש שלט ניאון שמכוון את הגיבור למקום הנכון שנחוץ להמשך התפתחות העלילה, כך גם היה מבחינתי הלינק שקישר אותי לאתר של "תרמילאים ותורמים". למרות שרציתי להגיש מועמדות למשלחת ספטמבר, מצאתי עצמי מגישה מועמדות למשלחת יוני-דבר שגרם מפח נפש לבנות הקטנות בסטודיו למחול בו אני מלמדת. אבל כמו שהסברתי להן: יש דברים שלפעמים אסור לדחות...
הקלישאה הגדולה ביותר בעולם ההתנדבות היא שהתורם תמיד יוצא הנתרם בסוף תקופת ההתנדבות. לאחר כשבוע בצ'י-פאט, חוששתני שהקלישאה אכן נכונה.. ולהלן ההסבר:
את המסע לקמבודיה התחלתי בתאילנד, שם פגשתי את חברי המשלחת שלי: גיל (הבת), אלון ועומר (את גיל הבן-מנהל המשלחת פגשנו בהמשך).
בלילה נסענו בנסיעת לילה של כ-9 שעות סה"כ לגבול תאילנד-קמבודיה. באוטובוס בדרך ראינו סרט קומדיה תאילנדי היסטרי, ואף הספקנו לנסוע עם נהג טנדר חצי שיכור שהספידומטר שלו לא עובד (לי אין ספק שהוא שהוא נסע 100 קמ"ש בלילה במונסון הראשון שפקד אותנו!)
כמו שנאמר לנו ע"י משלחת מס' 2 -לקמבודים יש כישרון מיוחד לגרום לכל פעולה של 2 דקות להימתח על פני שעה, וזה לא היה שונה במעבר בגבול... לפחות גיל המושיע חיכה לנו שם עם וואן מושכר כדי שלא ניסחב באוטובוסים קמבודיים משוכללים.
שמנו פעמינו לכיוון הכפר שלנו והבית שלי לשלושת החודשים הבאים-צ'י פאט.
אין לתאר את הטבע המדהים שסובב אותי: יערות גשם ונהר באמצע, ירוק בכל פינה.אחנו שטים לכיוון הכפר הכל כל כך פראי וגולמי, שזה פשוט בלתי ייאמן! בתי עץ פשוטים ניצבים על גדות הנהר, עמידים יותר מכפי שניתן לצפות, וכל כך הרבה ירוק.על הסירה אני מתכנסת קצת בתוך עצמי.יש המון מידע לעבד והמון תחושות לספוג.העובדה שלא ישנתי כבר 24 שעות מפאת ההתרגשות לא עזרה כל כך..
הגענו.
אני חייבת לציין שלא חוויתי שוק כמו שנאמר לנו שנחווה, אלא בעיקר עייפות.עברנו חפיפה בת 3 ימים עם חברי משלחת 2. ביום שהגענו חנכו את סיום בניית בית הקהילה החדש בטקס, ארוחה ומסיבה מטורפת-ילדי הכפר האלה רקדו 5 שעות ברצף, ואתם לא מאמינים איך כל אחד כאן הוא רקדן היפ הופ פוטנציאלי החל מגיל 3! אני לא יכולה לחכות להעביר להם שעור ריקוד! הם בכלל לא הכירו אותנו וכבר בלילה הראשון עטפו אותנו באהבה כל כך גדולה שאם אני מפליגה במחשבות על מה יהיה בעוד שלושה חודשים אני כבר יכולה להרגיש את הדמעות זולגות..הייתה לי טעימה קטנה מאיך הדברים יהיו כשנצטרך לעזוב. חברי המשלחת ה-2 :נטע, ליהיא, נופר, גיל, שני, שי ואשחר נראו קצת תלושים ביום האחרון על המזח כלא מאמינים שזה נגמר.גיל ואשחר סיימו את תפקידן במשלחת אך נשארו בכפר. נגעו לליבי העיניים העצובות של הילדים, מכתבי וציורי הפרידה.
ממש בימים האחרונים אני מתחילה להרגיש סופסוף קצת בית.החלקנו בצורה מאד טבעית בעיניי גם לשעורי האנגלית וגם לפעילויות בית הקהילה.האתגר האמיתי יהיה בעוד חודש כאשר הלימודים יסתיימו והשגרה המוכרת תסתיים ונצטרך לייצר שגרה חדשה של פעילויות בית הקהילה.
מרפסת הבית פתוחה כל היום כי כה חם כאן! ובזמן שאין עבודה אנחנו פשוט יושבים בסלון ליד המרפסת מנסים לתפוס איזו פיסת רוח קרירה ונדירה, קוראים ספר(איכשהו יצא שכולנו קוראים ספרים על תרבות המזרח ובודהיזם), יורדים לשוק לחפש מיני קינוחים חדשים, מסתובבים בכפר וצועקים "הלו" לכולם, מבקרים בבריכות ובנהר , יושבים בבית הקפה ושותים קפה "דקאו" מתוק להחריד.
והרי בעיה: הקינוחים פה מעולים! על קצה המזלג ממה שיש לקנות בשוק: עוגות אורז בדבש, בננות מטוגנות מסוכרות,כאמור יש קפה ?"דקאו"-מחלב מרוכז ומתוק מידי! היום עומר הביאה לי סוג של טבעות בצק בשוקולד, יש טאפיוקה ודלעת בחלב קוקוס,ופרי ששמו האנגלי ראמבוטן והקמרי(הקמבודי) אני לא זוכרת.בקיצור, אם למישהו נראה שהשמנתי זה בגלל שהמצלמה מוסיפה 5 ק"ג.
אם יש למישהו פוביית חרקים הוא מוזמן להגיע לצ'י-פאט כדי להיגמל..פשוט אין ברירה.מיני לטאות,חרקים, נמלים מטפסות עלייך בכל שעות היום, מבלי יכולת להתנגד.אני עדיין לא התרגלתי ל"גקו"-לטאה ענקית, ששמה ניתן לה בשל קריאות ה"גקו-גקו" הבוקעות מגרונה. עומר כבר התרגלה לזינוקים שלי עליה בשעות לילה מאוחרות בעקבות החששות המאד הגיוניים שלי, הנה כמה מהם: "יש לי גקו במיטה", "נמלים מטפסות עליי", "נשך אותי עכבר", "זה לא אלון מהקיר השני זה ג'וק/עכבר/גקו/חותך הכבלים(הפורץ הלילי הפיקטיבי של הבית, שמטרתו העיקרית היא לחתוך כבלי מחשב ולהפתיע אותנו בכבל חסר תועלת בהקרנת הסרט השבועי בבית הקהילה).
כבר העברתי את השעורים הראשונים שלי באנגלית והעברתי פעילויות לילדי הקהילה. אם חשבתי שאני יודעת התלהבות מהי, חיכתה לי הפתעה.לא ידעתם שמחה עד שראיתם את הפנים של ילדים קמבודים בזמן משחקים-אדיר!!!וכולה מה? כמה משחקי מרוץ שליחים, העברת מים מדלי אחד לאחר, שרשרת בגדים קצת יצירה, משחקי חשיבה קצת יותרמאתגרים לגדולים. וואו איזה כיף! מבחינת האנגלית זה מתחלק-יש ילדים בעלי תפיסה מהירה, יש ילדים עם תפיסה איטית ורצון עז ויש ילדים ששואלים את עצמם: "מה לכל הרוחות החבר'ה האלה הם רוצים ממני?".מה שבטוח אם עד לפני 3 חודשים לא שמעתם אנגלית ברחוב, היו בטוחים שכשתיכנסו לכאן כולם יברכו אתכם ב"הלו האו אר יו? וור אר יו גואינג,ווט איז יור ניים" וכדומה...שיפור עצום ב-3 חודשים.וזה לא שהם לא יודעים, הם פשוט לא בטוחים בעצמם.משימתנו היא להמשיך להעניק להם את המקום שבו אפשר לטעות באנגלית ולהתפתח.
טוב חבר'ה אני שומרת קצת לפעם הבאה וזה עוד לפני שסיפרתי על הנהר והבריכות והחתונה הקמבודית שהשתתפתי בה ועל ההווי והצחוקים,על הטיול לטאק-לאו, על ארוחת שישי האחרונה והמתורגמנים המדהימים....נקסט טיים.
שולחת אהבה מצ'י פאט...
אור

There are places I'll remember all my life...

How does a memory come to be? How does a certain person, place, experience, find it's way into your heart, not to be removed ever by the persistent flow of time? When I came to Chi Phat three months ago it seemed so strange and foreign, and I thanked god I had this group of Israelis around me to make it feel a bit less alien. Now I look at the view of the village from our front porch and wonder how I could ever make it feel a bit less like home. This community, these people, have entered my heart in a way few things can, and they have left a mark forever.

And I am sad in a way I never imagined I would be. Everything I have done this last week has been tinged with sadness. I am leaving and I don't know if I will ever return, but I feel as though there are many things still left undone. I want to see this place grow and change, I want to see what it will become. I want to travel again to the "bald mountain", the "pineapple rock", the pools, the waterfall. I want to know what happens to these people. I want to be a part of their happiness and sorrows. I want to know how their lives turn out. I want to know what kind of adults my students will become.

And I wish them well. I wish they will live out their dreams and realize their potential. I hope they understand all they can become, and I hope they take actions to become it. I hope they are not kept from achieving their dreams by their poverty, and if that does happen, then I hope they don't spend their lives in frustration, anger and despair. I hope they are happy and healthy and satisfied.

This place and these people have entered my heart so deeply and wholly that I now feel as though it’s breaking. I have become a part of it, and it has become a part of me, in a way that could never be undone. And still I wonder at how it actually happened – how did this extraordinary, unrepeatable, incomparable memory come to be. I will never forget, and I will never be the same. I hope they won’t either.