Chi Phat 2011 - Nous avons besoin de votre aide!

Mi Juin 2011, il y a déjà un an et demi que nous les membres de la derniere deleguation du projet "Routards et Benevoles" avons quitte le Cambodge. Un an demi ou nous avons voyage, sommes retourne a notre vie, regrette et….oui meme un peu oublie. C' est vrai que pour chacun d' entre nous,les anciens du Cambodge il y a des moments ou nous nous disons: "Que ne ferais je pour etre la bas!" mais dans l' ensemble nous pouvons dire que Chi Pat, c' est du passé.

Malgre tout quelque chose a change, la bas, au fin fond de la foret tropicale Cambodgienne se trouve notre petit village. Au coeur du village sur la route principale, juste entre le petit café et l'ecole, s' eleve un grand batiment blanc, Pteha Sahakum l' appellent les habitants: le centre communautaire. Dans cette maison, il y a eu d' enormes changements, Il y a quelques temps il y avait un groupe de volontaires Israeliens un peu fou qui ont amene avec eux des ordinateurs et des lecons d'Anglais. Ils ont reuni un groupe d' adolescent du village et les ont forme a devenir par eux meme des leaders.

Un an et demi a passé et le centre communautaire est plus dynamique que jamais. Tous les jours sont donnes des cours d' Anglais et d' informatique, sont projetes des films,sont empruntes des livres a la bibliotheque et autre activites. Sur tout ca supervise le prof' d'Anglais du village qui est devenu le directeur du centre. A cote de lui, s' active une nouvelle generation de volontaires que les derniers volontaires Israeliens n' ont pas connue et qui continue d'enseigner tout ce que la generation d' avant a appris des Israeliens. Dans la volonte et le desir qu' ont ces jeunes d'ameliorer leur vie Il s' est
formee une chaine qui fait passer l' enseignement de maillon en maillon, de generation de volontaires en generation.


Nous pouvons dire sans hesiter que le projet "Routards et Benevoles" est une reussite totale. La seule chose ou nous avons echoue est d' aider ces jeunes a collecter des fonds Nous les avons envoyes en formation pour mener des sollicitations efficaces, nous avons essaye de les faire rencontrer avec des organismes locaux ou etrangers mais l' isolement dans les profondeurs de la foret a rendu cette mission qui est déjà difficile pratiquement impossible.

Aussi ayant une entiere conviction dans ce projet, dans son directeur (qui lui meme a demande notre aide), dans ces jeunes incroyables qui sont plein d'espoir et aussi pour la reputation d' Israel dans le monde, nous avons decide de les aider. Nous essayons de collecter des fonds pour que le centre puisse continuer a fonctionner. Tous les dons seront verses directement au centre et dans leur integralite.

Ce qui sont interesses a les aider peuvent le faire par deux moyens: Par virement bancaire (sur Israel le systeme bancaire n' est pas encore arrive a Chi Pat)

Virement Bancaire
A partir d' Israel:
Gil Chen, Leumi Bank, Gesher Hayarkon branche (N°. 829)
No° de compte: 05846880.

A partir de l' etranger:
Swift code: LUMIILIT
IBAN: IL 74010829 000000 5846880

Par cheque a envoyer a l' adresse suivante:
Gil Chen, Asirey tzion 19/29, Tel Aviv,66878, Israel.

Je me ferais un plaisir de repondre a vos questions et de vous donner de plus amples details par e-mail gil.chen78@gmail.com, ou par telephone +972-52-2336873.

what is different about Chi-Phat?

מאנט היא מהאנשים האלה שקשה לספר עליהם במלים. כששאלתי אותה אם היא רוצה לכתוב משהו לבלוג של הפרויקט היא ענתה לי במבוכה ש"כן, אבל האנגלית שלי לא טובה". זה שקר כמובן כי יש לה את האנגלית הכי טובה בכל הכפר אבל הבנתי שזה מלחיץ אותה קצת. כל פעם ששאלתי אותה מה קורה עם זה היא אמרה שהיא רוצה אבל עסוקה, רוצה אבל אחר כך, רוצה אבל לא בטוחה. לפני 3 ימים היא פתאום באה ואמרה לי שהיא כתבה משהו והיא רוצה לפרסם אותו. אז קבלו את הפוסט של מאנט, הבחורה הכי מדהימה בצ'י-פאט:

My name is Marnet. I am 22 years old. I was born and raised in chi-phat. I am a young leader in my community. i want to say something about the place i live in:

Chi-Phat is a small village located in rural area of Koh-Kong province of Cambodia. Because of its location and small amount of population as well as its isolation from town center, it is the reason that chi-phat is not developed area to economy and education. most of the people are very poor ,some of them live by depending on the nature, aboriginal leaving, some are workers at the nursery. Fortunately, this village is so lucky because there is Israel backpacker contribution organization that came here for one year to help the people. By joining from the local authorities and the people in the village co-operate with IBC project include many volunteers, we have achieved new center call "Pa-ta Sahakum".
"Pa-ta Sahakum" , community center, is a place where people in the village have been educated English and computer. on the other hand, they can enjoy with music , dance, sport, news class and other activities every Sunday for kids and adults as well. otherwise we have movies for kids and adults every Sunday.
Most of the courses start at evening from 5 p.m. to 8 or 9 p.m.. it should be convenient for the people in the village to choose whatever and whenever they would like because it is the rest time as well.

Until now most of them can use computer and speak English . they can be guides for the foreign and tourists who come to chi-phat for trekking, biking and spending a few night in the forest to visit the natural resorts.
All the results that we have today is the kind-hearted efforts of Israel by IBC project. we, people of chi-phat village are very happy and great-full for the invaluable actions. everyone will never forget the perfect time and we still remember in the heart for ever and ever.

אני אוהבת את ישראל

let go, grandpa!

It has been six months to the day since I got to Chi Phat. So many things I have learnt, so many things are now obvious to me that were never obvious before. And yet, these last few days have taught me the most important lesson of all.

For months now we have been working on what we consider the most important aspect if our project – the handing over of our work to the local community. If have taken endless steps toward this: appointing a local (and very beloved) manager to the community center, creating a group of young (and very beloved) guides that would continue the teaching in the community center, building the reputation of the community center as a fun, educational (and very beloved) place, and much more.

But when it came to the last two months, I was under the impression it would be a great thing for this village if we built here an international volunteers program to take it to the next stage: to make sure the presence of English is permanent here, that the emphasis on education remains etc. it all made sense to me, and I didn’t think that anyone can change my mind. But they did: the first was the manager of our project, Yuval Limon. We have been talking about this project for a while now, and I knew he had many reservations, but this week he took it upon himself to give the financial backing for the mechanism we are building to continue our work, which meant that building an international program is no longer a financial must. Second was Einam, a volunteer in our delegation. When we were talking about this, she told me that she thought it was time we butt out, and allow the people to take over what we have started, just like we planned in the beginning. Third, and was Mr. Sen, the manager of the community center we appointed less than 5 months ago. With him too I talked about it for a long time, but unlike yuval, he was very much for the idea. But this week, when I talked to him again, he told me that he likes the idea, but that if won’t happen, he thinks the community center can manage just fine.

What else could I ask for? I changed my mind.

It is a lesson about trusting my counterparts here, which I always thought I did, but only now I realize that this trust would have to show itself in a painful leaving. I guess it’s kinda like when the kids leave home. You have to breath deep, hope you did a good job so far, and let go.

Maybe this family realization is why everyone in this village has started calling me Ta Gil (Grandpa Gil) lately?

הֵיה נכון

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. עמדנו כולנו נרגשים. חיכינו שיקראו בשם שלנו, יעניקו את העניבה הנכספת בתוספת חיוך סמכותי ואז... נדלקה כתובת האש. טוב, האמת שזה לא היה ממש אתמול, יותר לפני 10 שנים, אבל הרגע שבו הופכים למדריכים הוא לא רגע ששוכחים כלכך מהר. ההתרגשות, תחושת השליחות ובעיקר ההרגשה שאתה נבחרת מכולם הן לא דבר שקורה כל יום כשאתה נער. בטח לא כשאתה נער קמבודי, שאת רוב ימיו הוא מעביר מגיל צעיר בעבודה קשה ומאומצת לפרנסת המשפחה ובשאר הזמן הוא משתדל ללכת לבית הספר ואולי אם נשאר זמן פנוי סתם להתסתובב בכפר עם חברים.

לפני 3 ימים הרגשתי שוב את ההרגשה הזו. זה קרה כשחילקנו לחניכים שלנו בקורס המד"צים הראשון אי פעם בצ'י-פאט (ואולי אפילו בכל קמבודיה) את עניבת סיום הקורס. ברקע בערה כתובת אש שהופקה ממה שאפשר ממה שנשאר שעליה נכתב "הדרכה" והיא צבעה את הפנים של המסיימים הטריים בגוונים אדומים. החום הנעים שעלה ממנה הטיס אותי ישר למפקדי האש של שבט אריאל, שבט הצופים בו ביליתי את מיטב שנותיי. את קורס המד"צים המקומי לא אנחנו יזמנו (הקרדיט ל-י. לימון) ולא אנחנו פתחנו אותו (הקרדיט למשלחת 3) אבל לנו הייתה הזכות להגיע לשלב הכי מהותי והכי חשוב של הקורס- השלב בו מעבירים את האחריות לחבר'ה עצמם, נותנים להם מלא כוח בידיים ואומרים להם- "היי, הגיע תורכם. עכשיו הזמן להשתמש בכל מה שלמדתם ולעשות עם זה משהו". זה לא באמת מה שאמרנו להם, ובכלל, בקְמֵר זה היה יוצא ממש ארוך, אבל פשוט הכנסנו אותם באמת אל תוך הדבר עצמו וגרמנו להם להיות אלה שאמורים לעשות את מה שאנחנו עושים פה בכל הזמן הזה, להיות אלה שדואגים לקהילה שלהם ואלה שמחנכים את הדור הבא. לא חשבתי שאני אשתמש במילה הזו מרצוני אבל- העצַמה, ובגדול.זה כמובן ייקח עוד זמן. בינתיים המדריכים הצעירים בעיקר מתנסים בלהעביר פעולות בינם ובין עצמם ובנוכותנו וזה בדרך כלל יוצא יותר כמו הרקדה בבי"ס יסודי, אבל הם משתפרים מיום ליום והם בעיקר ממש רוצים וממש משתדלים.

הטקס הקטן הזה ביום שישי האחרון בערב, מול "בית הקהילה" בנוכחות לא גדולה במיוחד שכללה אותנו המתנדבים, את המדריכים עצמם, ועוד כמה זאטוטי-כפר נאמנים, היה כלכך מרגש בדיוק בגלל התחושה הזו- של הרצון שיש בהם וגם היכולת להמשיך את כל הפרויקט הזה אחרינו. טוב נו.. וגם בגלל הגאווה שהייתה בצופיפניקים שבנינו על שאנחנו עדיין מסוגלים להרים כתובת אש, גם באמצע הג'ונגל.. (זה בשבילך סריינם)

an ordinary amazing day

Nothing amazing happened today.

You see, Tuesday is our report-writing, staff-meeting, paper-working day. What can be special about a day like that?

Well, if you have been following us, you know that we are working hard on our community center. Pteah Sahakum in Khmer. it took us a while to get people to stop calling it by the name of the owner of the land and make it into an institution with its own name. now it even has its own children song: "pteah sahakum sabai sabai", fun at the community center, is a short clapping song we sing every Sunday at the beginning of the children's activity. But even better - these days we hear children singing it when we walk to the market or for coffee. How great is that??

Anyways, part of the great change we have brought into the village was the introduction of computer lessons. These, as you can assume, are overwhelmingly popular. when we figured that with our 6 laptops we can only give each student so much time, without having us collapse as teachers, our volunteers came up with a brilliant idea: open computer time, that will be managed by our "excellence team".

Today we had the first open computer time, and to be honest - I was nervous. Are we going to finish the day with 6 computers like we started? How are we going to control the great demand? How will we make people want to come back?

Well, as I said - today nothing special happened. or at least that's the way our excellence team made us feel. They were operating a computer room, the library and even a game room as if they were doing it for years. We came up with rules for the computer room (20 minutes each, no more than 2 per computer etc.), and they were enforcing them as if each one of them is running his own internet cafe.

To think that only two weeks ago our crappy one laptop at home was the closest most of the people here could get to a computer, and to know that from today they will be able to do it when ever they want - what a difference!! ok, ok, not when ever they want: when they have open computer time, and only after writing their name on the waiting list at the excellence team representative, and only for 20 minutes at a time etc etc, but it's actually these limitations and that order, that make the people here understand that something is changing.

Our excellence team, who will be our replacement once we are gone, with the newly appointed manager of the Pteah Sahakum, Mr Sen, have once again made us so proud! Together with the more than a hundred people who came to enjoy the 2 open computer hours today, they have showed us how important our work is to them.

What an amazing day!

the day it happened

It happened! After a lifetime (or so it seems) of working on the community center here in Chi Phat, it was finally reopened with a new and improved service for the community!

You see, all our past delegations worked on the establishment of the community center as a center for our activity in the village, but the completion of its building was a sort of an endless story, that we, the third delegation ourselves, have had to deal with, and in fact still do, since we still have things to do.

When we came here, we set ourselves the goal of providing the community with a rainy season activity, to replace the school that goes on a 2 months vacation. We consider this to be an opportunity for us to set the center as a major place in the life of the community, and therefore tried to build a schedule that will be as appealing as possible and as wide ranging as possible, offering such classes as English and computers for children, youth and adults, and also art classes, dancing, singing and movie making, along with our long running library, and a newly opened play room.



Much preparation was going on, with our volunteers working literally form sunrise to way past sunset to get things done. We set yesterday, the 27th of July as the celebration day, and even organized with the Israeli Embassy in Bangkok to bring a very talented musician, Tal Kravitz, to put on a show. With the help of our friends from Wildlife Alliance, the construction was done a day before, to everyone’s relief.

On the day of the ceremony we gathered our Excellence Team, gave them red ribbons to wear with their name tags, so that they will stand out and people will know them, and soon it was time for the speeches. I tried my best to make it a short one, but failed, like always, and then it was turn for the deputy district governor, who said everything we wanted to hear – how much the community supports our work, and encouraged people to take part in it.

Even more important were the next two speeches: the one of the newly appointed local manager of the community center, Mr. Sen, and the one of our excellence team. These two together will make up the group that makes sure our works stays after we are gone, so it was very important for us to present them to the community in a very dignified way.

Next it was time for the show. And what a show it was. Hundreds of people gathered, some of which we have never seen before, to watch the music magician. Tal plays instruments he gathered from all over the world, and is able to excite just about any crowd. When he started playing a wood saw, people were speechless. When he sang they sang with him. The audience was so captivated that we considered it a perfect opportunity to get to these people who we have not seen before, and hand out information about our activities.

The day after was the day we were picking the fruits of our hard work. We announced this to be an open registration day, thinking it will be a good opportunity for us to get some order into things, buy even we didn’t expect things to go so well. As soon as we opened the doors, literally hundreds of people came in, all saying what courses they want to take. We stood there, tears in our eyes, not able to believe how things have changed in our village.

בית הקהילה- לאן?

אנחנו בצ'י פאט מזה חודש וחצי, והזמן רץ במהירות שיא.
ב-27/7 מתקיים טקס פתיחת בית הקהילה החדש, ואני מאד מקווה שיום לאחר מכן כבר נוכל לתפעל אותו במתכונת המתוכננת שכוללת: חוגים שונים, שעורי מחשב, הרצאות, זמן ספריה ומשחקיה ועוד.
במסגרת הפרויקט אחד הדברים שאנו מתעסקים איתם הוא המשכיות של ה"עסק". מי ישאר לאחר שנעזוב, מי יבצע, מי ינהל, מי מהתושבים יירתם כדי לגרום למה שקורה פה לא להיות עוד פרוייקט התנדבות של "שנה וביי", אלא משהו שהנביט פה מודעות, רצון והוצאה לפועל של עשייה קהילתית למען הקהילה עצמה. לכן קיים פרויקט המאותרים שלנו, אותו דור המשך שאנו מטפחים לקחת אחריות על כל מיני פעילויות שכבר פיתחנו. לכן, ניסינו לאמוד כמה כסף דרוש כדי לכלכל את בית הקהילה בחודש, והגענו ל-300$.

אבל מאין יגיע הכסף? המחשבה הראשונית הייתה שבית הקהילה נכון לעכשיו מציע שירותים שונים לקהילה ללא תשלום. כמו לדוגמא: סרטים, ספריה, בקרוב גם שעורי מחשב ואולי אינטרנט. הרעיון הוא שעבור שירותים אלו ייגבה כסף מהתושבים. אבל צריך לקחת בחשבון שיש לגבות מחיר סמלי, כיון שמרבית מהתושבים כאן חיים מהיד לפה, ואנחנו לא רוצים שבית הקהילה יהיה זמין רק לרווחתם של אמידי הכפר. דבר נוסף וחשוב לא פחות: האם השירותים שאנו מציעים מספיק אטרקטיביים בשביל שאנשים ישלמו עבורם. האינטרנט-השירות הכי אטרקטיבי שאנחנו יכולים להציע, גם הוא לבדו לא יוכל להכניס לבית הקהילה 300$ בחודש, במיוחד לא עם 6 מחשבים בלבד.

ולכן עם מחשבה על העתיד ולקראת הפתיחה הקרבה של בית הקהילה, קיימנו פגישה עם מועצת הכפר, שכוללת את האנשים הבכירים ביותר בכפר:
סגן המושל, צ'יף אוף קומיון, ראש מועצת CBET, ולואי ( שעל שטחו נמצא בית הקהילה והוא הינו חבר מועצה). הלך הרוח בפגישה הזו: קשה-קשה מאד.
סגן המושל מתעכב במענה שלו, נכנס לדקויות שהיו מיותרות בעיני ודברים הולכים לאיבוד בתרגום שבין קמר לאנגלית...

גולת הכותרת הרעיונית שהציע היא לשתף פעולה עם בתי הספר ולממן את בית הקהילה באמצעות גביית כסף בשעורי האנגלית שלנו- רק מתלמידים חלשים, וכל אלו שמצטיינים בביה"ס- לא יצטרכו לשלם. מה שבעצם מפספס את המטרה של חיזוק תלמידים חלשים. ובכלל, אחת הסיבות לחולשתם בלימודים היא העובדה שהם יוצאים לעבוד במקום ללמוד...
אני אישית לא יצאתי עם הרבה שמחה ואופטימיות מהפגישה, אבל עומר ואלון שלא התרגשו מהישיבה אומרים שצריך לקחת אותה בערבון מוגבל.

כעת, שבוע אחרי במבט לאחור, אני נוטה להסכים. אין סיבה שהישיבה תוציא לנו את הרוח מהמפרשים. אנחנו נמשיך בעשייה שלנו, נמשיך לקוות ולהאמין שיכול להיות פה אחרת, ולעשות כמיטב יכולתנו לשלב בין פעולות ההכנה לעתיד, ובין הנוכחות שלנו בהווה- ההנאה עם הילדים, ההשתלבות בחיי התושבים והעשייה.

בינתיים אנחנו מריצים את פרויקט המשפחות- אנחנו בוחרים משפחה ומלווים אותה תקופה בכל מיני שעות שונות ביום. אפשר עם מתורגמן, אפשר ללא. כשהמטרה היא תיעוד וצילום אורח החיים שלהם, וגם פיתוח קשר אישי ויותר אינטימי עם משפחה בכפר.
גיל ואלון כבר היו במפגש אחד כזה באנדונטק וסיפרו שלמרות שהאם יצאה לעבוד בשדות, כל השכנים התרגשו מהנוכחות שלהם, וישבו עימם בבית המשפחה.

דיברתי עם דודה שלי בטלפון והיא שאלה אותי אם אני כותבת כל יום על החוויות שלי כאן.
עניתי שכן, ואז תפסתי שלא ממש...פשוט חצי מהחוויות וההתרגשויות שלי כאן אני לא מצליחה לתרגם למילים.
איך אני אספר על ההתרגשות מפו החמוד שלוקח אותנו לטייל ב"הר הקירח" ומכין לנו עגילים מקליפות פרי יבש, וזר פרחים? או על סוקיה שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, או על זה שילדי כיתה ד' הזמינו אותי לפגודה לטקס, ואיך אתאר את הדרך העדינה בה הסבירו לי לבצע את הריטואל? או שאותה כיתה סופסוף הגיעה לפעילות אחה"צ ואף טרחה והגיעה עד לשער כדי לבקש ממני להקדים, או על כיתת ההעשרה שלא מפסיקה להתמלא... (ראו תמונות).
לכן כפי שכבר ציינתי, אסור לתת לדאגות ממה שיהיה כאן לאחר שנלך, להאפיל על הדברים הכי קטנטנים, הכי עדינים, מרגשים, ומספקים שבסוף יהיו הדברים שיהפכו את שלושת החודשים האלה, לדבר הכי נכון ואמיתי שעשיתי מעולם.

היי כולם!
הפעם אנסה לגרום לכם לראות דרך עיניי את החיים של הילדים בכפר.
כל יום שני שלישי ושבת אנחנו מלמדים אנגלית. שעור ממוצע אורך כשעה.
אני מלמדת את כתות ד' וה' ושעורי העשרה לכתות ג'-ו' ב-19:00; גיל מלמדת את כתות ו' ואת ילדי טאק-לאו, כפר הנמצא בגדה השניה של הנהר; אלון מלמד את הנזירים(שגם נמצאים בטאק לאו), היערנים(עובדים הלוקחים חלק בארגון המייער מחדש את יער הגשם), וכתות ח'; עומר מלמדת את כתות ג' ו-ז; גיל מלמד את כתות ט' ושעורי העשרה לכתות ז'-ט' ב19:00.

כרגע זו המתכונת הרגילה, אך כשיסתיימו הלימודים בעוד כשבועיים יתחיל המאבק האמיתי שלנו לשימור הגעתם של הילדים לבית הקהילה לשיעורי אנגלית, חוגים ופעילויות נוספות שאנו מתכננים להם. הפחד נובע ישירות מהעובדה ש"חופש גדול" בניגוד להגדרה המשמחת שלו בישראל, כאן מבשר ברובו עבודה ועזרה להורים.לא בדיוק קייטנת נווה נופש עם שוקו, לחמניה ויום בריכה הא?

כדי להבין מה מתרחש בכיתות צריך להשליך את כל מה שחשבתם שידעתם על בית ספר עד כה. זה מתחיל בגילאים: הינך יכול להיות בן 13 וללמוד בכיתה ד', או בן 18 וללמוד בכיתה ט'. רוב התלמידים לא יגיעו לתיכון אשר נמצא באנדונטק כי אין להם כסף לשלם על שיט הלוך-חזור או לינה באנדונטק. משמע אין זה משנה אם אתה מוכשר או לא, בכל הנוגע להשכלה החשוב הוא כמה אמידים הורייך(אמידים במונחים קמבודיים כן?)
במסגרת "המאותרים"-תכנית לאיתור ממשיכי דרכינו,אנו חונכים חבר'ה כריזמטיים שיקחו על עצמם הובלה של פרוייקטים לאחר עזיבתנו. כבר נצבט לנו הלב בשל ילדים מוכשרים להפליא, שכרגע רוצים מאד אך לא יכולים לרכוש השכלה. המשקיעים במיוחד "בולעים" כל מידע שהם רק יכולים לשים את ידיהם עליו.

סוקני לדוגמא, תלמיד כיתה ח', שכתב לעלון הכפר כתבה על IBC ותרומתו לכפר (עלון הכפר-עלון שנערך ונכתב ע"י IBC, מופץ לתושבי הכפר והסביבה ובו כתבות, אירועים, וחידונים). לפי מר טנג, אחד המתורגמנים, סוקני כבר הספיק לקרוא כמעט את כל הספרים בספריה.
כמו כן, יש את ואנדי, "ילד הפלא" כמו שהוא מכונה פה, שהבדיחה שרצה כאן היא שהוא יודע אנגלית יותר טוב מאיתנו... גיל החונכת שלו הוציאה לו, לבקשתו, חומר על מלחמת העולם ה-2 מוויקיפדיה.

כשאני נוסעת על האופניים הצהובים שלי בדרך לביה"ס היסודי אני מהרהרת על הפער בינינו לבינם.
יש לילדים תלבושת אחידה של מכנסיים/חצאית בצבע כחול כהה וחולצה לבנה, אבל גם ללבוש פיג'מת פלנל לביה"ס זה לגיטימי לגמרי(רצוי בצבעי אדום או צהוב ובהדפסי פילים, דובונים או ארנבים). אה,ויחפי רגלים יתקבלו בברכה.
בישראל יש חוק חינוך חובה עד גיל 16. כאן לא מעט הורים היו מעדיפים עוד זוג ידיים בשדות האורז על פני שליחת ילדם לביה"ס. כך קורה מצב שיש לי ילדים בכיתה שמעולם עוד לא יצא לי לפגוש..
פה מברכים אותי בברכת !GOOD MORNING TEACHER OR, האם אתם זוכרים את הפעם האחרונה ששרתם במקהלה: "בוקר טוב המורה!"?
והפער גדל...

הילדים לומדים מ7:00 בבוקר עד 17:00 אחה"צ (עם הפסקת צהרים קלה בבית). חלקם מגיעים לשעורי ההעשרה ב19:00,וב 20:00 קופצים לעוד שעור אנגלית מזורז בCBET (Community Based Eco Tourism, ארגון שמטרתו לעודד תיירות אקולוגית בכפר וגם מעביר שעורי אנגלית ללא כסף).
חלק מהילדים מביעים מורת רוח על שימוש במשחקים כמתודיקה ללימוד אנגלית כי הם כל כך נהנים מהישיבה מול לוח.
והפער גדל...

סופר לנו ע"י משלחת 2, כי היו ימי לימודים שבוטלו לאלתר כיוון שמורה זה או אחר לא הגיע ללא הודעה מוקדמת. וכמה מצחיקה העובדה יש לנו מפתח ומנעול לכיתות, אבל החלונות פרוצים לגמרי..?
הספרים באנגלית מפתיעים באיכותם, וכך גם הקרוא וכתוב של רוב הילדים, עם זאת כשאני שואלת אותם שאלה פשוטה כמו: Did you learn this? , הם בוהים בי בעיניים מזוגגות.
האם גם אתם מפחדים לדבר באנגלית בכיתה? האם כשלימדו אתכם שפה חדשה ירדו לכם דמעות ופניכם נסכו מבט של בושה וחוסר ביטחון?
הפער גדול. ענק. עצום.

מחד, אני מודעת לתשוקה העזה והרצינות של הילדים בכל מה שנוגע ללמידה. ומאידך, חוסר התנאים, המשאבים והרצינות המוטלת בספק של הממסד למתרחש, מביאים אותי לידי תמיהה על הצדק בעולם.

יש לכם אור בכיתה? תעריכו זאת. יש לכם רצפת שיש? תעריכו זאת. יש לכם קירות בטון או גבס? תעריכו זאת. יש מספיק כיסאות ושולחנות לכולם ואתם לא לומדים על מחצלות? תעריכו זאת. יש לכם פחים שמפונים כל יום ולא רק פעם בשבוע? הם לא עולים על גדותיהם ומטנפים את החצר? תעריכו זאת. יש לכם יותר ממחשב אחד בביה"ס? תעריכו זאת.
יצאתם לטיול שנתי מחוץ לכפר שלכם, וגיליתם שיש עולם שם בחוץ לפני שהגעתם לגיל 18? תעריכו זאת. ביום החופש היחיד שלכם מביה"ס אתם לא עובדים בשדות/בדיג/בחנות? תעריכו זאת.
מציעים לכם אור, רצפה, קירות, פחים, כסאות ושולחנות, טיולים ולא לקחתם?
אולי גם אתם צריכים לנסוע על אופניים צהובים בקמבודיה ולהרהר בטיבן של מערכות חינוך.

כמובן שהכל יחסי. כמובן שלא הכל דבש במערכת החינוך הישראלית. אבל אולי כמו הילדים כאן, צריך להפיק את המיטב ממה שיש. על אף ולמרות התהפוכות שפוקדות את הילדים והמורים בכל פעם שקם יורש חדש למשרד החינוך, יש מקום למחשבה על ילד קמבודי שכנגד כל הסיכויים מספר שהחלום שלו זה להיות עיתונאי, או מתרגם, או...תתכוננו..חלילה וחס...מורה!

בשעורים עם כיתה ט', גיל סיפר לנו שהוא מקים "מדינה" חדשה עם התלמידים. זהו מעין תרגיל שנועד לעורר בהם מחשבה על "מדינה מהי" ובמסגרתו הם קבעו את טופוגרפיית המדינה, מס' האנשים המאכלסים אותה, שכנותיה, האם יהיה בה צבא ו/או משטרה, אופן אכיפת חוקים בה וכדומה.
כשדובר על מס' שנות לימוד בביה"ס הוחלט על 19 שנות לימוד. מגיל 6 ועד 25...

שיהיה לכולם שבוע נפלא!

It's been an intensive week for us. We are working feverishly towards the construction day of the new community center. Every day we go out parading around Chi Phat and the neighboring villages, handing out flyers and balloons and talking to whoever is willing to listen. We need to create a big buzz around this thing, because we need to get the community's support and cooperation for something which is unlike anything they have ever done before.

It's so very different trying to do these things in a Cambodian village. I don't think it's even possible to imagine it. It's kind of like trying to get the cat to watch over the cream, and the cat being all: "Oh, no. I'd rather just sit here in the shade, thanks." That's because we not only have to convince the locals to put in effort for the community, we also need to convince them why it's even worth it, what the point is in the communal effort, and what, in god's name, is a community anyway.

And this without being able to communicate directly.

So it's not only been a hectic week, but an emotional one at that, trying to balance our high motivation and eagerness with the disappointment that comes from the community's indifference. Sometimes it almost becomes too much for me to handle. It gets frustrating, and I feel unappreciated. And then I find myself going outside for a bike ride (an excellent way to deal with frustration), and everyone I meet along the way smiles at me. It's hard for me to describe the feeling to you, the utter dissonance between my emotions and that smile, that seemingly unbridgeable gap.

And then I understand that I just don't understand. That I can never fully understand. Because of the language. Because of the culture. Because of the lifestyle. Because of the poverty. All I can do is believe in my mission here and hope that despite the huge differences what we're doing will be beneficial and appreciated. All I can do is believe that good will can bridge the gaps.

שנה קמרית טובה!

שבוע שקט עבר על כוחותינו בצ'יפאט. הסיבה: ראש השנה הקמרי הבא עלינו לטובה (?). צריך להבין משהו לגבי חגים פה. בעוד שבישראל אנו מתכוננים לפסח וכולם יודעים היטב מהם ימי החופשה ומתי אפשר לצפות לחזור ללימודים ולעבודה, בקמבודיה הנושא הוא תעלומה. בגדול יש הסכמה עקרונית שראש השנה הקמרי אורך שלושה ימים בלבד וגם ישנה הסכמה על התאריך, אבל לגבי מה שקורה סביב התאריך המיועד, זה כבר לוט בערפל במידה כזאת שבשלב מסוים את מפסיקה לנסות להבין.
כרגע ידוע שהתלמידים יצאו לחופשה. רשמית החופשה אמורה להסתיים ב-20.4, אבל השמועות אומרות שהיא מסתימת ב- 1.5. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב המורים נסעו לבתיהם שמחוץ לצ'יפאט מתכננים לחזור רק בסוף אפריל, בלי קשר לסיום החופשה הרשמי.. והילדים בהתאם... כזו היא קמבודיה. איך זה משפיע עלינו? פחות ילדים בכיתות האנגלית, פחות ילדים בפעילויות בית הקהילה. כאמור, שבוע שקט.
כשאני נמצאת בקמבודיה, כמו בכל ארץ שהתרבות בה שונה משלי, אני מזכירה לעצמי לקבל את אורחות המקום ולא להסתכל דרך עיניים מערביות ביקורתיות. כך תמיד השתדלתי לעשות כשביקרתי במקומות שונים בעולם. מסתבר שהמבחן האמיתי בעניין קבלת תרבות שונה מתרחש כשאת מגיעה ממש לחיות ולעבוד במקום שתרבותו שונה משלך ועל אחת כמה וכמה כאשר את מגיעה בכוונה לתרום ומתקשה לתת את העזרה כמו שאת מבינה שרצוי לתת אותה. קשה לקבל שהצד שמנגד אינו חושב שהדרך שאת מציעה לו היא הדרך הנכונה. ואולי זאת באמת לא הדרך הנכונה, הרי יש סיכוי גדול שהדרך של הצד השני טובה בשבילו יותר ומה אני מבינה בכלל.
כשטיילתי בהודו, על אינסוף נפלאותיה, התקשיתי להתרגל לחוסר במרחב האישי, לבירוקרטיה הקשה, לזה שהדברים לא קבועים (חוץ מרכבות, לרוב) אבל נתקלתי בזה ברמת הטיול. ומה כבר יכול לקרות? אוטובוס מקומי במקום אוטובוס תיירים? האוטובוס כלל לא הגיע? בקטנה. כאן, אם אני נתקלת בבירוקרטיה שקשה לעבור אותה או בחוסר יכולת לקבל תשובות ברורות זה כבר קשה יותר כי אני שואפת לקדם דברים כל עוד אני (המשלחת) כאן. יש בזה גם משהו מתסכל במידה מסוימת כי את מביטה על הרעיון היפה שרצית להרים והוא מתעכב, ואת חוששת שחלון ההזדמנויות ייסגר ולא תספיקי לבנות חצר לחטיבת הביניים כדי שיהיו לתלמידים מקומות מוצלים לשבת בהם או לא תספיקי להרחיב את הספרייה כמו שרצית.
ושוב אני כל הזמן מזכירה לעצמי שזה צריך ללכת בדרך שלהם. שברור שאני לא אכפה עליהם דרך אחרת או דבר שאני חושבת (או אפילו יודעת בוודאות) שהוא נכון בשבילם אם הם לא מוכנים (תרתי משמע) לקבל אותו.
על רקע כל זה התחלנו לעבוד על הקמפיין לפרוייקט בית הקהילה החדש, מה שאומר שאת רוב זמננו אנחנו מבלים בבית הקהילה (הנוכחי), מכינים את שלטי הקמפיין. ניסיתם פעם לנסח סלוגן שידבר לאוכלוסיה שאתם לא מכירים? שאתם לא יודעים אם מילה שתגידו תהיה לא במקום גם אם לכם היא נשמעת תמימה לחלוטין? זה עניין מאתגר גם לכרישי פרסום. אז יוצא לנו להיות קופירייטרים קמבודיים וגם מפיקי שלטים בפועל, כאשר כל שיש בידינו הוא שקי יוטה, צבעי שמן, מתורגמן אחד שסונג'ר לכתוב וילדים רבים שגוייסו לצבוע. ואנחנו מנצחים על האופרציה. נראה שכך יהיו השבועות הקרובים, מלאים בסלוגנים, צבע וארגונים לקראת הבנייה בשאיפה שנוכל לחנוך בית קהילה משופץ לשנה החדשה.
חג חרות שמח ושנה קמרית טובה!

They who dream by day are cognizant of many things which escape those who dream only by night (Edgar Allan Poe)

Things are changing here in Chi Phat. Well, at least for us they are, I’m not sure if the locals are aware of it yet. Last week we received a visit from Yuval Limon, the manager and founder of IBC program. He wanted to check in, see how things are going, and where they should continue from here. Mostly, he came to help us figure out the answers to some of the major questions we have encountered during our time here.
Some background about Cambodia: it has a bloody history, as I’m sure you’re all aware. For this reason, NGOs have been operating heavily here for many years. For the most part, they come here, spend mammoth amounts of money on some ambitious project, and then (perhaps because of the Cambodian bureaucracy or the rampant corruption) disappear out of sight before having completed their goal. As a result, the people here are both dependent and cautious. Dependent on foreign organizations to do things for them, and thus unable to set their own goals and achieve them, and cautious because they have been carelessly let down innumerable times before. And here come us- a different kind of NGO. We say to them – we’re here to help you, but we cannot do your work for you. One of our core values states that we do not create anything, unless we know for sure that there is some local group or person who will continue what we have begun after we leave. We know that if we start something we cannot see through, we’ll be just like any other humanitarian disappointment.
But recently we have begun having doubts. Maybe we’re getting ahead of ourselves. Maybe these guys aren’t ready for the kind of responsibility we’re trying to bestow upon them. Maybe they need to go through a social change before they can work together as a community. These are the questions that brought Yuval here.
During the course of many meetings here with the heads of the local community and other prominent figures, a solution was settled upon. We, IBC, agreed to give financial resources, and the time, effort and skills of our volunteers in order to build a new and improved community center for adults. All the community members have to do is show up and do the building.
It sounds so simple, but in effect, the local community’s ability to organize itself into a collective action is extremely lacking. So much so, in fact, that we decided that the crucial detail in the entire plan is whether or not they’ll show up. If they do, we guarantee to continue volunteering here for the time allotted in advance. If they don’t, we’ll have to reconsider our future plans.
So now we find ourselves, seven volunteers, working day and night on a somewhat absurd project: finding ways in which to lure the local community to help itself by attending the big construction day. We sit around day and night thinking up slogans and methods to attract the attention of the locals, while our free time is dedicated to writing signs and making plans. You may ask yourself: why do they do it? Why not leave it to the community to organize themselves? Well, if I were to answer from the intellect I’d tell you that the community won’t do it, so it’s up to us. But if I were to answer from the heart (which is, IMHO, where all the correct answers come from), I’d tell you that perhaps, just perhaps, at this point in time, and with all we’ve been through and all we imagine for the future, we want this even more than they do.

Every Sunday we show a children’s movie at the community center. It’s supposed to begin at five o’clock, but in Cambodia, as Cambodia is, by 5:15 there are still only ten young children loitering about. So Shani and I decide to take our bikes and ride around the village in an attempt to recruit some more viewers.
On our way, we see one of the sixth graders coming towards us. “Movie! Community center! Now!”, we command, in an attempt to get our message across. For a few seconds he looks bewildered by the attack, but then comprehension takes over, and he says “five minutes”.
As I watch him walk away, I realize he’s actually walking towards: towards a group of boys huddled together under a house. I decide to investigate – what could possibly be more fascinating than our grand screening of “Happy Feet”?
I approach them apprehensively, not sure of what I’m about to find, or whether I’m trespassing. The sixth grader spots me and says: “playing cards”, his hand signaling towards the cluster of boys. “Playing cards!” I think to myself indignantly, “That’s what outstaged our movie?!”
As I come closer I see a few familiar faces – some third graders, which here means children anywhere between the ages of ten and fifteen. I summon my most daunting angry face and say: “movie, community center, come!”. The boys scatter about- running in all directions- all of which mysteriously lead back to the community center. Yet, a few of them linger back. When I move in closer to see what’s keeping them I realize they’re collecting bills, rolling them and stuffing them into their pockets. These boys aren’t playing for fun, they’re playing for money.
I round up the last of them, and walk back to the community center. There are a few more children present now. During the next 20 minutes or so the place will become so packed that we will have to stand, each of us giving up his seat to three children. Halfway through the movie, I turn around and see that some adults have joined us, not inside where all the children are crammed, but outside – seated on their motorbikes.
Most of the viewers will not understand the movie. They will not laugh at the same jokes as us, they will not sing the same songs. They watch it as if it’s their first time, and perhaps for some of them it actually is. It’s this contradiction that strikes me most- that the same children who regularly gamble on cards can watch a movie through unparalleled innocent eyes.

ביום שישי הייתה חתונה בכפר ושלושה ימים לפני כן החלו ההכנות, האוהל הכתום הוקם והמשפחה ישבה בו, מתפללת ומברכת, והכל באמצעות רמקולי ענק שלא היו מביישים את איצטדיון רמת גן ביום העצמאות. אחר הצהריים החלו החגיגות ובשבילנו הייתה זו החתונה הקמבודית הראשונה.
חתונה קמבודית לא דומה לשום אירוע מהסוג הזה במקומותינו. ההכנות מתחילות זמן רב מראש, הנזירים מברכים ונערכת סעודה לעניים (מנהג מקסים). למחרת השכם השכם בבוקר מתחילות להיאמר הברכות ובערב נערכת ארוחה גדולה ולאחריה ריקודים קמריים שניתן לסכמם כסיבובים סביב שולחן עם שינוי קל בתנועות הידיים והרגליים בכל שיר. בסוף גם מפרגנים לדודים מישראל עם מוזיקה מערבית... יכול להיות שזה היה פרגון לדודים מפנום פן.
החתונה הייתה חגיגת סיום לשבוע העבודה הראשון שלנו כאן, שהיה מלווה בלא מעט גשם למרות שהבטיחו לנו שהעונה הרטובה תגיע רק ביוני. בין ממטר לממטר אנחנו מדוושים בין הכיתות השונות ומלמדים אנגלית, או משתטים עם הילדים בבית הקהילה.
התנעת הלימודים לאחר הפסקתם עקב חילופי המשלחות אורכת זמן מה ואנחנו עדיין בשלבים של איסוף תלמידים, חזרה על חומר קודם וקצת מנסים לחדש. בכל כיתה יש רמות מגוונות של אנגלית וגילאים מגוונים של ילדים כך שהדבר הופך את לימודי האנגלית למאתגרים אף יותר.
בית הקהילה הפך גם הוא לחלק בלתי נפרד משגרת השבוע והוא מהווה כיום מקום מפגש בעיקר לילדים הקטנים למשחקים ולשעות יצירה. מבחינתנו, המטרה היא לרתום את הקהילה הבוגרת לפעילויות השונות שאנו נעביר וליצור פעילות קבועה שתימשך גם אחרי שנעזוב את המקום, וזה האתגר האמיתי.
נדמה שהמבוגרים רוצים שנפנה אליהם ורוצים להיות חלק מדבר גדול יותר אבל לא יודעים מה וכיצד לעשות זאת. כאן זה המקום שלנו לדובב אותם לגבי הדברים שחסרים להם ולהראות להם שאפשר. אני לא בטוחה שמישהו שאל את האזרח הקטן בדוכן הקוקוס בשוק מה הוא היה רוצה שיהיה כאן בכפר עבורו. אז אנחנו מתכוונים לנסות.
אתמול כששאלנו את אותה שאלה בדיוק את תלמידי כיתה ט', קיבלנו מצד אחד תשובות שמאפיינות בני 15 טיפוסיים. הם היו רוצים מסיבה וטיול, אבל מצד שני הם ביקשו את הדבר שבשביל כל אדם שחי בישראל הוא כמעט טריוויאלי. הם ביקשו בית ספר תיכון כי אין להם כאן. כי מי שלמשפחתו אין כסף לשלוח אותו ללימודים מחוץ לכפר, מסיים ללמוד בכיתה ט' ונכנס למעגל העבודה. הבקשה שלהם הייתה כל כך פשוטה וכל כך נוגעת ללב.
אם הייתי יכולה, הייתי פשוט רוצה לבנות איתם ביחד את בית הספר התיכון הראשון של צ'י פאט. ועד אז הייתי רוצה להאמין שבעתיד אותם תלמידי כיתה ט' יבנו אחד כזה לילדיהם כי הם ירשו לעצמם לחלום ויידעו לבקש ולרצות את הדבר הכל כך בסיסי הזה.

זה שיר פרידה...

איך נספר לכם על 3 חודשים?

איך נמחיש את כל מה שהיה?

הטעימות שקיבלתם כאן מתארים קצת ממה שעברנו, אך אינם יכולים להמחיש את הריחות, הרגשות והתחושות....

כי איך נספר לכם על פו, הילד השובב של הכפר, בעל גומות החן השובות, זה שלאחר שלימדנו אותו כיצד לכתוב את שמו באנגלית, כתב Pooh על כל ריבוע בכדורגל, זה שהיה תמיד ראשון לטפס על עץ ולקטוף לנו פירות, זה שהיה הראשון להכין לנו כתר ולסדר בו פרחים, זה שהחליט שהצבע למתקני גן השעשועים מתאים גם לכפכפים שלו, זה שהיינו צריכות לחבוש את רגלו הפצועה ולא פצה את פיו במהלך פעולת טיהור.

איך נספר על סרי-פאיה הביישנית ועל סרי-נוט החייכנית.

על באורן- שחיוכו על הבוקר פשוט הופך את היום לשמח יותר.

על מאינקיין החמוד שכבש את לבבותינו עם טיפת הריר המתמדת שלו...

על סופי ועל גאט, על סרי-לאן וסנרה אשר לא ויתרו לנו על הסבר מוחשי בקמאר כדי להסביר כל צחוק וכל בדיחה.

על פואה, שלימדה אותנו לשיר ולרקוד בקמאר.

על מום ונאיי, שלימדו אותנו לתפוס שרימפסים בנהר ב 23:00 בלילה, בעיצומו של מסע דייג נועז, עם סירה רעועה שהיו בה רק קצת (לא הרבה) חורים .

על מום, ועל קינוח מושלם (בהתאמה אישית) כל יום ב 16:00.

על משפחת סוק המקסימה, שאפשרה לנו להיכנס לחייה ולצלם אותה (10 אנשים) כשהם קמים בבוקר, אוכלים, עובדים ועוד.
זו המשפחה הכי גדולה ומקסימה שפגשנו בימינו.



איך נספר לכם על המסיבות והחתונות הפרועות בצ'י-פאט, על המוסיקה הקמארית אשר איננה פוסקת בכל שעות היממה, על הריקודים המונוטוניים אך עם זאת הממכרים, על זה שכולם- אבל כולם, שתויים ועל הרגליים (כולל נשים זקנות), ועל השמחה והאושר שמקרינים על הכל.


איך נספר על הפעיליות בבית הקהילה אשר היו מקור לגילוי מחדש של היצירתיות שלנו. בעזרתם, גילינו מחדש את הכיף שבלצייר ציור פשוט, את ההתרגשות של לשתול גרעין דלעת בקליפת קוקוס, וכמה דברים אפשר לעשות מבלון אחד פשוט.
גם לא נוכל לתאר את ההרגשה, כשמגיעה כמות מטורפת של ילדים שנכנסים לתוך מרכז קהילה אחד קטן באחה"צ סטנדרטי בצ'י-פאט (חם עד מחניק מאוד...)



איך נתאר לכם את המסורת של 11:00 בבוקר- קפה קר (או Cafe Tak De Ko למבינים), שלוקח את האייס ארומה בסיבוב ושבלעדיו לא היינו שורדות את הסאונה של בית הקהילה.

ואיך נוכל להמחיש לכם את הרוגע ששאבנו מהבריכות ה"סודיות" של צי-פאט אשר בזכותם יכולנו לאגור כוחות ולהתחיל כל שבוע מחדש. אתה יושב בין הסלעים, מסתכל סביבך ומבין שאתה נמצא במקום הכי רחוק, אך עם זאת, הכי קסום בעולם.



ובגלל שאי אפשר לתאר, פשוט אי אפשר, את כל החוויות המדהימות, המופלאות, המרגשות והקסומות שחווינו....
לכם נותר רק להגיע למקום ולגלות בעצמכם...

בלוג זה מוקדש באהבה לילדי צ'י-פאט האהובים ומיוחדים שהפכו את החוויה המיוחדת הזו להפרתקאה של חיינו...

באהבה מעיין וענבר :-)

Me and the Banalie...

Everyone of us each has their own soft-spots when it comes to their work here in Chi-Phat.

Gil has declared her undying love for the ninth graders, and jumps at every chance to organize any activity with them. She was the first to try and untangle their complex school schedule, and discovered to her utter surprise that the Ninth Grade is scheduled to study 13 hours a day (Yeah right!!) She has undertaken the courageous job of trying to coordinate activities in their nonexistent "free time".

Inbar, is the heart and soul of our beautiful community center, and can be found dreaming up various activities at all hours of the day (I share a room with Inbar, believe me, at ALL hours of the day :-)... We all accept her full authority on any issue concerning the "CCC" (To all those living in ignorance.. Chi-Phat Community Center), and obey all commands out of sheer fear of having a glue stick being thrown our way.

Me, like Gollum, have my own "precious".. my Banalie (Khmer for library) I have discovered an unexplainable fetish for our baby-library here in Chi-Phat, and find myself at times, counting over and over again the books, and making sure that all is accountable. I knew that I had gone to far, when I found myself contemplating checking dirty hands before Library opening time... :)

To my defense, it must be said that the library project is the fruit of our ideas and dreams, and have spent many hours choosing books in Khmer (an art that I have yet to master...), organizing donations, wrapping books, censoring Cambodian magazines and running after kids shouting "Banalie..Come!!".

It all started with the realization, that after a month in Chi-Phat, we had yet to see anybody reading a book, but we were all very impressed by the constant curiosity and thirst for knowledge that surrounded us in Chi-Phat. The library project is gaining momentum with everyday, and we now have a running pilot in the CCC, open two hours a day. During these two hours, villager, especially children , congregate to read books, gossip over magazines, and hear a Khmer fairy-tale being told at story-telling time. The giggles and shrieks of the children are a source of happiness for everyone. The amazing success of our "baby-library", has opened the way for bigger and better dreams. The main goal in the future, is to have a separate building, open all day, fully equipped with a local librarian, contemporary Khmer literature, and in the days that we really dare to dream... computers and Internet.

This big project is sure to be spread throughout the whole year of the project, and I know that I will not be here to see the final outcome. But as I plan, I am full of pride and happiness at sharing with Chi-Phat, one of my favourite past-times.. reading a book in the shade on a sunny afternoon.

על שלושה דברים רוצה אני לספר בבלוג הנוכחי: כניסתנו לבתי הספר למטרת לימודי אנגלית, על תחילת הפעילויות בבית הקהילה ועל הקמת הספרייה.
לאחר מספר שבועות בהם נתקלנו בקשיים בירוקרטיים, קיבלנו את האישור המיוחל להתחיל ללמד אנגלית בבתי הספר. עד עכשיו לימדנו במסגרת אחרת של CBET (Community Based Eco-Tourism) בה מערכי השיעורים ניתנו לנו מראש והדגש היה על כתיבה וקריאה. עובדה זו יצרה פער אדיר ביכולות התלמידים. מצד אחד, הם יודעים לקרוא ולכתוב בצורה שהיא באמת מדהימה ומצד שני, הם מתקשים עד מאוד לדבר באנגלית והם גם אינם מבינים כאשר מדברים איתם.
מטרת הלימוד בבתי הספר היא מתן דגש על יכולות הדיבור. כל מתנדב קיבל מספר כיתות והלמידה נעשית בקבוצות קטנות של תלמידים ובחלק מהמקרים אנו מש מתחילים מאפס. את השינוי התחלנו להרגיש במיידי כשהתחלנו לקבל יותר מתשובה אחת לשאלה "How are you?".
במקביל, לאחר חניכת בית הקהילה, התחלנו להפעיל אותו באופן קבוע. לכל שכבת גיל ישנן שעתיים שבועיות בהן ישנן הפעלות שונות בהתאם לנושא השבועי ובהתאם לגיל הילדים. כמו כן, בימי ראשון באופן קבוע, אנו מקרינים סרט בשעה 17:00. הסרטים הם סרטי דיסני באנגלית וזה מדהים לראות את הילדים נהנים וצוחקים עם הסרט.
ניתן לראות את ההשפעה של בית הקהילה ואת המסגרת שהוא מעניק לילדים. ישנם ימים בהם ילדי הכפר מתאספים אל מול הבית שלנו בתחינה שנפתח את בית הקהילה. קשה לעמוד מולם ולהגיד לא אבל יש לנו עוד פרויקטים לעבוד עליהם.
שבוע שעבר פתחנו ספרייה. כשהיינו בפנום פן קנינו ספרים מיד שנייה באנגלית ובקמר, מילונים, מגזינים ועוד. תלינו מדפים בבית הקהילה ויצאנו לדרך. פרויקט הספרייה לא ייגמר כאן ובעתיד יכולו תושבי הכפר להשאיל את הספרים. כמו כן, אנו רוצים למצוא מבנה קבוע לספרייה ומן הסתם להרחיב את היצע הספרים. בימים אלו אנו עובדים על גיוס תרומות ספרים לצורך הענין ועל מציאת המבנה. נכון תושבי הכפר נהנים מלשבת בבית הקהילה ולקרוא מהספרים ואילו אנו נהנים לשבת איתם ולהסתכל עליהם נהנים.