מבית הבלוגים של למטייל

יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

Boots...

For today, we’re not gonna have a story about brave volunteers trying to save the world, but a domestic story about men and their favorite animal.

Since day one there’s this dog that spent most of her days outside, at our porch.

Like everything in our house, we’re divided into 2 groups on the two far ends of the scale.

Some of us always spoil her, playing with her, and slipping food under the table for her, while the others always yell at her: “boots – get outta here!!” (sounds better in Hebrew – “BOOTS – TAUFI”, by Einam).

There’s also the eternal argument about the flea’s origin in the house – some say it’s the dog, and some deny it and blames the maid’s kid :)

As time goes by, so does boots stomach started to get bigger and bigger. During the pregnancy period the arguments that surround her became even harder, because some of us thought that pregnant woman should get a proper treatment.

During the last days of pregnancy she started to look for a place to give birth in, and choose one of the house’s rooms, which is of course, forbidden for her.

On the last fight she was removed to the yard, far away from our cousy porch. She was screaming and yelling so hard, more than usual, and than she ran to a pre-digged hole under the house, and gave birth to 6 cute puppies. Some of us were present during the 4 hours event and witnessed the nature’s greatest wonder.

We tried to make it as cousy and domestic for her as we can, because you have to remember that in few hours her world turned upside down: she was moved away from her home, moved to the “streets” and gave birth for the first time of her life.

People from the village do not understand what’s the excitement is all about, for it’s just a dog. If you knew how common wandering animals are here: every day we run after cows and pigs to scare them away of our yard, while roosters and hens run by our side, as the dogs barking at them. And I did not mention yet the enormous amount of insects in our house, that could reach the size of a palm of a hand, the huge lizards that lives in our living room’s wall who eats them. The mice and rats that has a camp under the printer and the bee hive at the outer wall of the house.

I guess this is one of the cultural gaps that you meet when you live in another place. It’s totally legitimate to tie the 4 legs of a pig together, and take him of the motorcycle to be slaughtered. He will fall during that trip from time to time and will make the most heart-tearing shouts you have ever heard.

So today Mr. Teng, our translator, showed us that there are some exceptions in every place, while he helped us to remove the 3rd dead puppy in 36 hours. Nature can be very cruel for a dog, even right here under our house

יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

ניו יורק/צ'י-פאט

זה בלוג על בלוגים. בשיעור ספרות לימדו אותנו ששיר על שירה הוא שיר ארס-פואטי. אז כזה.

לפני שהתיישבתי לכתוב פתחתי מייל שקיבלתי מדנה, חברתי הטובה מניו יורק. דנה, שבכלל הייתי אמורה להיות אצלה בדירתה המגניבה במקום פה, בבית הקמבודי שלנו. דנה ואני חולקות אהבה אינסופית וקצת חולנית לברק חוסיין אובמה. המייל שלה הכיל תמונה בודדה של אובמה משחק כדורסל ולינק לבלוג שלה. אחד הפוסטים האחרונים שלה היה על פרס נובל לשלום שמוענק השנה לברק. הרבה מחשבות של בעד ונגד, תהיות על מה זה יעשה לקריירה שלו, מה זה יעשה לשלום העולמי ובכלל.

בצד השני של העולם, בכפר קטן במחוז קו-קונג שבקמבודיה דיברתי גם אני על הפרס היוקרתי ועל הזוכה המאושר בו השנה. זה היה בחוג חדשות שאני מעבירה מזה כמעט חודשיים בבית הקהילה- כל יום חמישי ב-17:30. החוג התחיל בתור ניסיון להביא משהו שאני אוהבת ומעניין אותי ולהעביר אותו לחבר'ה כאן. שעה שלמה בה אני יכולה לדבר על כל נושא שבעולם ולהיות בטוחה שמה שאני אומרת באמת חדש למי ששומע. על מה לא דיברנו בחוג חדשות? 8 שנים לאסון התאומים, ועידת האו"ם, התרסקות הקולומביה, ריו תארח את האולימפיאדה ב-2016, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכם היסטורי בין טורקיה לארמניה+שואת הארמנים היה או לא היה, זיהום אוויר והתחממות כדור הארץ ועל גלעד שליט דיברנו במשך 2 שיעורים כי הוידיאו העצוב שלו בדיוק פורסם וזה לא נתן להם מנוח.

אני משתדלת מאוד להראות להם תמיד גם סרטון או שניים מיו-טיוב וזה בכלל גורם להם לפעור עיניים משתהות. כל המידע שאני מעמיסה עליהם הוא כל-כך חדש להם, שלפעמים אני לא בטוחה אם הם משתעממים או שהם פשוט המומים. אחרי שראינו את הסרטון על אסון התאומים, שמשאיר אותי גם היום פעורת פה, היה פשוט שקט בכתה. אף אחד לא נפל מהכסא, אף אחד לא בכה או צחק או צעק, אפילו לא ביקשו שנראה את זה שוב. "תקשיבי. הם לא ראו אף פעם מטוס, לא ראו בחיים שלהם בניין כל-כך גבוה. מה את רוצה מהם?" אמר קול ההיגיון של אורן ההגיוני. והוא צודק- לקח לי זמן להפנים שכל דבר שאני מספרת להם מסופר כנראה לראשונה אי פעם. שכל הפרטים מסביב גם הם חדשים ולא בהכרח מובנים להם. שאין משהו שהוא ברור מאליו או מתבקש. לקח לי זמן אבל לאט לאט גם אני לומדת שלא הכל מובן מאליו. שלא כל מה שאנחנו רגילים אליו הוא הגיוני. שיש גם חיים אחרים, פשוטים יותר, בלי חדשות כל רגע, בלי אירועים נון-סטופ.

אז בעוד בצד ההוא של העולם דנו בהשלכות של הפרס היוקרתי על עתיד המזרח התיכון ובכלל, כאן בחוג חדשות, (דה בסט קורס אין צ'י-פאט) ראינו את רגע ההכרזה על הזוכה המאושר מוקרן על הקיר, את נאום התגובה המופתע של אובמה, ובעיקר שמחנו בשמחתו ובשמחת העולם על השלום שהוא אמור להביא. נראה לי שהצלחתי להדביק גם אותם באובמה-מניה שלי..

יום שלישי, 20 באוקטובר 2009

Lokkru Thul

Two weeks ago our first "Computer Experts" class came to an end, on the same time that our "Young Guides" course came to it's end.
The purpose of the special computer class is to take our Young Leaders group and to make them responsible for the computers at our community center, While the "Young Guides", which is equal to the Israeli MADATSIM course, is to teach the students of the 8th and 9th grade how to be guides for the younger kids.
It's pretty obvious that those who came to both classes got now a very serious clue about being a guide.

So from those who came for both classes, 3 had volunteered to guide with us the new computer classes that we opened last week: Seang-hai, Vann-dy and Thul.

Thul had joined me in teaching the advanced youth group. In other words - he got himself into a tricky situation in which he volunteered to teach - for the first time in his 18 years of age - a subject (computers), that he did not had a clue about 2 months ago, the group of his age!! Doesn't sound to me like something that a sane man will do! but you must hear the end of that story...

On our first lesson I introduced us as LOKKRU (teacher) Oren and LOKKRU Thul. He ws very nervous and we both decided that it will be best if he will only look from the side for now.

For the next lesson we made a preparation meeting, in which I made up all the subjects, and he agreed to teach one part of the lesson.
On the beginning of that lesson he was very uptight. not to say angry - but from fear. before I managed to say a word he explained to the class that they should listen to us and not talk while we talk. and remember - those are his classmates. When he had to do his part of the lesson he did it OK - but when his friends / students needed help - he was kinda angry about them...The boy's got a temper!! I heard some called him "Lokkru Thul"...maybe like to laugh about him

For the third lesson, which occurred today, we did again a preparation meeting. This time he explained to me why we should teach the students this and that subject.
I was shocked.
Most of the Cambodian kids that I met are so well-known for their lack of creativity, that it became very unexpected for me to hear such an elaborated answer from him.
I was shocked for he had in his mind the full lesson plan, that is based on the abilities of the students.
And I was amazed when he succeeded to teach his friends / students about Microsoft Word and the Windows "search" option in such an organized way...still a bit of a temper - but what a change!

"Lokkru Thul", I called him at the end of the lesson, "you are the best"

יום שני, 12 באוקטובר 2009

הֵיה נכון

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. עמדנו כולנו נרגשים. חיכינו שיקראו בשם שלנו, יעניקו את העניבה הנכספת בתוספת חיוך סמכותי ואז... נדלקה כתובת האש. טוב, האמת שזה לא היה ממש אתמול, יותר לפני 10 שנים, אבל הרגע שבו הופכים למדריכים הוא לא רגע ששוכחים כלכך מהר. ההתרגשות, תחושת השליחות ובעיקר ההרגשה שאתה נבחרת מכולם הן לא דבר שקורה כל יום כשאתה נער. בטח לא כשאתה נער קמבודי, שאת רוב ימיו הוא מעביר מגיל צעיר בעבודה קשה ומאומצת לפרנסת המשפחה ובשאר הזמן הוא משתדל ללכת לבית הספר ואולי אם נשאר זמן פנוי סתם להתסתובב בכפר עם חברים.

לפני 3 ימים הרגשתי שוב את ההרגשה הזו. זה קרה כשחילקנו לחניכים שלנו בקורס המד"צים הראשון אי פעם בצ'י-פאט (ואולי אפילו בכל קמבודיה) את עניבת סיום הקורס. ברקע בערה כתובת אש שהופקה ממה שאפשר ממה שנשאר שעליה נכתב "הדרכה" והיא צבעה את הפנים של המסיימים הטריים בגוונים אדומים. החום הנעים שעלה ממנה הטיס אותי ישר למפקדי האש של שבט אריאל, שבט הצופים בו ביליתי את מיטב שנותיי. את קורס המד"צים המקומי לא אנחנו יזמנו (הקרדיט ל-י. לימון) ולא אנחנו פתחנו אותו (הקרדיט למשלחת 3) אבל לנו הייתה הזכות להגיע לשלב הכי מהותי והכי חשוב של הקורס- השלב בו מעבירים את האחריות לחבר'ה עצמם, נותנים להם מלא כוח בידיים ואומרים להם- "היי, הגיע תורכם. עכשיו הזמן להשתמש בכל מה שלמדתם ולעשות עם זה משהו". זה לא באמת מה שאמרנו להם, ובכלל, בקְמֵר זה היה יוצא ממש ארוך, אבל פשוט הכנסנו אותם באמת אל תוך הדבר עצמו וגרמנו להם להיות אלה שאמורים לעשות את מה שאנחנו עושים פה בכל הזמן הזה, להיות אלה שדואגים לקהילה שלהם ואלה שמחנכים את הדור הבא. לא חשבתי שאני אשתמש במילה הזו מרצוני אבל- העצַמה, ובגדול.זה כמובן ייקח עוד זמן. בינתיים המדריכים הצעירים בעיקר מתנסים בלהעביר פעולות בינם ובין עצמם ובנוכותנו וזה בדרך כלל יוצא יותר כמו הרקדה בבי"ס יסודי, אבל הם משתפרים מיום ליום והם בעיקר ממש רוצים וממש משתדלים.

הטקס הקטן הזה ביום שישי האחרון בערב, מול "בית הקהילה" בנוכחות לא גדולה במיוחד שכללה אותנו המתנדבים, את המדריכים עצמם, ועוד כמה זאטוטי-כפר נאמנים, היה כלכך מרגש בדיוק בגלל התחושה הזו- של הרצון שיש בהם וגם היכולת להמשיך את כל הפרויקט הזה אחרינו. טוב נו.. וגם בגלל הגאווה שהייתה בצופיפניקים שבנינו על שאנחנו עדיין מסוגלים להרים כתובת אש, גם באמצע הג'ונגל.. (זה בשבילך סריינם)

יום ראשון, 4 באוקטובר 2009

Vann-dy`s Blog


קבוצת המאותרים שלנו, או המנהיגים הצעירים, הם ילדים בעלי נכונות להשקיע בקהילה. כל אחד מהם מוכשר בדרכו שלו ולכולם המון רצון להשתתף ולתרום. אנחנו מצרפים אותם למשפחה שלנו, הם עוזרים להעביר פעילויות, להדריך חוגים ולהפעיל את בית הקהילה. לפעמים, ואפילו בדר"כ, הם עושים זאת ללא עזרתנו כלל. פותחים את חדר המחשבים לילדים ונוער, מקרינים סרטים ומנהלים את הספרייה. כצ'ופר, אנחנו מעבירים להם שיעור שבועי פרטי בכל נושא שיבקשו. לרוב אלו הם שיעורי מחשב, לפעמים אנגלית או גיטרה. הפעם הצעתי לואנדי, אחד הילדים החכמים בכפר, שאולי יכתוב משהו לבלוג שלנו. הראתי לו את הבלוג והסברתי שזהו המקום בו אנחנו מספרים לעולם ולישראל בפרט על כל מה שקורה כאן בצ'י-פאט ושאם הוא רוצה, הוא יכול לכתוב משהו משלו. משהו שהיה רוצה להגיד לאנשים בישראל, שאולי יום אחד ירצו גם הם לבוא ולבקר, אולי לבוא ולהתנדב, לתרום מזמנם לקהילה של צ'י-פאט. הוא קיבל את ההצעה בהתלהבות וישר ניגש למשימה, בלי להסס לרגע.

אלה הם דבריו:

Chi-Phat is the village where there are a lot of foreigners that travel. It has a lot places to play, like waterfall and pool and sunset. And in chi-Phat there are another places but I never been there. But in chi-Phat we have guides there. And the kids in chi-Phat when they see the foreigners they say hello! How are you? And their answer is I am fine. In chi-Phat we have one project that calls Israeli backpackers contribution. And this project makes them (the kids) happy and it is the first time to have in my village. I am so proud, because it is rarely to have in my village. My name is Vann-dy. I am a young leader in Israeli Backpackers Contribution that calls IBC. All the young leaders in IBC are Thul, Sovann, Marnet, Seoung, Ratha, Daragn, and more…………… The young leaders in IBC have the time to share for to work there, like an open computer free time, library and movie for kids and adults. I want you to write to me if you have got questions about chi-Phat by muny2010@gmail.com or to send email to muny2010@yahoo.com .

ואנדי עולה לכיתה ט' והאנגלית שלו לפעמים מפתיעה גם אותי. את המילה "זרים" הוא הפיל עלי משום מקום. אבל יפה יותר זה איך התמימות קופצת בין השורות – בצ'י-פאט יש המון מקומות לשחק בהם – כמו המפלים, הברכות והשקיעה. השקיעה כאן היא בהחלט אחת האטרקציות, הילדים גרים פה כל חייהם ועדיין רואים בה את המשחק האהוב עליהם. לכל המנהיגים הצעירים יש את הזמן לחלוק בשביל העבודה שם. זה ניסוח מצחיק, אבל לחלוק זה יופי של פועל. לא לעבוד שם, אלא לחלוק בשביל העבודה. הילדים בצ'י-פאט כשהם רואים זרים הם אומרים להם "שלום! מה שלומכם?" וזה נכון, אחרי השקיעה, זוהי בטח האטרצקיה הבאה בתור. צועקים הלוווו הלווווו ומחכים שנשיב להם, שנתעניין בשלומם בחזרה. שלושים פעם ביום, האו אר יו? האו אר יו? זה מקסים בעיני. אם יש לכם שאלות לגבי צ'י-פאט וגם אם לא, אתם מוזמנים לשלוח לואנדי מייל – יש לו שתי תיבות והוא גאה בהן נורא. אני חושבת שהוא מצפה לכך מאד. למעשה, אני בטוחה בזה.

אז אם יש לכם חמש דקות, שלחו משהו לואנדי – אפילו רק לומר לו שלום.
ואם יש לכם קצת יותר מזה – בואו לשחק איתנו בשקיעה של צ'י-פאט.

ואנדי ישמח לארח אתכם.

יום שישי, 2 באוקטובר 2009

מה זה אנחנו?

השעה שבע בבוקר וגשם קל יורד לפרקים.
מתחת אוהל מסיבות ירוק שבנה הספר, יושבים כ-400 ילדים בבגדיהם הטובים ומחכים לטקס פתיחת שנת הלימודים. חולצות לבנות מכופתרות, מכנסיים קצרים או חצאית בגוונים של כחול. בין השורות מציץ לו מפעם לפעם מכנס אדום, חצאית ירוקה או פיג'מה. לרגליהם כפכפים בכל הצבעים וסביבם בתי עץ, עצי קוקוס ודוכנים למכירת ממתקים. קוביות ג'לי ורודות וגויאבה עם מלח וצ'ילי. צוות המורים מכופתר גם הוא. מורים ותיקים, מורות חדשות בכפכפי זהב וגוונים בשיער, נחתו זה לא מזמן מן העיר הגדולה לאחר שסיימו את בית הספר להוראה ואנחנו.

מה זה אנחנו?
על הבמה שולחן ארוך עם מפה כחולה וצנצנת פרחים, מקום לרשימה מכובדת של אח"מים העתידים לשבת בו. מנהל בית הספר ומיסטר סאן (מורה, מתורגמן ומנהל בית הקהילה) עומדים עם מיקרופון ביד ומדברים בינהם ואנחנו.

מי זה אנחנו?
התיישבנו בקהל. כסאות פלסטיק וספסלי עץ בצילו של האוהל. ההכנות מתארכות, השעה כבר שמונה והשמש מפציעה. באה והולכת. בצידו המזרחי של האוהל נפתח קיר של מטריות כדי לסוכך מפני החום ואנחנו העברנו את הכסאות אל צידו המוצל, יושבים ומחכים לטקס שיתחיל. את ההזמנה לטקס קיבלנו מספר ימים קודם. הזמנה רשמית במעטפה חתומה. עצם ההזמנה, אנחנו, לטקס פתיחת השנה הוא מרגש בפני עצמו, אבל אין ספק שלא צפינו את העתיד לבוא.

מסמנים לנו בידיהם לקום, הראו לנו החבורה המכופתרת שמקומנו אינו בקהל. חמישה כסאות פלסטיק סודרו על הבמה, בקבוקי מים הובאו לשולחן ונראה שלמעשה, למעשה אנחנו חלק מהטקס. לצידנו יושבים צ'יפ המחוז, נציג המפלגה, הממונה על החינוך המחוזי ודומיהם והטקס כבר דקות מלהתחיל.

השעה שמונה וחצי והשמש מכה בכוח.
גבירותי ורבותי, אנחנו שמחים לפתוח את טקס פתיחת שנת הלימודים 2010! משהו כזה וודאי נאמר. הילדים מחאו כפיים ועברו לשירת ההמנון. פסקה קצרה ממנה לא הבנתי דבר. אבל תחושה של גאווה הייתה שם.

והטקס נפתח.
נאומים על גבי נאומים, מנסים להתרכז ולמחוא כפיים במקומות הנכונים. מנסים להבין או לעכל ואז להתעורר אל מה שנראה כמו סרט זר על גבי מדף של בלוקבאסטר. לבהות סביב, לשקוע במחשבות ושוב להתעורר, כשמנהל בית הספר מצביע לכיווננו ומודה לנו. מורה לתלמידים לנצל את הרגעים האחרונים שיש להם ללמוד מאיתנו. רגע.

רגע.
כן, כנראה שזה מה שאנחנו.
בכפר קטן וירוק, במדינת קמבודיה, זה אנחנו.
מורים.

לפעמים המציאות מתעלה על כל דמיון.