נדמה כיאלו רק אתמול הגענו לצ'יפאט לאחר מסע מפרך,שכלל מעבר ב-3 ארצות ע"י מטוסים,אוטובוסים,טוקטוקים,טנדר וסירה.
כיאלו רק אתמול פגשנו את גיל לראשונה בגבול תאילנד-קמבודיה מלאי חששות וצפייה.
כיאלו רק אתמול ירדנו מהסירה ב"מזח" של צ'יפאט וצעדנו את "צעדת המוות" (הליכה שנדמת כנצח)עם תיקים גדולים המומים מכל מה שהולך סביבנו-אנשים שבוהים בנו,ילדים שצועקים "hello" ומשלחת 3 שצצה מאיזה מבנה(שבעתיד יתברר כ"בית בקהילה") ולוקחת אותנו לבית שלהם.
אנחנו מניחים את התיקים בכניסה ומנסים לעכל-אבל אין כ"כ זמן בשביל זה ודיי מהר אנחנו נגררים אחרי גיל לסיור גנרטור-משאבה ומיד אח"כ עורכים ישיבה ראשונה.בישיבה אנו מחלקים בנינו את התפקידים למרות שאנחנו לא ממש יודעים מה אומר כל תפקיד...
עכשיו התפקידים הללו זה החיים שלנו...עכשיו הם שיגרה...
נדמה כיאלו רק אתמול צפינו בחזרות של כיתת חוג הריקוד של אור ובהכנה למסיבת הסיום של משלחת 3.
רק אתמול צפינו בטקס הפרידה שלהם-בנאומים,בסרטים ובהופעות והתרגשנו איתם.הוצגנו בפני כולם,רקדנו יחד איתם במסיבה בלי לדעת עם מי אנחנו רוקדים וצילמנו בלי סוף פנים זרות של קמבודים.
אתמול היתה מסיבת הפרידה שלנו.
במסיבה הזו כמו בקודמת היו כמובן נאומים מייגעים,סרטים,הופעות וריקודים, אבל לא הוצגה שום משלחת חמישית.
אף משלחת לא הגיעה כדי להחליף אותנו,אנחנו המשלחת האחרונה.את השרביט אנחנו מעבירים לאנשים מתוך הקהילה-
לסן-מורה לאנגלית בחטיבת ביניים שהוא גם מנהל בית הקהילה,ל"מאותרים"-אלו צעירים שאותרו במהלך כל ארבעת המשלחות והם משתתפים בפעילות "בית הקהילה" ועוזרים להפעיל אותו ולהמדצי"ם-שאלו צעירים שלאחר קורס והכשרה החלו להדריך איתנו וידריכו גם אחרי עזיבתנו בבית הקהילה.איתם אנו עורכים ישיבות ואיתם אנו מכינים ומעבירים שיעורים.
נדמה כיאלו רק אתמול משלחת 3 אמרו לנו שזה יעבור יותר מהר ממה שאנחנו חושבים-אז לא הבנתי-עכשיו אני מבינה...מה?!יכול להיות שזה באמת נגמר?!
לא,זה נגמר בשבילנו אבל ממשיך בשבילם.
מצד אחד באולם יושבים המוזמנים ומצידו השני יושבים מלא צעירים לבושים בחולצות יצוגיות של הפרוייקט עונדים עניבות וסרטי הדרכה-אלו המנהיגים החדשים של "בית הקהילה".
לאחר כל הנאומים וכתובת האש מרהיבה מתחילה ההופעה של חוג ריקוד-
אני צופה בהם רועדת מהתרגשות,לחץ וצפייה.
את חוג הריקוד אני התחלתי ללמד לבד ובהמשכו שובצו אליי שלושה מדריכים:מאנט,סוואן וטאפי שהיום הם מלמדים את החוג לבד והם עושים זאת על הצד הטוב ביותר!ועכשיו אני נהנת להרגיש בו מיותרת...וזהו אינו החוג/השיעור היחיד שנלמד ע"י המדריכים!כולנו חווינו את שלבי ההתפתחות שלהם בהדרכה וראינו איך מילדים,שמעט חוששים כי מעולם לא עשו דבר כזה,הם הפכו למדריכים ומורים מעולים!אני רואה את תלמידי חוג הריקוד רוקדים לעיניי כולם בהנהגת המורים החדשים שלהם ויודעת שעכשיו זה סופי,זה בידיים שלהם וזה בידיים טובות!בסיום הריקוד סוואן וטאפי מספרים לי בהתרגשות שהם רעדו מפחד...אבל הם גאים כל כך ואני כהרגלי מתמוגגת...איזה מדהימים הילדים האלה...
המסיבה ממשיכה ואנחנו משתוללים איתם...אני לא מאמינה שזו מסיבת הסיום שלנו,הרי רק לא מזמן רקדתי במסיבת סיום של משלחת 3!הפעם אני לא מצלמת אני עסוקה בלנצור רגעים.עכשיו אין כמעט פנים שלא מוכרות לי ובעלות שם,עכשיו אני לא תיירת חדשה והפנים שאני רואה הם לא קמבודיות-הם פנים של משפחה וצ'יפאט זה לא עוד מקום זר זה הכפר שלי,הבית שלי...
איך עוזבים את המקום האהוב הזה שהפך לי בית?אני לא יודעת...
הדמעות צפות,אבל יחד איתם חיוך...
כי לי ולכל המשלחת שלי היתה את הזכות לראות את סיום הפרוייקט,לראות את התוצאות שלו ואת מה שהתהליך המדהים הזה יצר ולראות כיצד סן,המאותרים והמדריכים לוקחים את המושכות לידיהם ומבצעים עבודה מדהימה.
צ'יפאט השתנתה ועברה תהליך שאומנם רק אנו רואים את סיימו אבל כל משלחת ומשלחת עשתה עבודה מדהימה כאן-
ואין כמעט יום שלא מדברים באהבה על משלחות 1,2 ו3...
זה כמעט סוף הפרוייקט עוד מעט יגיע תורנו לחזור למזח עם תיקים גדולים ולעזוב את צ'יפאט בפעם האחרונה...
וכמו שאני לא יודעת איך מסיימים כאן בצ'יפאט אני גם לא כ"כ יודעת איך לסיים את הבלוג הזה...
זה הבלוג הראשון שלי ...שהחליט להגיע בסיום הפרוייקט....
כיאלו רק אתמול פגשנו את גיל לראשונה בגבול תאילנד-קמבודיה מלאי חששות וצפייה.
כיאלו רק אתמול ירדנו מהסירה ב"מזח" של צ'יפאט וצעדנו את "צעדת המוות" (הליכה שנדמת כנצח)עם תיקים גדולים המומים מכל מה שהולך סביבנו-אנשים שבוהים בנו,ילדים שצועקים "hello" ומשלחת 3 שצצה מאיזה מבנה(שבעתיד יתברר כ"בית בקהילה") ולוקחת אותנו לבית שלהם.
אנחנו מניחים את התיקים בכניסה ומנסים לעכל-אבל אין כ"כ זמן בשביל זה ודיי מהר אנחנו נגררים אחרי גיל לסיור גנרטור-משאבה ומיד אח"כ עורכים ישיבה ראשונה.בישיבה אנו מחלקים בנינו את התפקידים למרות שאנחנו לא ממש יודעים מה אומר כל תפקיד...
עכשיו התפקידים הללו זה החיים שלנו...עכשיו הם שיגרה...
נדמה כיאלו רק אתמול צפינו בחזרות של כיתת חוג הריקוד של אור ובהכנה למסיבת הסיום של משלחת 3.
רק אתמול צפינו בטקס הפרידה שלהם-בנאומים,בסרטים ובהופעות והתרגשנו איתם.הוצגנו בפני כולם,רקדנו יחד איתם במסיבה בלי לדעת עם מי אנחנו רוקדים וצילמנו בלי סוף פנים זרות של קמבודים.
אתמול היתה מסיבת הפרידה שלנו.
במסיבה הזו כמו בקודמת היו כמובן נאומים מייגעים,סרטים,הופעות וריקודים, אבל לא הוצגה שום משלחת חמישית.
אף משלחת לא הגיעה כדי להחליף אותנו,אנחנו המשלחת האחרונה.את השרביט אנחנו מעבירים לאנשים מתוך הקהילה-
לסן-מורה לאנגלית בחטיבת ביניים שהוא גם מנהל בית הקהילה,ל"מאותרים"-אלו צעירים שאותרו במהלך כל ארבעת המשלחות והם משתתפים בפעילות "בית הקהילה" ועוזרים להפעיל אותו ולהמדצי"ם-שאלו צעירים שלאחר קורס והכשרה החלו להדריך איתנו וידריכו גם אחרי עזיבתנו בבית הקהילה.איתם אנו עורכים ישיבות ואיתם אנו מכינים ומעבירים שיעורים.
נדמה כיאלו רק אתמול משלחת 3 אמרו לנו שזה יעבור יותר מהר ממה שאנחנו חושבים-אז לא הבנתי-עכשיו אני מבינה...מה?!יכול להיות שזה באמת נגמר?!
לא,זה נגמר בשבילנו אבל ממשיך בשבילם.
מצד אחד באולם יושבים המוזמנים ומצידו השני יושבים מלא צעירים לבושים בחולצות יצוגיות של הפרוייקט עונדים עניבות וסרטי הדרכה-אלו המנהיגים החדשים של "בית הקהילה".
לאחר כל הנאומים וכתובת האש מרהיבה מתחילה ההופעה של חוג ריקוד-
אני צופה בהם רועדת מהתרגשות,לחץ וצפייה.
את חוג הריקוד אני התחלתי ללמד לבד ובהמשכו שובצו אליי שלושה מדריכים:מאנט,סוואן וטאפי שהיום הם מלמדים את החוג לבד והם עושים זאת על הצד הטוב ביותר!ועכשיו אני נהנת להרגיש בו מיותרת...וזהו אינו החוג/השיעור היחיד שנלמד ע"י המדריכים!כולנו חווינו את שלבי ההתפתחות שלהם בהדרכה וראינו איך מילדים,שמעט חוששים כי מעולם לא עשו דבר כזה,הם הפכו למדריכים ומורים מעולים!אני רואה את תלמידי חוג הריקוד רוקדים לעיניי כולם בהנהגת המורים החדשים שלהם ויודעת שעכשיו זה סופי,זה בידיים שלהם וזה בידיים טובות!בסיום הריקוד סוואן וטאפי מספרים לי בהתרגשות שהם רעדו מפחד...אבל הם גאים כל כך ואני כהרגלי מתמוגגת...איזה מדהימים הילדים האלה...
המסיבה ממשיכה ואנחנו משתוללים איתם...אני לא מאמינה שזו מסיבת הסיום שלנו,הרי רק לא מזמן רקדתי במסיבת סיום של משלחת 3!הפעם אני לא מצלמת אני עסוקה בלנצור רגעים.עכשיו אין כמעט פנים שלא מוכרות לי ובעלות שם,עכשיו אני לא תיירת חדשה והפנים שאני רואה הם לא קמבודיות-הם פנים של משפחה וצ'יפאט זה לא עוד מקום זר זה הכפר שלי,הבית שלי...
איך עוזבים את המקום האהוב הזה שהפך לי בית?אני לא יודעת...
הדמעות צפות,אבל יחד איתם חיוך...
כי לי ולכל המשלחת שלי היתה את הזכות לראות את סיום הפרוייקט,לראות את התוצאות שלו ואת מה שהתהליך המדהים הזה יצר ולראות כיצד סן,המאותרים והמדריכים לוקחים את המושכות לידיהם ומבצעים עבודה מדהימה.
צ'יפאט השתנתה ועברה תהליך שאומנם רק אנו רואים את סיימו אבל כל משלחת ומשלחת עשתה עבודה מדהימה כאן-
ואין כמעט יום שלא מדברים באהבה על משלחות 1,2 ו3...
זה כמעט סוף הפרוייקט עוד מעט יגיע תורנו לחזור למזח עם תיקים גדולים ולעזוב את צ'יפאט בפעם האחרונה...
וכמו שאני לא יודעת איך מסיימים כאן בצ'יפאט אני גם לא כ"כ יודעת איך לסיים את הבלוג הזה...
זה הבלוג הראשון שלי ...שהחליט להגיע בסיום הפרוייקט....
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה