נופר הייתה אחת המתנדבות במשלחת השנייה, שסיימה לפני כחודש את פעילותה בכפר. אחרי שהיא כבר עזבה את העשייה ההתנדבותית והמשיכה לה לטיול שלה (אחרי הכל - תרמילאים ותורמים), היא מצאה את עצמה מסכמת את התקופה, עם קצת פרספקטיבה של הזמן.

הנה מה שהיא כתבה, כלשונו:
"איך אחרי שלושה חודשים בכפר נידח באמצע יער גשם זה כבר מרגיש כמו בית?

אמנם אין שם שירותים ומקלחת נורמלים, וחשמל זו מילה גסה כל עוד יש אור בחוץ.
ואת חולקת בית אחד רעוע עם עוד 6 אנשים.
ובמיטה שלך ישנים מגוון חרקים וחיות.
והיתושים חושבים שאת שלהם!
ומצחצחים שיניים עם מים מינרליים במרפסת מול כל הכפר, ותוך כדי צועקים אל עבר הפרות שמשאירות "מנחה" בחצר שלך.
ואת מפדלת לך על האופניים הצהובות (כי הן הכי נמוכות) אל עבר השוק כדי לקנות ארוחת בוקר שסובבת סביב אורז (עוגת אורז, בננה אורז, קרפ עם אורז, וכו') ובדרך ילדים מתקיפים אותך באלפי קריאות "הלו" ועל אף שזה מעצבן, זה גם מקור תשומת הלב הכי גדול העולם..
ושתי בחורות קמבודיות (מוב וסדאונג) דואגות לכל צרכיך, ומצחיקות אותך עד טירוף אפילו עם מכשול השפה.
ואת אוכלת שרימפס ענק, והמון אורז, ומאכלים מסורתיים לייט, וגם מחמוסה של אמא בסגנון קצת שונה...
ופירות. המון פירות. מהמוכר - מנגו, אבטיח, אננס, אשכולית או תפוז. אבל גם מהשונה - רמבוטן, מנגוסטין, מין, למות, וגם נופר פרוט!

וסביבך יש כל הזמן כלבים, פרות, חזירים, ברווזים, חתולים קצרי זנב, פרפרי ענק, ציפורים, נחשים ועכברים, וזה לגיטימי לחלוטין.

ואת מלמדת אנגלית ילדים שכ"כ צמאים לשפה הזו, אך גם נהנים רק מהנוכחות שלך בקרבתם.

ואת נוסעת לך ללמד בחטיבה ומקווה שתשרדי את שלוליות הבוץ, את הדרך הקשה, את הגשר שמט לנפול, את העלייה שלא נגמרת, ואת הצמח שנדבק ולא יורד. ומעבירה שיעור בחוץ בין גללי הפרות כי הילד עם המפתח הבריז. ובמקביל מסתכלת אל הנוף הקסום ומרגישה על גג העולם!

את מטיילת בימי חופש שלך באזור, בין הבריכות של צ'ומסלה, לאלה של המשתלה, או למפל הקרוב שחזית בהתחזקותו לאורך כל שהותך שם, או למפל הרחוק שהדרך אליו נעשית פראית ואת מרגישה שאת בג'ונגל. ומנסה להגיע לפנום טנול (ההר הקרח) בעזרת הסברים קלוקלים.

או בכלל מגלה פינות חמד בקמלוט, צ'יפאט, או צ'ומסלה...

ויושבת במזח כדי לראות את השקיעות היפות בעולם. ולא רוצה שייגמר

ואת חווה מהו חג קמבודי, ומשמעותו בפני תושבי הכפר.

ובין לבין, את יוצאת אל העיר הגדולה, ממלאה מצברים של ציוויליזציה לפני החזרה, וגם פוגשת את קמבודיה האחרת.

ואת בונה!

את בונה בית קהילה חדש, ויותר מכך, את בונה קהילה!

עושה קמפיינים מטורפים, מחלקת פליירים, וצובעת באנרים, והכל כדי לגייס אנשים,
וזה קשה, אבל זה הצליח!

ואת צובעת קירות, ולומדת על בטון, וגמלון. מרזבים וגגות מקש. ונהנת מזה!

ואת רטובה מזיעה במשך היום, ואז רטובה מגשמי זלעפות שתופשים אותך בדיוק כשאת ללא מחסה.

אבל זה כייף, כי את מעריכה גשמים מהמקום שממנו את באה.

ואת מוזמנת לחתונות, ונרגשת מכך. וכ"כ שמחה בשמחתם, אפילו שאת מכירה אותם רק שבוע, ורוקדת איתם ריקודים קמרים מסביב שולחן - כמיטב המסורת.

ומארגנת מסיבת פרידה, וחוששת שלא יגיעו אנשים. ואז קולטת שאת רוקדת במשך 4 שעות ברציפות עם המוני ילדים, נערים, נשים וגברים - עם הקהילה שלך!

ואת ....... מילים לא יוכלו לתאר!

ובבוקר יום ראשון, את הולכת בדרך הראשית אל כיוון המזח, כי את עולה על סירה שתקח אותך משם, כנראה שלתמיד, ותושבי הכפר מלווים אותך עד הרגע האחרון, והדמעות זולגות מעצמן.

עצוב ושמח

זו היתה צ'יפאט בשבילי

תקופה שלא תהיה דומה לה

מקום, אנשים, ועולם שאקח איתי לעד..."

מדהים איך ההתאהבות במקום הזה כ"כ קשה וכ"כ פשוטה. הנה, אפילו המשלחת השלישית רק הגיעה וכבר זה קרה לה...