פנום פן

השבוע נסענו לפנום פן לצורכי התנדבות בפרוייקט של שגרירות ישראל בתאילנד- הקמת גן שעשועים קטן לילדי ה "Half Way House" , בית מחסה לילדים קמבודים שנפלטו מהבית אל הרחוב.
המקום שהוא חלק מארגון בינלאומי מספק לילדים קורת גג, מיטה חמה, אוכל, לימודים בלתי פורמליים ופעילויות שונות.
כל ילד יכול להישאר לתקופת זמן של עד שלושה חודשים, ובתקופת זמן זו הארגון בודק אופציה של החזרת הילד למשפחה במידה והיא כשירה ואף ליווי המשפחה לאחר החזרת הילד, כמו כן מטפל הארגון בנושאי אימוץ ומשפחות אומנה.

בדרך לפנום פן, עיר הבירה של קמבודיה, אני יושבת בסירה הקטנה שמובילה אותנו לאנדונטק, ופתאום מכה בי ההבנה שאני מתגעגעת.
אחרי כמעט חודש בכפר, אין מנוס מלהתגעגע. אני מתגעגעת לאוכל שהוא לא נודלס ואורז, לאסלה, למים זורמים ולא מקערה לקערה. אוף! אני מתגעגעת לגלידה, למכוניות ללחם לא קשה, לעוגיות אמיתיות!!! אני מתגעגעת לאוירה אורבנית, למסיבות שכואבות מהן הרגליים.
ואני לא אאריך במילים כמה אני מתגעגעת לבית...

האוטובוס יוצא מאנדונטק. הנוף לאט לאט משתנה בחלון ואני כמעין צופה מהצד בשינוי אבלוציוני: בתי עץ מהויים ובאפלו חורשים שטחים ירוקים נרחבים, הופכים לבתים מבטון מכוניות ואופנועים, ותוך ארבע שעות וחצי (תוך כדי ליווי שירים קמרים בפול ווליום)- אנחנו בפנום פן.

אבל ממבט ראשון...העיר לא מרשימה אותי, ומכמה סיבות:
דמיינו את שביתת עובדי הזבל בתל אביב. אבל כל הזמן! הרחובות הראשיים הם מזבלה לכל דבר. פח הוא בגדר המלצה. הביוב זורם כנהר ברחובות העיר, מטיל צחנה איומה. חשבו על להסתובב במקום ובו כשני מיליון אנשים שרובם המכריע פשוט לא מחייכים. אולי בגלל שהם חיים כדי לשרוד, אולי בגלל המסיכות הירוקות כמו של רופאים, שהם מתהלכים איתן כי זיהום האוויר כה איום. מזל על נהגי הטוק-טוק (אופנוע ועגלה) שחלקם הפנים שאדיבות ולא צעקות היא זאת שתמשוך תיירים...אוי התיירים...חשבו על תיירים שחצי מהם מתנדבי ארגונים, והמחצית השניה הם שמנמני מין (המונח המאד "נקי" שלנו לתיירי מין-פירוט מירבי ולא "נקי" בהמשך). ובתוך כל זה בצמוד לערימות הזבל, הביוב הזורם, הצעקות, זיהום האויר, מתנדבים ושמנמנים, ישן לו בנחת ילד קטן, על מחצלת קטנה, על פיסת רצפה קטנה ומזוהמת. ואח"כ יבוא הקטן ויבקש קצת כסף. והאמת היא שאין לי די כסף לכל הקטנטנים. אבל יש בי המון חמלה ורחמים ועצבות וגעגעועים.

אני מתגעגעת לצ'י פאט.

אני נוסעת על טוק-טוק בדרך לבית היתומים. אני מתנכרת לעיר, והיא מתנכרת אלי. אם לא הילדים של ה-"Half Way House" לא הייתי יוצאת מהמלנכוליות הרומנטית שאימצתי לי. אנחנו רק פוסעים פנימה, וגל חמים ונעים עוטף אותנו ומרחיק אותנו כליל מכל האיכסה של הבחוץ. הילדים מדהימים, אנחנו מדברים בינינו לבין עצמנו ומסכימים שכמות כזו של אהבה מילדים, אנחנו לא מקבלים אפילו בכפר.
הילדים יפים ושובבים, חלקם מזכירים לנו תלמידים שלנו במראה, בהתנהגות. הם לומדים כל משחק חדש תוך שניות, ומלמדים אותנו המון "משחקי כפיים" סטייל אבן, נייר ומספרים. למומחים, אני לימדתי אותם "זום זום זום עולה הזמר" וזה חזר אליי כמו בומרנג (לאחר 3 ימים יכולתי לשיר את זה מתוך שינה).
הם שואבי אנרגיה קטנטנים ואנחנו מתמסרים להם. אנחנו נסחפים לכמה שעות משחק איתם למרות שרק קפצנו לבחינת והערכה של שטח הצביעה.
למחרת אנחנו צובעים ומציירים על הגדר האפורה, ונותנים לילדים רק מראה והשתקפות לכל היופי והטוב שהם עצמם מקרינים. ביום השלישי אנו מגיעים שוב כדי לחזור איתם על השיר שנשיר לקראת טקס השקת הגן- שתי שורות מהשיר יחד כל הדרך(.."יחד איש לאיש יפתח את לבבו"). באימונים הם מפילים אותנו מצחוק מצורת ההגייה, אבל חלקם מאד מפוקסים על הרצון להצליח ולגרום לנו גאווה, והם אלה שגרמו לשיר להישמע כמו שיר בעברית ולא כמו איזה ג'יבריש.

הטקס מתחיל. הילדים עומדים בשורות לפי גובה, הבנות היפהפיות בחצאיות ירוקות וחולצת ארגון לבנה, הבנים מרשימים במכנסים כחולים וחולצה ארגון, והם עומדים נבוכים ומקסימים במהלך כל הנאומים. כשהם מקבלים רשות ללכת לשחק, הם פורצים לחצר החצי-חשוכה כשבחוץ עוד מטפטפף גשם ומשחקים. פשוט משחקים כמו שילדים משחקים. עוד צביטה בלב, עוד געגוע. געגוע לתקופה שבה שמשהו כה קטן, וכה טריוויאלי הוא עולם ומלואו.

פנום פן כבר קצת פחות מנוכרת. 4 הימים הראשונים היו בעיקר לצורכי סידורים וקניות בכפר.
אחנונ קונים ספרים ופוסטרים לספריה, ציוד מנהלתי, מתקנים את הגנרטור ששבק חיים, מבצעים סבב בתי מלאכה- פרויקט שמטרתו לייצא עבודות יד תוצרת הכפר לחנויות מזכרות בפנום פן, ובכך להגדיל את ההכנסה של התושבים ואף להעלות לתודעה את הכפר מבחינה תיירותית. והשיא! אנו קונים שישה מחשבים חדשים (!!!) לבית הקהילה, ומאד מקווים שנוכל בקרוב להתחיל חוגי מחשבים הן לילדים והן למבוגרים. חנות המחשבים בפנום פן מזכירה לי מאד את חנות מחשבים בבית ולכן אני די מנסה להימנע משהייה שם והולכת לחנות משחקי וידאו משנות ה-80 ממש ליד.

בלילה אנחנו יוצאים לפאבים ולמסיבות. ושלא תבינו לא נכון, היה לי כיף. שתיתי מעט, רקדתי הרבה...אבל בפאב הראשון נפל לי האסימון. הבנתי על מה כולם מדברים כשהם אומרים "תיירות מין". קמבודיה בכלל, ופנום פן בפרט, ידועות בתיירות המין המשגשגת שלהן. אני מדברת על גברים שהם סביר להניח נשואים, אבות לילדים, או אולי בודדים ונואשים. גברים לבנים בגיל העמידה ששכחו מהו מוסר מגיעים לעיר כדי להשכיר בחורה קמבודית ששכחה מהו כבוד עצמי אבל יודעת כבר מגיל 12 שאם היא תלמד להיות "סקסית", היא תוכל לעשות מזה כסף. הם משכירים אותה (או אותן) לכמה ימים ובלילה, השרצים יוצאים מהחורים, לעיתים עם עוד שמנמני מין נתעבים כמותם. הם נעים בחבורות, משקים את הבחורות ולוקחים אותן ללילה מסויט נוסף. אני צופה בגועל, אח"כ ברחמים ואח"כ בכעס. אני נגעלת מהגברים, אני מרחמת על הבנות ואז כועסת עליהן. אבל האם יש להן ברירה? האם יש להן סרסור שמשליט בהן טרור? האם זה מבחירה או הרגל? אני מפנה מבט. האמת שאין לי מקום להכיל את כל החמלה, הרחמים, העצבות והגעגועים.

אני באמצע פאב הומה ומתגעגעת לבית הקפה הקטן של הוויטנאמית, אני באמצע שוק מטורף, כל הבגדים/תכשיטים/מזכרות עושים לי סחרחורת, ההתמקחות מוציאה אותי מדעתי, ובא לי את השוק עם השתיים וחצי פיג'מות בכפר. אני אוהבת אתכם: פיצות, לזניות,פסטות, עוף, גלידת אוראו, אבל אני אסתדר חודשיים גם עם המרק הקבוע של סדאו המבשלת.
לא צריכה קמבודים שיגידו לי "סבבה אגוזים" ו"שלום" ו"יצחק רבין", עברית אני יודעת ויש לי תלמידים שמלמדים אותי קמר, תודה רבה.
אני מתגעגעת לילדים יחפים שמושיטים לי יד ולא פושטים יד. מתגעגעת לצניעות שבחצאיות ארוכות. אז לשמלת הסטרפלס החדשה: שלום לעת עתה.
שמנמני מין, אני חוזרת למקום שאליו, אני מקווה, לא יגיעו הטפרים המלוכלכים שלכם.
מערביות, להתראות. צ'י פאט, שלום. אני חוזרת הביתה.