אנחנו בצ'י פאט מזה חודש וחצי, והזמן רץ במהירות שיא.
ב-27/7 מתקיים טקס פתיחת בית הקהילה החדש, ואני מאד מקווה שיום לאחר מכן כבר נוכל לתפעל אותו במתכונת המתוכננת שכוללת: חוגים שונים, שעורי מחשב, הרצאות, זמן ספריה ומשחקיה ועוד.
במסגרת הפרויקט אחד הדברים שאנו מתעסקים איתם הוא המשכיות של ה"עסק". מי ישאר לאחר שנעזוב, מי יבצע, מי ינהל, מי מהתושבים יירתם כדי לגרום למה שקורה פה לא להיות עוד פרוייקט התנדבות של "שנה וביי", אלא משהו שהנביט פה מודעות, רצון והוצאה לפועל של עשייה קהילתית למען הקהילה עצמה. לכן קיים פרויקט המאותרים שלנו, אותו דור המשך שאנו מטפחים לקחת אחריות על כל מיני פעילויות שכבר פיתחנו. לכן, ניסינו לאמוד כמה כסף דרוש כדי לכלכל את בית הקהילה בחודש, והגענו ל-300$.
אבל מאין יגיע הכסף? המחשבה הראשונית הייתה שבית הקהילה נכון לעכשיו מציע שירותים שונים לקהילה ללא תשלום. כמו לדוגמא: סרטים, ספריה, בקרוב גם שעורי מחשב ואולי אינטרנט. הרעיון הוא שעבור שירותים אלו ייגבה כסף מהתושבים. אבל צריך לקחת בחשבון שיש לגבות מחיר סמלי, כיון שמרבית מהתושבים כאן חיים מהיד לפה, ואנחנו לא רוצים שבית הקהילה יהיה זמין רק לרווחתם של אמידי הכפר. דבר נוסף וחשוב לא פחות: האם השירותים שאנו מציעים מספיק אטרקטיביים בשביל שאנשים ישלמו עבורם. האינטרנט-השירות הכי אטרקטיבי שאנחנו יכולים להציע, גם הוא לבדו לא יוכל להכניס לבית הקהילה 300$ בחודש, במיוחד לא עם 6 מחשבים בלבד.
ולכן עם מחשבה על העתיד ולקראת הפתיחה הקרבה של בית הקהילה, קיימנו פגישה עם מועצת הכפר, שכוללת את האנשים הבכירים ביותר בכפר:
סגן המושל, צ'יף אוף קומיון, ראש מועצת CBET, ולואי ( שעל שטחו נמצא בית הקהילה והוא הינו חבר מועצה). הלך הרוח בפגישה הזו: קשה-קשה מאד.
סגן המושל מתעכב במענה שלו, נכנס לדקויות שהיו מיותרות בעיני ודברים הולכים לאיבוד בתרגום שבין קמר לאנגלית...
גולת הכותרת הרעיונית שהציע היא לשתף פעולה עם בתי הספר ולממן את בית הקהילה באמצעות גביית כסף בשעורי האנגלית שלנו- רק מתלמידים חלשים, וכל אלו שמצטיינים בביה"ס- לא יצטרכו לשלם. מה שבעצם מפספס את המטרה של חיזוק תלמידים חלשים. ובכלל, אחת הסיבות לחולשתם בלימודים היא העובדה שהם יוצאים לעבוד במקום ללמוד...
אני אישית לא יצאתי עם הרבה שמחה ואופטימיות מהפגישה, אבל עומר ואלון שלא התרגשו מהישיבה אומרים שצריך לקחת אותה בערבון מוגבל.
כעת, שבוע אחרי במבט לאחור, אני נוטה להסכים. אין סיבה שהישיבה תוציא לנו את הרוח מהמפרשים. אנחנו נמשיך בעשייה שלנו, נמשיך לקוות ולהאמין שיכול להיות פה אחרת, ולעשות כמיטב יכולתנו לשלב בין פעולות ההכנה לעתיד, ובין הנוכחות שלנו בהווה- ההנאה עם הילדים, ההשתלבות בחיי התושבים והעשייה.
בינתיים אנחנו מריצים את פרויקט המשפחות- אנחנו בוחרים משפחה ומלווים אותה תקופה בכל מיני שעות שונות ביום. אפשר עם מתורגמן, אפשר ללא. כשהמטרה היא תיעוד וצילום אורח החיים שלהם, וגם פיתוח קשר אישי ויותר אינטימי עם משפחה בכפר.
גיל ואלון כבר היו במפגש אחד כזה באנדונטק וסיפרו שלמרות שהאם יצאה לעבוד בשדות, כל השכנים התרגשו מהנוכחות שלהם, וישבו עימם בבית המשפחה.
דיברתי עם דודה שלי בטלפון והיא שאלה אותי אם אני כותבת כל יום על החוויות שלי כאן.
עניתי שכן, ואז תפסתי שלא ממש...פשוט חצי מהחוויות וההתרגשויות שלי כאן אני לא מצליחה לתרגם למילים.
איך אני אספר על ההתרגשות מפו החמוד שלוקח אותנו לטייל ב"הר הקירח" ומכין לנו עגילים מקליפות פרי יבש, וזר פרחים? או על סוקיה שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, או על זה שילדי כיתה ד' הזמינו אותי לפגודה לטקס, ואיך אתאר את הדרך העדינה בה הסבירו לי לבצע את הריטואל? או שאותה כיתה סופסוף הגיעה לפעילות אחה"צ ואף טרחה והגיעה עד לשער כדי לבקש ממני להקדים, או על כיתת ההעשרה שלא מפסיקה להתמלא... (ראו תמונות).
לכן כפי שכבר ציינתי, אסור לתת לדאגות ממה שיהיה כאן לאחר שנלך, להאפיל על הדברים הכי קטנטנים, הכי עדינים, מרגשים, ומספקים שבסוף יהיו הדברים שיהפכו את שלושת החודשים האלה, לדבר הכי נכון ואמיתי שעשיתי מעולם.
ב-27/7 מתקיים טקס פתיחת בית הקהילה החדש, ואני מאד מקווה שיום לאחר מכן כבר נוכל לתפעל אותו במתכונת המתוכננת שכוללת: חוגים שונים, שעורי מחשב, הרצאות, זמן ספריה ומשחקיה ועוד.
במסגרת הפרויקט אחד הדברים שאנו מתעסקים איתם הוא המשכיות של ה"עסק". מי ישאר לאחר שנעזוב, מי יבצע, מי ינהל, מי מהתושבים יירתם כדי לגרום למה שקורה פה לא להיות עוד פרוייקט התנדבות של "שנה וביי", אלא משהו שהנביט פה מודעות, רצון והוצאה לפועל של עשייה קהילתית למען הקהילה עצמה. לכן קיים פרויקט המאותרים שלנו, אותו דור המשך שאנו מטפחים לקחת אחריות על כל מיני פעילויות שכבר פיתחנו. לכן, ניסינו לאמוד כמה כסף דרוש כדי לכלכל את בית הקהילה בחודש, והגענו ל-300$.
אבל מאין יגיע הכסף? המחשבה הראשונית הייתה שבית הקהילה נכון לעכשיו מציע שירותים שונים לקהילה ללא תשלום. כמו לדוגמא: סרטים, ספריה, בקרוב גם שעורי מחשב ואולי אינטרנט. הרעיון הוא שעבור שירותים אלו ייגבה כסף מהתושבים. אבל צריך לקחת בחשבון שיש לגבות מחיר סמלי, כיון שמרבית מהתושבים כאן חיים מהיד לפה, ואנחנו לא רוצים שבית הקהילה יהיה זמין רק לרווחתם של אמידי הכפר. דבר נוסף וחשוב לא פחות: האם השירותים שאנו מציעים מספיק אטרקטיביים בשביל שאנשים ישלמו עבורם. האינטרנט-השירות הכי אטרקטיבי שאנחנו יכולים להציע, גם הוא לבדו לא יוכל להכניס לבית הקהילה 300$ בחודש, במיוחד לא עם 6 מחשבים בלבד.
ולכן עם מחשבה על העתיד ולקראת הפתיחה הקרבה של בית הקהילה, קיימנו פגישה עם מועצת הכפר, שכוללת את האנשים הבכירים ביותר בכפר:
סגן המושל, צ'יף אוף קומיון, ראש מועצת CBET, ולואי ( שעל שטחו נמצא בית הקהילה והוא הינו חבר מועצה). הלך הרוח בפגישה הזו: קשה-קשה מאד.
סגן המושל מתעכב במענה שלו, נכנס לדקויות שהיו מיותרות בעיני ודברים הולכים לאיבוד בתרגום שבין קמר לאנגלית...
גולת הכותרת הרעיונית שהציע היא לשתף פעולה עם בתי הספר ולממן את בית הקהילה באמצעות גביית כסף בשעורי האנגלית שלנו- רק מתלמידים חלשים, וכל אלו שמצטיינים בביה"ס- לא יצטרכו לשלם. מה שבעצם מפספס את המטרה של חיזוק תלמידים חלשים. ובכלל, אחת הסיבות לחולשתם בלימודים היא העובדה שהם יוצאים לעבוד במקום ללמוד...
אני אישית לא יצאתי עם הרבה שמחה ואופטימיות מהפגישה, אבל עומר ואלון שלא התרגשו מהישיבה אומרים שצריך לקחת אותה בערבון מוגבל.
כעת, שבוע אחרי במבט לאחור, אני נוטה להסכים. אין סיבה שהישיבה תוציא לנו את הרוח מהמפרשים. אנחנו נמשיך בעשייה שלנו, נמשיך לקוות ולהאמין שיכול להיות פה אחרת, ולעשות כמיטב יכולתנו לשלב בין פעולות ההכנה לעתיד, ובין הנוכחות שלנו בהווה- ההנאה עם הילדים, ההשתלבות בחיי התושבים והעשייה.
בינתיים אנחנו מריצים את פרויקט המשפחות- אנחנו בוחרים משפחה ומלווים אותה תקופה בכל מיני שעות שונות ביום. אפשר עם מתורגמן, אפשר ללא. כשהמטרה היא תיעוד וצילום אורח החיים שלהם, וגם פיתוח קשר אישי ויותר אינטימי עם משפחה בכפר.
גיל ואלון כבר היו במפגש אחד כזה באנדונטק וסיפרו שלמרות שהאם יצאה לעבוד בשדות, כל השכנים התרגשו מהנוכחות שלהם, וישבו עימם בבית המשפחה.
דיברתי עם דודה שלי בטלפון והיא שאלה אותי אם אני כותבת כל יום על החוויות שלי כאן.
עניתי שכן, ואז תפסתי שלא ממש...פשוט חצי מהחוויות וההתרגשויות שלי כאן אני לא מצליחה לתרגם למילים.
איך אני אספר על ההתרגשות מפו החמוד שלוקח אותנו לטייל ב"הר הקירח" ומכין לנו עגילים מקליפות פרי יבש, וזר פרחים? או על סוקיה שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, או על זה שילדי כיתה ד' הזמינו אותי לפגודה לטקס, ואיך אתאר את הדרך העדינה בה הסבירו לי לבצע את הריטואל? או שאותה כיתה סופסוף הגיעה לפעילות אחה"צ ואף טרחה והגיעה עד לשער כדי לבקש ממני להקדים, או על כיתת ההעשרה שלא מפסיקה להתמלא... (ראו תמונות).
לכן כפי שכבר ציינתי, אסור לתת לדאגות ממה שיהיה כאן לאחר שנלך, להאפיל על הדברים הכי קטנטנים, הכי עדינים, מרגשים, ומספקים שבסוף יהיו הדברים שיהפכו את שלושת החודשים האלה, לדבר הכי נכון ואמיתי שעשיתי מעולם.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה