בלוג ספונטני...

היום אני מנסה כמו גיל, לכתוב את הבלוג בצורה הכי ספונטנית שיש.
לא לחשוב על ניסוחים, על ביטויים אלא לכתוב מהלב ומה הדרך הכי טובה לעשות זאת אם לא היישר מנמנום ערב על הערסל כשהמוח עוד לא צלול וחד כדי להמציא שלל ניסוחים.
מה שהעיר אותי מלכתחילה היה קול מים זורמים שחדר לי לחלום. בדיקה של גיל העלתה ששוב שכחנו לסגור את ברז המים שממלא את הגיגית הכחולה הגדולה...

מה שקורה בבית עכשיו: שקט. בעצם שקט זה לא תיאור טוב, פשוט כל אחד בעיסוקו. להלן תיאור של מה שקורה מסביבי: הגנרטור כבר פועל ואי אפשר שלא לשמוע אותו, אך עליו עולים קולות החיות של שעות הערב: צרצרים וכל מיני ציוצים מוזרים שמזכירים לי רעש של אזעקה שלא נגמרת.
למטה קולות של תלמידים. אלון מעביר שעור קולנוע לתלמידים שלו. מצד ימין של הבית אני מורגלת בקולות של הגסטהאוס השכן: הילדים, השיחה של ארוחת הערב שכבר עומדת להתחיל והמוזיקה הקמרית בפול ווליום.

חחח..הקול של צ'ומרן, תלמיד כיתה ה' שלי מגיע לאוזני ( אני לא צריכה לראותו כדי לזהותו). הוא מפתיע אותי אבל במחשבה שניה אני נזכרת: הוא ורו, תלמיד כיתה ב' התייצבו פה כמעט כל יום השבוע ושרו לי מתחת למרפסת את השיר: IM SINGING IN THE RAIN. לכן כשאני שומעת את קולו של רו כמעט לוחש: אור...אור.. אני כבר לא מופתעת אלא עוזבת את המחשב ויוצאת למרפסת. הם כרגיל מתחבאים בחשכת המדרגות ושואלים אותי: COMPUTER?.. מאז תחילת שעורי המחשבים כל הילדים פה באטרף על מחשבים ולמרות שהם יודעים את הלו"ז בע"פ הם עדין אוזרים אומץ מנסים לגנוב זמן מחשב במתנה. זה קורה באשמתי בעצם עכשיו כשאני חושבת על זה. צ'ומרן הוא אחד התלמידים שעוזרים לי כל הזמן גם אם איני מבקשת. אז יום אחד החלטתי לפנק אותו בשעור מחשב, להראות לו משחקים וכדומה( עוד לפני שהצענו את שעורי המחשבים לכולם) הוא כמובן הביא איתו חבר למסיבה ומאז הוא פה מידפק על חלוני, או שר לי סרנדות...
לשמאלי אני שומעת קולות נקישה, אני לא מעיפה מבט אבל חושדת שזו גיל אולי מנסה לתקן שוב את המדפסת ששבקה חיים ועושה את חיינו קצת פחות נוחים לאחרונה. מהמשרד: קולות משרדיים..סביר להניח שגיל עובד...

מרחוק אני שומעת עכשיו את קולות ברכת הנזירים נישאת באויר. זה קורה בדר"כ כשמישהו מת בכפר או באחד הכפרים השכנים. לוויה קמבודית או אזכרה כוללת כמו במסורת היהודית מעין שבעה. רק הרבה יותר רועשת..בפתח הבית מקימים מעין אוהל גדול, מזמינים אנשי הגברה שמתקינים במקום גבוה מגאפון ענק שמנגן מוזיקה קמרית של לוויות ומשמיע את הברכות שמוסרים הנזירים או אחד מנציגם. אני תוהה עם עצמי אם זה כמו בפגודה, שם כל פעם מתיישבים שבעה אנשים שמוסרים את מנחתם: כ-1000 ריל ואז מברך אותם אדם עם מיקרופון והברכה נשמעת ברחבי המנזר.
אני שומעת את התלמידים שבדיוק סיימו מצחקקים בכניסה. מעלי לטאה מקרקרת. מבחוץ שאון האופנועים שהולך ופוחת ככל שהערב יורד. עכשיו כבר חשוך לגמרי ובסלון רעש התקתוקים והיתושים מעצבנים אותי. גיל וגיל נכנסים לסלון מנהלים לשיחה ערנית על הפעלתו של יום המחשבים הפתוח לבית הקהילה.
צעדים מהירים על רצפת העץ המסגירה של הבית. אני מנחשת ולא טועה- זו סדאו שמגיעה עם סיר האורז לקראת ארוחת הערב.

קולי אבד לי היום. היום קשה לי לדבר. היום רק התבוננתי אבל משום מה המראות הנעימים של עוד יום חול בצ'י פאט, לא חדרו פנימה כמו בדרך כלל וזה הקשה עלי עוד יותר לדבר. אז גם אם דיברתי רוב היום, נדמה שלא באמת אמרתי הרבה.
אני מנסה להתעודד ולשחזר את קולה של אמא של אוי, תלמידה שלי. למרות שהיינו אתמול בפגישה ללא מתורגמן קולה ומחוותיה העלו בי דמעות. היא אמרה לי "סרו-לן טום טום". אני אוהבת אותך אהבה גדולה מאד. לאחר מכן גם נשקה נשיקה ארוכה ארוכה על לחיי, דבר לא כל כך צפוי מאישה קמבודית.

אני שמחה שגם ביום בו כל הקולות כולם נשמעים כשקט אך בפנים משתוללת סערה יש לי עוגן בדמות אישה קמבודית יפהפייה.