על המרפסת

גיל ואני סיכמנו (ואני חושבת שכל דרי הבית יסכימו עימנו), שהמרפסת זה החלק הכי טוב בבית שלנו. המרפסת זה המקום הכי טוב פשוט לשבת ולהתבונן. דרך המרפסת נדמה שלכפר יש חיים משלו: הוא נושם כשהרוח נושבת.אני צופה בו יבשה תחת בגגון כשהוא בוכה ברדת הגשם, הוא מותש כמגיעים גלי החום והבאפלו העייפים חולפים על פנינו מובילים פחמים. הכפר שלנו צוחק כשילדים עומדים אל מול המרפסת וקוראים בשמנו...

אבל היום אני לא מתבוננת בכפר אלא בעצמי.
אני יושבת ומסתכלת במרפסת על מכנסי הדגמ"ח שלי.
כל כך הרבה עברנו יחד, המכנסיים האלה ואני.
מצאתי אותן באחת משקיות הניילון השחורות הנודדות האלה שמסמלות איזה אטרף של בחורה לרוקן את הארון שלה ולפנות מקום לג'אנק חדש. לשקיות האלה תמיד יש נטייה למצוא את דרכן אל בית המשפחה שלנו ואם אני לא טועה הן הגיעו אלי מחברה של דודה שלי בקרית מוצקין.
אתם יודעים, סתם זוג מכנסי דגמ"ח בצבע בז' בהיר של סבתות.

הן מלוות אותי לפחות כחמש שנים.
הן טיילו ברחובות לונדון,הן חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה.
למרות שהן עברו מכפלת ונתפרו למידותיי, הן עדיין נגררות על הרצפה…
הן נארזו אינספור פעמים לתוך התיק השחור שלקחתי לצבא.
הן נקרעו לכל האורך בגלל המעבר הצר אל הקופה ומעבר לה (אם לא ניסיתם להעביר שעת משמרת ככה בקופת הסופר פארם לא ידעתם מהי מבוכה).
הן מתרחבות, אבל לא ממש,
כך שהצליחו גם לשרוד את גוויעתם של מכנסי הפדלפון.
בקיצור לכל אחד(או אחת) בארון
יש את הזוג מכנסיים האלה שיגרמו לך להרגיש בנוח,
וגם אם עלית עוד חמישה קילוגרמים עודפים ואתה סמוך ובטוח
שהם התווספו אך ורק לתחת שלך,
הן שם כדי שתביט במראה ותאהב אותן ואותך אהבה גדולה..

אז אני במרפסת מסתכלת עליהן סוקרת את קורות חייהן ומה יתווסף אליהן מאז שהגענו לכאן:
המון בוץ שלא יורד גם לא בכביסה שסדאו עושה לנו. סביר להניח שמקורו בביצה שמקבלת את פנינו בכניסה לבית. צבעים שונים ומגוונים- צבע לבן- מצביעת בית הקהילה. כחול, אדום, ירוק וצהוב- צבעי שמן מהטוויסטר שהכנתי למשחקיה על שק אורז. הן התבלו בצדדים ובתחתיתן, אולי מהנסיעה על האופניים, אולי מזה שדידיתי איתן ברחובות פנום פן, בעקבות הפציעה שלי בברך..
מעניין מה עוד מחכה להן? המון נופים יפים, הרים וכפרים נידחים, טיולים ארוכים לאורכן של מדינות מתאוששות שעברו לא מעט ומצמיחות לעצמן שוב שורשים...
אולי באיזו עיר ססגונית יעברו כביסה אחת למי יודע כמה, יורידו מעליהן את אבק הטרקים ויעטו עליהן ריח רענן וכוח מחודש…

עם המכנסיים הללו וגם עם זוגות מכנסיים אחרים טבלתי בבריכות הנהר שליד הכפר.
ביום רביעי האחרון טבעה הואה, תלמידה חדשה שלנו כבת 15, בבריכות האלה.
רציתי לכתוב בלוג רק עליה אבל לא יכולתי. יש דברים שאי אפשר לתרגם למילים. יצאתי עם המכנסיים מקופלים עמוק בתוך התיק הקטן לטרק עם חברי המשלחת, יום לאחר הלוויתה וחשבתי איך אני ממשיכה מכאן.
הקהילה מאמינה שאל הנהר גבה את קורבנו השנתי. ישבנו בינינו לבין עצמינו ושאל האם יכול להיות שבגלל האמונה הזו נידונה הואה למותה.

כיצד יכול להיות שרק שלוש שעות אחרי טביעתה התחילו החיפושים אחריה. האם זה הגיוני שחברי המשלחת שלי היו האנשים הראשונים שנכנסו למים כי אף אחד אחר לא רצה ואחר כך אף הופצה שמועה שהילדות היו באחריותנו בזמן טביעתה. איך זה נתפס שקומפרסור שהביאו לשם לעזר, עלה למשפחה 100$(סכום בלתי הגיוני במונחים של צ'י פאט) ולא ניתן בהתנדבות. ניסינו לענות על השאלות האלה והגענו למבוי סתום, או לתסכול, או לאכזבה. לא נותר לי רק לקבל את מותה כפי שעושים האחרים.

באותו יום חמישי כשקברו אותה, לא יכולתי לקיים שעור ריקוד. מבחינת התלמידים לא היתה בעיה לקיימו, החיים נמשכים: צוחקים בהלוויה בין מירורי הבכי של אמה והדמעות של אחיותיה, מעשנים סיגריה מעל הקבר תוך כדי שמורידים אותה חזרה אל העפר.
כשחברותיה שהיו איתה בעת טביעתה מגיעות לשעורים שלנו, עיניהן אומרות כאב. אבל לא ינסו לדובב אותן, לא ישלחו אותן לפסיכולוג.
החיים נמשכים. החיים נמשכים. החיים נמשכים…

החיים נמשכים וצ'י פאט תתקיים גם בלעדינו לטוב ולרע. החיים נמשכים ובעוד כמה שבועות המכנסיים שלי ואני נארוז את עצמנו ונלך לחפש את עצמנו במקומות אחרים. בעצם אני לא מרגישה שאני צריכה למצוא את עצמי, אני יושבת על המרפסת וחושבת שמצאתי בי כבר כל כך הרבה: כוח, נחישות, מסירות, קבלה. עברתי טרנספורמציה וזה עוד לפני שהגעתי להודו… הפגישות עם המשפחות, השעורים עם הילדים, החיים כקומונה, הכל מלמד אותי על עצמי.
צ'י פאט מלמדת אותי מוות אהבה חיים.