חזרנו משבוע חופש מחוץ לכפר והיה מעולה.
אקדים ואומר שאדם מערבי צריך הפוגה מהכפר מפעם לפעם. גם אם אתה תופש את עצמך כאדם כפרי, שחיי העיר אינם קוסמים לו וכל חייו מעוניין לחיות בכפר נידח, נדמה שבמקום קטן כמו זה הצורך לקחת אוויר יתעורר גם אצלך.
לשמחתנו לראש השנה הקמרי (שהופך להיות מוטיב מרכזי בסיפורנו) יש גם צדדים חיוביים והוא איפשר לנו לקחת חופש ארוך וליסוע לראות את אנגקור ואט – מקדשי הפאר המופלאים, גאוות העם הקמבודי. חשוב לציין שגאווה או לא גאווה, רוב הקמבודים לא יכולים להרשות לעצמם להגיע למקדשים אלה וזה חלום של רבים מהם. יש להם אימרה פה שאתה לא קמבודי עד שלא ביקרת באנגקור ואט.
המקדשים נמצאים בסמוך לעיר בשם סיאם ריפ שהיא עיר תיירות מקסימה. בד"כ ערים תיירותיות פחות מדברות אלי אבל זו פשוט נהדרת. תרמה להרגשתי העובדה שזו אינה עונת התיירות החמה ולכן מספר התיירים היה מתון מאוד ואנחנו פשוט התענגנו על כל מה שהעיר המערבית הזאת יכולה להציע לנו: בתי שירותים רגילים, חשמל 24 שעות ביממה ושאר דברים שהפכו להיות בכלל לא טריוויאליים בשבילנו. אבל גולת הכותרת האמיתית היו המקדשים. מאות מקדשים שכל אחד מהם שונה ומיוחד בפני עצמו. מצורפות כאן תמונות אבל קשה להעביר את עצמת האבנים הזאת.
בהלוך ובשוב מסיאם ריפ עברנו בעיר הבירה של קמבודיה – פנום פן, על שווקיה והסופרמרקט הענק שבה – שהיוותה גם היא מקום מרענן לאחר חודש בכפר. לכל זה הצטרפה העובדה שהעם הקמבודי הוא עדין ונעים והופך את חווית הטיול בקמבודיה לשונה ממקומות אחרים במזרח, כאלה שהושחתו כבר על ידי תיירים.
ועכשיו חזרנו.. הדרך לכפר יפה משזכרתי וזה מרגש לחזור למקום מוכר שקצת מרגיש כמו בית. אפילו נדמה לנו שהאנשים שאנחנו מלמדים ועובדים איתם ביום יום שמחים לראות אותנו. ואמנם אין לנו שירותים או חשמל והעכבישים והעכברים עשו בבית כבשלהם, אבל זה הבית שלנו עכשיו... ובית זה בית.
אבל... חמש דקות אחרי שהתרגשנו מהחזרה רצינו לאכול (המבשלות עדיין בחופש) ויצאנו לחפש מזון. לאחר מספר דקות של שיטוטים ונסיונות כושלים להסביר את עצמנו לאחת המבשלות נזכרנו שאין לנו מתורגמן זמין (גם הם עדיין בחופש) ולכן אנחנו מתקשים לתקשר עם אנשי הכפר המבוגרים. לא הצלחנו להסביר את עצמנו ולי זה קצת גרם לתהות על תחושת הבית שדיברתי עליה קודם.
דבר אחר שקרה בחופש הוא שמצד אחד חזר החשק להמשיך לטייל, ויצר הנדודים שטמון בכולנו החל להתעורר. בכפר, אולי בגלל שגרת העבודה ואולי בגלל שאנחנו לא חשופים לתיירות חוץ (לא מגיעים המון תיירים לצ'י פאט), היצר הזה נותר רדום. אז התחלנו לחלום על וייטנאם, בורמה, לאוס או צלילות בתאילנד... מצד שני, אנחנו לומדים להעריך את חוויית ההתנדבות גם בהקשר של הטיול שאחרי כי ברור לנו שכשנצא מהכפר חוויית הטיול רק תתעצם. התחושה שאתה מטייל במקום שאתה מכיר מבפנים את התרבות שלו, דובר את השפה המקומית, מזהה את צורת החשיבה והמנהגים, משנה לחלוטין את תפישת הטיול (אין לכם מושג באיזו התלהבות אנחנו נתקלים כשאנחנו אומרים את המילה הפשוטה ביותר בקמר). לי כמטיילת זה מעורר את הרצון להתנדב או לחיות בכל מקום שאבחר לטייל בו.