בלב המאפלה

תחושה היא שלקמבודיה יש היגיון משלה, דרך לא דרך, שעיניים זרות לא יבינו. דרך חיים כל כך שונה למה שאנו רגילים לה"במערב". איך חפצים שאנו חושבים שהם בצבע אחד הם רואים בצבע אחר (הידעת?! האננס הוא בעצם בצבע ירוק ולא צהוב), אם מישהו אומר לך שהוא עסוק זאת אומרת שהוא שוכב על ערסל. השגרה פה היא יומיומית ובו זמנית שום דבר לא ברור מאליו.

אחת מהסיבות שהחלטתי לנסוע לקמבודיה ולהתנדב זה היה רצוני לראות את קמבודיה האמיתית, זאת שתייר מזדמן אף פעם לא יראה ואף פעם לא יבין. אבל עכשיו, לאחר כחודש וחצי פה אני מבין יותר מתמיד שאין אמת אחת.

קמבודיה האמיתית היא ילדים קטנים שמתרוצצים חצי עירומים באמצע השביל הראשי בין טיפות הגשם שיורד ללא סוף עם חיוך שכנראה לא הומצאה המילה שתוכל לתארו, ובו זמנית זו רחובות פנום פן שבהן נהגי טוק טוק שורצים ומציעים לך טרמפ במחיר מופקע במקרה הטוב וסמים במקרה הקצת פחות.
קמבודיה האמיתית זה אנשים שרוקדים מסביב לשולחן עד השעות הקטנות של הלילה לצלילי מוזיקה מסורתית, ובו בזמן חבורה של ילדים שעדיין לא למדו קרוא וכתוב שמסתתרים בסמטה חשוכה ומהמרים לאור הצללים.
קמבודיה האמיתית היא מדינה שמתגאה בתרבות עתיקה שהצליחה לבנות את אחד מפלאי תבל, ובו בזמן מסתירה בעברה רצח עם לא מוסבר שקרה לפני 30 שנה.

כל יום אני מגלה על קמבודיה דברים חדשים. דברים שפותחים לי זווית חדשה לחיים ובכך זווית חדשה על עצמי. יש ימים שאני מתעורר וללא סיבה ומחייך ויש ימים שאני מחפש בי את הכוחות להמשיך. כרגע, אנו כמשלחת עסוקים בנסיון לבנות יחד עם הקהילה "בית קהילה" (סוג של מתנ"ס) חדש, אנו עושים מצעדים, מחלקים פליירים, מפריחים בלונים ובעצם מנהלים קמפיין פרסומי.

וככה בין תליית כרזה לחלוקת בלון אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו מתמודדים עם המציאות הישראלית ונזכרים שעוד מעט יום הזיכרון לשואה והגבורה,ותוך שניות אנו שמים בצד את הקמפיין והפרויקטים ונזכרים במה שמעצב אותנו כבני אדם, כישראלים.

התישבתי על המרפסת והסתכלתי החוצה בין עצי הקוקוס שבחצר, מביט על השביל הראשי של הכפר ועל הבתים מסביב. זו הפעם הראשונה שלי מזה שנים שאני לא נוכח בארץ ביום השואה. אין צפירה, אין טקס ממלכתי, אין נרות זיכרון בחלונות ואין שקט קורע לב של כאב משותף השורר בכל שכונה בישראל.

במקום זאת יש שישה ישראלים בעומק הג'ונגל שמדליקים נר קטן בלב המאפלה וקוראים בחרש "יזכור".
מנסים בכל לבם לזכור מה שקרה שם, בצד השני של העולם לפני יותר מ60 שנה.

אני יושב על המרפסת בצ'י פאט,ארץ ניכר, ומנסה להשוות איך אנו מתמודדים עם הטראומה הלאומית שלנו ואיך הם מתמודדים עם הטראומה שלהם.
איך יום אחד, עם מחליט להרוג חמישית (1.7מיליון) מבני עמו. כל מי שהיה בצבא,כל מי שעבד במשרד ממשלתי, כל מי שהיה בעל תואר אקדמאי, כל מי שחבש משקפיים, כל מי שהתנגד, דינו היה אחד...מוות.

אני נזכר איך יצחק בשביס זינגר פותח את סיפורו "השד האחרון בקישנב":
"אני שד מצהיר בכך, שאין יותר שדים.
ולשם מה צריך שדים בעולם, אם האדם הוא כעת שד?!

לשם מה להסית לרוע עם המועמד לפיתוי מוכן לכך מראש?!"

הקמבודים כנראה אהבו את הסיפור, כי כל פעם ששואלים אותם מה קרה אז? בתקופת הקמר רוז'. הם עונים רק תשובה אחת,לנו המערביים היא נשמעת פשטנית ואילו בשבילם זה מסביר הכל;
"שדים נכנסו לתוך גופם של המנהיגים, שדים אלו גרמו להם לעשות מעשים נוראיים שלא נוכל לתאר, אבל למזלנו השדים האלה הלכו. ועכשיו שהם עזבו הכל חזר להיות בסדר". זו היא דרכם להתמודד. אין להם יום זיכרון ממלכתי, אין טקס כל שנה לזכרם, אין משפטי ראווה עם 6 מיליון קטגורים שצועקים "אני מאשים".

יש להם את דרכם להתמודד עם הכאב, וזה לא משנה אם תקראו לזה הכחשה, מנגנון הגנה או אמונה. זה לא משנה, כי זו היא דרכם ולנו אין לזכות לשפוט.

אני יושב לי על המרפסת בצ'יפאט, וחושב לי על יאנוש קורצ'אק, אותו מחנך פולני שהלך עם תלמידיו בדרכם האחרונה. אני חושב עליו ונזכר בציטוט שלו "תיקון העולם משמעו תיקון החינוך".
אני לא יודע איך הוא הצליח לפני יותר מ60 שנה לתמצת בצורה כל כך מדויקת את מה שאנו מנסים לבצע פה. שהתשתית האמיתית שאנו מנסים לבנות היא לא יסודות הבטון של בית הקהילה החדש, אלא החדרת ההבנה שהמפתח לעתיד טוב יותר נמצא אך ורק בידם.