בוקר. הדרך לבית ספר מוארת באור רך של בוקר שחודר בין העצים והבתים. הפעם הראשונה בבית הספר היסודי. ילדים בחולצות לבנות מלוכלכות, חצאיות כחולות ומכנסיים שחורים. ילדים קופצים בכפכפים. כיתות חשוכות. ילדיי עודרים בגינה עשבים ואני עוזרת. הם מסתלבטים עלי.
תלמידותיי הופכות לנערות צעירות מול עיני. הבנים עודם ילדים..
חוצה את הבריכה הענקית שתמיד נאותה לקבל את פני, בדרך לכפר קמלוט מהשוק. חוצה את הגשר הקטן מעל בריכות. שקיעה עכשיו והבפאלו רוחצים בבריכות צבועות ורוד וכתום. מתחמקת מעדר פרות כחושות לבנות. פעמונים מצלצלים וילדה עם מקל מברכת אותי לשלום.
הלו, הלו, הלו, הלו. וואט איז יור ניים? מיי ניים איז אור. הלו אול! ביי ביי אול.
וור אר יו גואינג אול? איים גואינג טו דה מרקט..האו אר יו? איים פיין ת'נקיו אנד יו? איים ורי הפי..גם אני שמחה.
הבית של אוי. תמיד חשוך אם מסתכלים מבחוץ אל הפנים. אבל בפנים שלושה ילדים שהם אור גדול. אני מגיעה לאכול תפוחי אדמה מתוקים שאם לא מבשלים אותם נכון, יכולים להרעיל אותך..אמא של אוי נושקת לי על לחיי ובנשיקתה אני יודעת שבחרתי נכון.
I’m singing in the rain just singing in the rain…
צ'ומרן, רו ואני יוצאים לטיול בצ'י פאט, קמלוט וצ'ומסלה. הם מדברים בקמר, אני מתענגת על שני הילדים שהולכים יד ביד, על מבטי העוברים והשבים שמתחייכים לעצמם על החבורה המוזרה שהולכת לקראתם. פתאום מתחיל גשם ואנחנו מוצאים את עצמנו שרים את השיר שזה עתה למדנו בכיתה...
אני קופצת כרגיל לשוק ונתקלת בסריי פאו, סוקיה ומריה. במסעדה של הוריה של סריי פאו הן מספרות לי על חבר ראשון, מבוישות ומצטחקות. סריי פאו מציידת אותי במתנה בארבעה קלחי תירס שאותם אני מקפיצה לגיל ואלון, בנאי במשרה מלאה בבית הקהילה...האגדה מספרת שהכוח של שניהם נשאר עד עצם היום הזה בקירות המקום.
בין הפעמים הראשונות עם הגיטרה על המרפסת. פירי, תלמיד כיתה ה' ושכנינו, קולט אותי. אני יורדת אליו, מראה לו את הגיטרה, נותנת לו לאחוז בה ולנגן. יצא לכם להסתכל פעם על ילד שמנסה לנגן על כלי שמעולם לא ראה בכפר, בפעם הראשונה? קסם...
סומננג מכיר לי את צ'ומסלה. הוא מראה לי את הבית שלו, הנהר שלו, החברים שלו, התרנגולות שלו והאוסף המרשים של ספרי לימוד האנגלית שלו.
סומננג קוטף לי קוקוסים. הוא מטפס כמו כלום על עץ בגובה עשרים מטר ומוריד משם שנים- עשר קוקוסים. אנחנו יושבים אצל שכנתו בדוכן, והוא חותך עם מצ'טה "פקק" בקוקס ושם לי קש אדום בפנים. אני חושבת שזה היה מיץ הקוקוס הראשון שבאמת היה לי טעים...
שעור ריקוד שלישי. אני מפשטת את הריקוד שהמצאתי בשני השעורים הקודמים ובעקבות כך מוצאת התלמידים שלי בכל מיני הזדמנויות מצחיקות פשוט רוקדים סתם כך, לעצמם או בחבורות...אני מלמדת אותם קטע של זוגות והם מאדימים, נבוכים, מצחקקים ושמחים.
אלו הדקות האחרונות של השעור ועומר מחליטה שהיא משתלטת על עמדת הדי.ג'יי ומשעור ריקוד נהייתה מסיבה קטנה ומטריפה בת 15 דק'.
שבוע ובו כ-5 הלוויות בכפר. אחת מהן בבית שבדיוק ליד גדרו קיבענו בבטון את לוח המודעות השני שלנו. יום לאחר מכן הוא מחוץ לאדמה מונח על הגדר. אנחנט מבטיחים שנחזיר למקום בתום ההלוויה, הם אומרים. הם מבטיחים, אנחנו מפקפקים, הם מקיימים, אנחנו משתאים...
יום לוויתה של הואה תלמידתנו. אנו מגיעים לבית בקמלוט ושם מתנוססת תמונתה של הואה על ארונה. בעוד מספר דקות אני אשב על בול העץ מול ביתה, ארצה ולא ארצה לראות איך מכניסים את גופתה פנימה אל הארון. בסוף אחליט שלא ואקבור ראשי בתוך ברכי. אמה בוכה וצועקת וקוברת את מירוריה בבד המשובץ שלכל משפחה קמבודית חייב להיות בבית.
עם בד זה הם סוחבים ירקות מהשוק, כורכים סביב הרגליים כדי לטפס על עצי קוקוס, משתמשים בזה בתור כובע, מגבת, ערסל לתינוק שנקשר על האם כדי שיהיה צמוד אליה תמיד. והיום האם קוברת את תינוקתה, מחזירה אותה לאלים.
היום הוא יום יפה. לא יום ללוויות. הדרך לבית הקברות כל כך יפה שזה מכעיס. בין סבך רמוס וחתוך ע"י המצ'טות והאנשים הואה נקברת. אני יושבת מסתתרת מהשמש הקופחת, ושומעת את המוות מתערבב עם החיים...קריאת הנזירים וצחוק הקוברים, דיבורי האנשים ודמעותיהן הלוחשות של חברותיה של הואה.
הואה נקברת רק כדי שתוצא לאחר מס' ימים ותישרף שכן רוחה בלילות עוברת ובוכה בין בתי קמלוט...
עומר ואני בסשן צחוק בלתי נשלט בלילה. אלון מתהפך בשנתו ואומר לנו לסתום מה שרק מעצים את הצחוק. אלון, עמך הסליחה.
עומר קמה ראשונה ובצעדי הפיל שלה מתחילה להתפוגג גם שנתי.
גיל חן קם בבוקר ומבט מזוגג בעיניו. הוא נשען על המעקה ופולט: "בוקר".
גיל גופר קמה בשמחה וברון וכרגיל בוחרת את המקום הכי לא סביר להתיישב בו. בין המצברים, בפינה מלאת אפר סיגריות על המרפסת, תחת הערסל או על בוטס הכלבה...מה יהיה גיל גופר?
אלון קם עם פרצוף מעוך והליכה של שיכור.
ואני? עצבנית. מי אוהב בקרים בכלל?! קפה? יש, אם זכרנו לקנות. סוכר? כן, אם אין לך בעיה עם שניים נמלים. חלב? פחחחחח...
פתיאה סהקום- סביי! סביי! בית הקהילה- כיף! כיף! בוקר יו ראשון בבית הקהילה וגיל מצחיקה אותנו כרגיל. צריך להיות שם כדי להבין. אנחנו שרים את שיר הפתיחה הקבוע שלנו שהשתרש בכפר עמוקות. הייתם מאמינים שלבית הקהילה( "פתיאה סהקום" בקמר) פעם היו קוראים "תת אה לואי" (ביתו של לואי ממנו אנו שוכרים את המקום ושביתו בצמוד אל בית הקהילה?)
לא עוד...
שמונה ורבע בערב. אני על המחשב מנסה להעביר זכרונות שהם כבריכות מים קטנטנות בראשי לכדי מילים מוצקות, בשריות כמעט חיות. כדי שתבינו. אתם מבינים? כי אני לא. יידרש עוד זמן עד שכל מה שקרה פה יעובד, יעוכל, יופנם.
בלוג כמעט-כמעט אחרון...כה מעט מקום אליו הבריכות הרבות יכולות להתנקז...
הלו, הלו, הלו, הלו. וואט איז יור ניים? מיי ניים איז אור. הלו אול! ביי ביי אול....
רשומות
תגובה 1:
Divulge casinos? inspect this advanced [url=http://www.realcazinoz.com]casino[/url] waterway take french leave and ikon online casino games like slots, blackjack, roulette, baccarat and more at www.realcazinoz.com .
you can also adduce a go to one's reward escape to our up to obsolescent [url=http://freecasinogames2010.webs.com]casino[/url] run at http://freecasinogames2010.webs.com and inspire non-clerical spondulix !
another corresponding altogether [url=http://www.ttittancasino.com]casino spiele[/url] place is www.ttittancasino.com , in lieu of of german gamblers, confine in unrestrained online casino bonus.
הוסף רשומת תגובה