אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. עמדנו כולנו נרגשים. חיכינו שיקראו בשם שלנו, יעניקו את העניבה הנכספת בתוספת חיוך סמכותי ואז... נדלקה כתובת האש. טוב, האמת שזה לא היה ממש אתמול, יותר לפני 10 שנים, אבל הרגע שבו הופכים למדריכים הוא לא רגע ששוכחים כלכך מהר. ההתרגשות, תחושת השליחות ובעיקר ההרגשה שאתה נבחרת מכולם הן לא דבר שקורה כל יום כשאתה נער. בטח לא כשאתה נער קמבודי, שאת רוב ימיו הוא מעביר מגיל צעיר בעבודה קשה ומאומצת לפרנסת המשפחה ובשאר הזמן הוא משתדל ללכת לבית הספר ואולי אם נשאר זמן פנוי סתם להתסתובב בכפר עם חברים.
לפני 3 ימים הרגשתי שוב את ההרגשה הזו. זה קרה כשחילקנו לחניכים שלנו בקורס המד"צים הראשון אי פעם בצ'י-פאט (ואולי אפילו בכל קמבודיה) את עניבת סיום הקורס. ברקע בערה כתובת אש שהופקה ממה שאפשר ממה שנשאר שעליה נכתב "הדרכה" והיא צבעה את הפנים של המסיימים הטריים בגוונים אדומים. החום הנעים שעלה ממנה הטיס אותי ישר למפקדי האש של שבט אריאל, שבט הצופים בו ביליתי את מיטב שנותיי. את קורס המד"צים המקומי לא אנחנו יזמנו (הקרדיט ל-י. לימון) ולא אנחנו פתחנו אותו (הקרדיט למשלחת 3) אבל לנו הייתה הזכות להגיע לשלב הכי מהותי והכי חשוב של הקורס- השלב בו מעבירים את האחריות לחבר'ה עצמם, נותנים להם מלא כוח בידיים ואומרים להם- "היי, הגיע תורכם. עכשיו הזמן להשתמש בכל מה שלמדתם ולעשות עם זה משהו". זה לא באמת מה שאמרנו להם, ובכלל, בקְמֵר זה היה יוצא ממש ארוך, אבל פשוט הכנסנו אותם באמת אל תוך הדבר עצמו וגרמנו להם להיות אלה שאמורים לעשות את מה שאנחנו עושים פה בכל הזמן הזה, להיות אלה שדואגים לקהילה שלהם ואלה שמחנכים את הדור הבא. לא חשבתי שאני אשתמש במילה הזו מרצוני אבל- העצַמה, ובגדול.זה כמובן ייקח עוד זמן. בינתיים המדריכים הצעירים בעיקר מתנסים בלהעביר פעולות בינם ובין עצמם ובנוכותנו וזה בדרך כלל יוצא יותר כמו הרקדה בבי"ס יסודי, אבל הם משתפרים מיום ליום והם בעיקר ממש רוצים וממש משתדלים.
הטקס הקטן הזה ביום שישי האחרון בערב, מול "בית הקהילה" בנוכחות לא גדולה במיוחד שכללה אותנו המתנדבים, את המדריכים עצמם, ועוד כמה זאטוטי-כפר נאמנים, היה כלכך מרגש בדיוק בגלל התחושה הזו- של הרצון שיש בהם וגם היכולת להמשיך את כל הפרויקט הזה אחרינו. טוב נו.. וגם בגלל הגאווה שהייתה בצופיפניקים שבנינו על שאנחנו עדיין מסוגלים להרים כתובת אש, גם באמצע הג'ונגל.. (זה בשבילך סריינם)
לפני 3 ימים הרגשתי שוב את ההרגשה הזו. זה קרה כשחילקנו לחניכים שלנו בקורס המד"צים הראשון אי פעם בצ'י-פאט (ואולי אפילו בכל קמבודיה) את עניבת סיום הקורס. ברקע בערה כתובת אש שהופקה ממה שאפשר ממה שנשאר שעליה נכתב "הדרכה" והיא צבעה את הפנים של המסיימים הטריים בגוונים אדומים. החום הנעים שעלה ממנה הטיס אותי ישר למפקדי האש של שבט אריאל, שבט הצופים בו ביליתי את מיטב שנותיי. את קורס המד"צים המקומי לא אנחנו יזמנו (הקרדיט ל-י. לימון) ולא אנחנו פתחנו אותו (הקרדיט למשלחת 3) אבל לנו הייתה הזכות להגיע לשלב הכי מהותי והכי חשוב של הקורס- השלב בו מעבירים את האחריות לחבר'ה עצמם, נותנים להם מלא כוח בידיים ואומרים להם- "היי, הגיע תורכם. עכשיו הזמן להשתמש בכל מה שלמדתם ולעשות עם זה משהו". זה לא באמת מה שאמרנו להם, ובכלל, בקְמֵר זה היה יוצא ממש ארוך, אבל פשוט הכנסנו אותם באמת אל תוך הדבר עצמו וגרמנו להם להיות אלה שאמורים לעשות את מה שאנחנו עושים פה בכל הזמן הזה, להיות אלה שדואגים לקהילה שלהם ואלה שמחנכים את הדור הבא. לא חשבתי שאני אשתמש במילה הזו מרצוני אבל- העצַמה, ובגדול.זה כמובן ייקח עוד זמן. בינתיים המדריכים הצעירים בעיקר מתנסים בלהעביר פעולות בינם ובין עצמם ובנוכותנו וזה בדרך כלל יוצא יותר כמו הרקדה בבי"ס יסודי, אבל הם משתפרים מיום ליום והם בעיקר ממש רוצים וממש משתדלים.
הטקס הקטן הזה ביום שישי האחרון בערב, מול "בית הקהילה" בנוכחות לא גדולה במיוחד שכללה אותנו המתנדבים, את המדריכים עצמם, ועוד כמה זאטוטי-כפר נאמנים, היה כלכך מרגש בדיוק בגלל התחושה הזו- של הרצון שיש בהם וגם היכולת להמשיך את כל הפרויקט הזה אחרינו. טוב נו.. וגם בגלל הגאווה שהייתה בצופיפניקים שבנינו על שאנחנו עדיין מסוגלים להרים כתובת אש, גם באמצע הג'ונגל.. (זה בשבילך סריינם)
רשומות
2 תגובות:
חוץ משלל האזכורים לצופים (הפוצים וכו'...) מקסים מקסים מקסים! מכירה את ההרגשה והיא אכן נפלאה!
איזה כיף!
תמשיכי לכתוב ולעדכן
על מה עובר עלייך ומה עובר על המדריכים הטריים (הכל נורא מזכיר לי את שנת השירות..)
הוסף רשומת תגובה