ניו יורק/צ'י-פאט

זה בלוג על בלוגים. בשיעור ספרות לימדו אותנו ששיר על שירה הוא שיר ארס-פואטי. אז כזה.

לפני שהתיישבתי לכתוב פתחתי מייל שקיבלתי מדנה, חברתי הטובה מניו יורק. דנה, שבכלל הייתי אמורה להיות אצלה בדירתה המגניבה במקום פה, בבית הקמבודי שלנו. דנה ואני חולקות אהבה אינסופית וקצת חולנית לברק חוסיין אובמה. המייל שלה הכיל תמונה בודדה של אובמה משחק כדורסל ולינק לבלוג שלה. אחד הפוסטים האחרונים שלה היה על פרס נובל לשלום שמוענק השנה לברק. הרבה מחשבות של בעד ונגד, תהיות על מה זה יעשה לקריירה שלו, מה זה יעשה לשלום העולמי ובכלל.

בצד השני של העולם, בכפר קטן במחוז קו-קונג שבקמבודיה דיברתי גם אני על הפרס היוקרתי ועל הזוכה המאושר בו השנה. זה היה בחוג חדשות שאני מעבירה מזה כמעט חודשיים בבית הקהילה- כל יום חמישי ב-17:30. החוג התחיל בתור ניסיון להביא משהו שאני אוהבת ומעניין אותי ולהעביר אותו לחבר'ה כאן. שעה שלמה בה אני יכולה לדבר על כל נושא שבעולם ולהיות בטוחה שמה שאני אומרת באמת חדש למי ששומע. על מה לא דיברנו בחוג חדשות? 8 שנים לאסון התאומים, ועידת האו"ם, התרסקות הקולומביה, ריו תארח את האולימפיאדה ב-2016, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכם היסטורי בין טורקיה לארמניה+שואת הארמנים היה או לא היה, זיהום אוויר והתחממות כדור הארץ ועל גלעד שליט דיברנו במשך 2 שיעורים כי הוידיאו העצוב שלו בדיוק פורסם וזה לא נתן להם מנוח.

אני משתדלת מאוד להראות להם תמיד גם סרטון או שניים מיו-טיוב וזה בכלל גורם להם לפעור עיניים משתהות. כל המידע שאני מעמיסה עליהם הוא כל-כך חדש להם, שלפעמים אני לא בטוחה אם הם משתעממים או שהם פשוט המומים. אחרי שראינו את הסרטון על אסון התאומים, שמשאיר אותי גם היום פעורת פה, היה פשוט שקט בכתה. אף אחד לא נפל מהכסא, אף אחד לא בכה או צחק או צעק, אפילו לא ביקשו שנראה את זה שוב. "תקשיבי. הם לא ראו אף פעם מטוס, לא ראו בחיים שלהם בניין כל-כך גבוה. מה את רוצה מהם?" אמר קול ההיגיון של אורן ההגיוני. והוא צודק- לקח לי זמן להפנים שכל דבר שאני מספרת להם מסופר כנראה לראשונה אי פעם. שכל הפרטים מסביב גם הם חדשים ולא בהכרח מובנים להם. שאין משהו שהוא ברור מאליו או מתבקש. לקח לי זמן אבל לאט לאט גם אני לומדת שלא הכל מובן מאליו. שלא כל מה שאנחנו רגילים אליו הוא הגיוני. שיש גם חיים אחרים, פשוטים יותר, בלי חדשות כל רגע, בלי אירועים נון-סטופ.

אז בעוד בצד ההוא של העולם דנו בהשלכות של הפרס היוקרתי על עתיד המזרח התיכון ובכלל, כאן בחוג חדשות, (דה בסט קורס אין צ'י-פאט) ראינו את רגע ההכרזה על הזוכה המאושר מוקרן על הקיר, את נאום התגובה המופתע של אובמה, ובעיקר שמחנו בשמחתו ובשמחת העולם על השלום שהוא אמור להביא. נראה לי שהצלחתי להדביק גם אותם באובמה-מניה שלי..