מבית הבלוגים של למטייל

יום שישי, 2 באוקטובר 2009

מה זה אנחנו?

השעה שבע בבוקר וגשם קל יורד לפרקים.
מתחת אוהל מסיבות ירוק שבנה הספר, יושבים כ-400 ילדים בבגדיהם הטובים ומחכים לטקס פתיחת שנת הלימודים. חולצות לבנות מכופתרות, מכנסיים קצרים או חצאית בגוונים של כחול. בין השורות מציץ לו מפעם לפעם מכנס אדום, חצאית ירוקה או פיג'מה. לרגליהם כפכפים בכל הצבעים וסביבם בתי עץ, עצי קוקוס ודוכנים למכירת ממתקים. קוביות ג'לי ורודות וגויאבה עם מלח וצ'ילי. צוות המורים מכופתר גם הוא. מורים ותיקים, מורות חדשות בכפכפי זהב וגוונים בשיער, נחתו זה לא מזמן מן העיר הגדולה לאחר שסיימו את בית הספר להוראה ואנחנו.

מה זה אנחנו?
על הבמה שולחן ארוך עם מפה כחולה וצנצנת פרחים, מקום לרשימה מכובדת של אח"מים העתידים לשבת בו. מנהל בית הספר ומיסטר סאן (מורה, מתורגמן ומנהל בית הקהילה) עומדים עם מיקרופון ביד ומדברים בינהם ואנחנו.

מי זה אנחנו?
התיישבנו בקהל. כסאות פלסטיק וספסלי עץ בצילו של האוהל. ההכנות מתארכות, השעה כבר שמונה והשמש מפציעה. באה והולכת. בצידו המזרחי של האוהל נפתח קיר של מטריות כדי לסוכך מפני החום ואנחנו העברנו את הכסאות אל צידו המוצל, יושבים ומחכים לטקס שיתחיל. את ההזמנה לטקס קיבלנו מספר ימים קודם. הזמנה רשמית במעטפה חתומה. עצם ההזמנה, אנחנו, לטקס פתיחת השנה הוא מרגש בפני עצמו, אבל אין ספק שלא צפינו את העתיד לבוא.

מסמנים לנו בידיהם לקום, הראו לנו החבורה המכופתרת שמקומנו אינו בקהל. חמישה כסאות פלסטיק סודרו על הבמה, בקבוקי מים הובאו לשולחן ונראה שלמעשה, למעשה אנחנו חלק מהטקס. לצידנו יושבים צ'יפ המחוז, נציג המפלגה, הממונה על החינוך המחוזי ודומיהם והטקס כבר דקות מלהתחיל.

השעה שמונה וחצי והשמש מכה בכוח.
גבירותי ורבותי, אנחנו שמחים לפתוח את טקס פתיחת שנת הלימודים 2010! משהו כזה וודאי נאמר. הילדים מחאו כפיים ועברו לשירת ההמנון. פסקה קצרה ממנה לא הבנתי דבר. אבל תחושה של גאווה הייתה שם.

והטקס נפתח.
נאומים על גבי נאומים, מנסים להתרכז ולמחוא כפיים במקומות הנכונים. מנסים להבין או לעכל ואז להתעורר אל מה שנראה כמו סרט זר על גבי מדף של בלוקבאסטר. לבהות סביב, לשקוע במחשבות ושוב להתעורר, כשמנהל בית הספר מצביע לכיווננו ומודה לנו. מורה לתלמידים לנצל את הרגעים האחרונים שיש להם ללמוד מאיתנו. רגע.

רגע.
כן, כנראה שזה מה שאנחנו.
בכפר קטן וירוק, במדינת קמבודיה, זה אנחנו.
מורים.

לפעמים המציאות מתעלה על כל דמיון.

3 תגובות:

esti אמר/ה...

היי כמובן שאני הקוראת הנאמנה אז ברכותי למינוי החדש ובהצלחה ואני מחכה לכתבה הבאה אמא

Unknown אמר/ה...

מעורר השראה
זה נכון שזו המשלחת האחרונה?

גיל חן אמר/ה...

הדר, לצערי הרב (מאד!) זה נכון - אנחנו המשלחת האחרונה של הפרוייקט, אבל שווה להמשיך לעכוב, יכול להיות שנצליח למצוא פורמאט דומה שיאפשר לאנשים נוספים להתנדב בכפר. אם זה מעניין אותך את מוזמנת גם ליצור איתי קשר במייל gil.chen78@gmail.com

תודה על ההתעניינות!