פצעים ונשיקות

3 שבועות לסוף. פתאום עולים וצפים לי כל הבלוגים שכבר לא ייכתבו. תכננתי, באמת שתכננתי לכתוב על השבוע בסימן אורז (כאילו שלא כל השבועות פה בסימן אורז) שבו נחגגה תקופת הקציר (הארווסט) של האורז בדמות ערבי "אמבוק" שכוללים קלייה, כתישה וניפוי של הגרגר הלבן לאור מדורה והרבה צחוק. כשזה לא קרה תכננתי לכתוב על סוֹוואן, הילד הכי מדהים בכפר והתלמיד שלי שאני הכי אוהבת שלקח את אורן ואותי לראות סוף סוף את הבית שלו ואת שדה האורז של המשפחה שלו בצהריים של שבת חמה. אחר כך רציתי לכתוב על היום שראיתי עם תלמידי האנגלית שלי בפגודה, כנראה לראשונה בחייהם, סרט- הצפייה הכי מרגשת שלי אי פעם ב"מלך האריות" של דיסני, רק אנחנו ובודהה לצדנו. אבל גם זה כבר עבר ואמרתי שעל הטרק בג'ונגל אני חייבת לכתוב- על זה שהלכנו יומיים בתוך יער אמיתי, כמו בסרטים, עם עלוקות וקולות של ציפורים טרופיות ועם הבטחות שווא לעקבות של פילים. על זה שבישלנו באמת על מדורה והתרחצנו במפל ענק. אבל אז חזרנו יש לתוך הטירוף של השבוע החדש וגם זה לא יצא לפועל.

אז היום ידעתי שזה יקרה. אני בטוח אתיישב לכתוב כי היום הייתה סיבה למסיבה. המורה סן, הידוע בשמו לו-קרוּ (מורה בקמר) סֵן, הידוע בשמו אובמה (הוא ממש דומה לו), הגיע לגיל מופלג של 25. מסתבר שפה בכפר מספיק ללמד משהו, כל דבר, בשביל שיקראו לך "המורה" ובשביל שממש ממש יכבדו אותך. כמעט כמו בארץ.. אבל סן הוא לא סתם מורה. הוא ה-מורה. הוא דמות כה כריזמתית עד שכל התלמידים שלו, שהם גם תלמידים שלנו, החליטו לארגן לו מסיבת הפתעה. נשמע טריויאלי אבל ימי הולדת פה זה לא מה שאנחנו מכירים ולא כולם אפילו יודעים מתי שלהם חל. עוגות הוכנו, נרות הודלקו, מתנות כעורות נרכשו והכל היה מוכן להפתעה. ואז הלכתי לכיוון בית הקהילה. מרחוק ראיתי את סַוורי, הבת של סדאו, המבשלת האהובה שלנו, ילדה קטנה ויפה יפה בכתה ב', בוכה. לא סתם בוכה. שוכבת על הערסל מחוץ לבית ומתייפחת.. היא היתה כלכך עצובה שכשניגשתי אליה,כבר סלחתי לה מזמן על זה שהיא קשקשה קודם על הקיר של בית הקהילה בטוש שלא יורד לעולם. היא בכתה ולא ידעתי מה לעשות חוץ מלחבק אותה ממש חזק. היא נשמה נשימות כמו שאני הייתי נושמת כשהייתי מתייפחת בילדותי (טוב נו, גם היום זה קורה לפעמים). חיבקתי אותה חזק וליטפתי אותה עד שהיא נרגעה וכל הזמן הזה רציתי לשאול אותה מה קרה, אבל לא היה לי איך. היא לא יודעת כמעט אנגלית ואני לא יודעת בכלל קמר. ונשבר לי הלב לראות אותה ככה. אבל אז הבנתי שזה לא ממש משנה אם היא תגיד לי מה קרה או איך, היא רק רצתה חיבוק. היא רצתה שמישהו יתייחס אליה כשהיא קוראת לתשומת לב וכשהיא כל-כך עצובה. כשאמא שלה עברה והתעלמה מהבכי שלה, היא פשוט התחילה לבכות שוב, רק יותר. ואני בעיקר לא הבנתי איך יכול להיות שאמא לא באה לחבק את הבת שלה כשהיא בוכה. איך היא לא עוזבת הכל ומרגיעה אותה ומרדימה אותה.

אני עוד לא הצלחתי לפענח את הקשר בין ההורים לילדים במקום הזה. זה משהו שבקלות אפשר להיות שיפוטיים לגביו אבל אין טעם. זה כל-כך שונה מאצלנו וכל-כך קשה לנו להבין את זה. בסוף גם נרגענו סופית, סוורי ואני, והלכנו לאכול את עוגת היומולדת של המורה. היה טעים ומנחם אפילו לה. עוד אחד מהרגעים שנכנסו לי ללב במקום הזה, רגעים שרק הולכים ומתרבים ונחרטים אצלי ככל שאני יודעת שהזמן פה מתקצר.
ושוב סליחה מכל הבלוגים שלא נכתבו...