הננו כאן

ביום רביעי הגענו לצ'י פאט לאחר ליל נסיעה מתיש שהסתיים בהידחסות של שישה אנשים וכ-18 מוצ'ילות למכונית פרטית. משלחת צ'י פאט השניה. נדמה שאנחנו שונים מזו הראשונה.
אז קודם כל, נעים להכיר. אולי יש לכם תחושה שאנחנו מכירים כבר כי יש תמונה וציטוטים למטה, אבל זה לא ממש אנחנו. כשהגענו אמרו לנו שאנחנו נראים אחרת לגמרי.
מזג אויר חם ודביק קידם את פנינו בכפר שעומד להיות הבית שלנו בשלושת החודשים הקרובים. הכפר, בדומה למה שתיארו לנו, בנוי בתי עץ משני צידי כביש עפר לא סלול. בניגוד למה שחשבנו, הכפר מתפתח במהירות והתושבים כאן יודעים היטב מה הם רוצים. הילדים לומדים שעות ארוכות והמבוגרים כבר מבינים שהם צריכים ללמוד לעשות עסקים. הם צמאים ללמוד אנגלית משום שהם יודעים שיש בכך הזדמנות. אל תבינו אותי לא נכון, הכל מאוד בסיסי כאן. בסיסי, אבל במגמת התפתחות מהירה.

האיזור עצמו מקסים. חלקנו (מישהו אמר שני?) עדיין מתפעלים מהברווזים שעוצרים את התנועה ברחוב בזמן שהם חוצים את "הכביש" אחר כבוד, או מהפרות שמסתובבות כאן חופשי ולא מפריעות לעצמן להותיר את חותמן בחצר של הבית שלנו, שבקרוב נעביר בה שיעורים. אגב, הבית שלנו נעים. הוא כבר בית.
הכל פה טובל בירוק ויש שבילים נסתרים שאנחנו חוקרים בטיולי האופניים שלנו. אם לשוק בבוקר ואם טיול לקראת שקיעה אחר הצהריים. הטיולים האלה תמיד מלווים בברכות של הילדים, כאשר כל אחד מהם דורש את ה"שלום" שלו ודורש לדעת לאן אנחנו נוסעים.

את הימים האחרונים העברנו בהתאקלמות והתארגנות לקראת העבודה הרבה שמצפה לנו. קצת צובעים קירות, קצת נאבקים ביתושים ובעיקר אוכלים אוכל מצוין.
האתגר הראשון שלנו היה להכין ארוחת ערב ל-14 אנשים. אמנם משלחת שהרוב בה נשי אבל אף לא אחת חובבת מטבח אמיתית. עם זאת, עמדנו באתגר בהצלחה, אם יורשה לי להעיד על עיסתנו.
אנחנו לומדים להכיר אחד את השני ולחיות ביחד, דבר שלחלקנו הוא לא מובן מאליו.
מושגים שיהיו שגורים בפינו כמו בית קהילה, ספרייה, שיעורי אנגלית, מתחילים להתגלגל על הלשון ולמעט כמה חששות מפני שיעורי האנגלית נדמה שאנחנו מוכנים לאתגר.

אז משלחת צ'י פאט השניה – שי, שני, נופר, נטע, ליהי ואשחר וגיל הוותיקות - יוצאת לדרך...