"כל הפרידות הן עצובות, כאב המילים חותך.."

הבלוג הזה הוא בלוג פרידה ממעיין וענבר. בעצם, הוא מכתב הפרידה שלי מהן ולכן אני אכתוב ואפנה ישירות אליהן.
בנות יקרות,
אני יושבת על המרפסת בגסטהאוס (ותאמינו או לא אבל אין פה נפש חיה כי כולם הלכו לפזז בחנוכת בית בכפר). באתי לכאן כדי לסיים את מטלות יום חמישי. אחת המטלות של יום חמישי שאני באמת די אוהבת היא כתיבת הבלוג בעברית של המשלחת. הכתיבה מסכמת לי בראש את השבוע שהיה, ממה נהניתי, ממה פחות, מה שימח אותי ומה עיצבן אותי, איך הפרויקט שלנו מתקדם ואיך הדברים שחשבנו עליהם קרמו עור וגידים במהלך השבוע.
והפעם, כל מה שעולה במוחי הלא שקט הוא יום שני הקרב ובא. סירה אחת קטנה, אך מהירה (טוב, הצחקתי גם את עצמי), שאתן עולות עליה ונוסעות לאנדונג טק. וכאן המחשבות שלי נעצרות בגלל שתי סיבות. הראשונה, זה עצוב מאוד. השנייה, אני לא מצליחה לדמיין את הבית והכפר בלעדיכן.
בשבוע האחרון אני לקחתי על עצמי את תפקיד הצופה מהצד. צופה עליכן עוברות את השבוע האחרון בכפר. מסתכלת ומעריצה. מסתכלת ועצובה. מסתכלת ומעריכה. בנוסף לכל הפעילויות השוטפות שאתן מעבירות ומלמדות עדין אתן מוצאות אנרגיות וכוח ללמד את הילדים ריקוד ושיר לטקס סיום, לחפש צמיגים לנדנדה, ללמנקס תמונות כדי שלכל ילד תהיה מזכרת, להכין עשרות שקיות עם בולים וגלויות, לדאוג לחפיפה מסודרת לגבי כל הפרויקטים עבור המשלחת הבאה וגם כאשר יש רגע ליפול שנייה ולנוח ובדיוק באותה שנייה מגיעה משלחת ילדים שמבקשים שתשחקו איתם, אתן לא מהססות, שמות חיוך על השפתיים ומשחקות.
אני לא אסכם כאן שלושה חודשים כי זה פשוט בלתי אפשרי. זר לא יבין את הדברים שעברנו ביחד בזמן הזה. לא נספר לכולם על האות ל, על השרימפסים המדברים, על אחראית המטבח, על אחראית האכילה, על שיחות הבנות חסרות המלפפונים על העיניים, על שיגרת יום שישי בנהר, על אלופת צ'י פאט בחשמול יתושים, על לילות חסרי שינה עקב מרדפי עכברים, על זו שנחמד (השגיאה בכוונה) עד הערסל ועוד ועוד ועוד.
לא מפתיע שכל הילדים בכפר צועקים את השמות שלכן כל הזמן. אתן באמת חוללתן כאן קסמים. אין עליכן בשאפתנות, באכפתיות, באהבה, במצב רוח הטוב, בשמחת החיים, בתשוקה, בנכונות, בהומור, בשיגעון, בחברות. אני רק מאחלת לכפר (וגם לי) שחברי המשלחות הבאות התברכו בתכונות האלו שאתן הבאתן איתכן לצ'י פאט. הרמנו פה ביחד משהו אדיר ועצום ואני מבטיחה שתהיה לדברים המשכיות.
תודה על החוויות המשותפות (ויש כאלו בשפע), תודה על הרצינות, תודה על האוזן הקשבת, תודה על הקבלה וההבנה. תודה על הכול. אני כבר מתגעגעת.
אוהבת המון,
גיל