שלושה שבועות בשלוש שניות

שלושה שבועות אחורה.
יושבים בשדה התעופה בלוד ומסתכלים על תמונות מהבית. כוס קפה וסנדביץ' אבוקדו - אחרי סיבוב קצר בדיוטי-פרי. יושבים ומדברים, שיחות של היכרות והמרת כספים. ובין הדיבורים, מי בכלל חושב קמבודיה?

כמה שעות קדימה.
יושבים בשדה התעופה בעמאן ומסתכלים על תמונות משדה התעופה של לוד. יושבים ומדברים, שיחות של מטוסים ובדיקות בטחוניות. ובין הדיבורים, מי בכלל חושב?

שבועיים אחורה.
יושבים במעבר גבול אחרי מספר ימים בתאילנד וחולקים בננת אורז. או אורז עם בננה. או הדבר הזה שנראה כ"כ יפה שאי אפשר שלא לצלם. ומצלמים. חמישה ישראלים עטופים במעילי גשם. על מה בכלל דיברנו? לא זוכרת.

כמה שעות קדימה.
יושבים במכונית, בחוץ השמש מפציעה והעולם פתאום לובש ירוק. כ"כ ירוק שזה כבר לא חוקי. ברדיו מוזיקה זרה וגשם. המזגן עובד על קור. חם לי. הדבקתי את האף לחלון ובהיתי בנוף. פעם ראשונה שלא דיברנו.

אז קמבודיה.

בוקר אחר קדימה ואנחנו עומדים בגשם מתחת גשר ומחכים לסירה. ופתאום, אני כבר לא יודעת, הרצף הכרונולוגי של הזמן החל משתבש. היומן אומר שבועיים, אבל החיים כאן איתנו קרו מאז ומעולם ונמשכים כבר נצח ואולי יותר. יום אחד ארוך שתחילתו בגבול וכל מה שקדם לו קרה אתמול. הסירה עצרה במזח ואנחנו שטנו זמן כזה או אחר.

שאלתי אז, אולי אח"כ "אורן, מה המרחק בין תאילנד לקמבודיה?"
והוא אמר "כמה שעות באוטובוס, כמה אלפי שנות אור במנטליות"

כמה אלפי שנות אור במנטליות.

אז צ'י-פאט.

אנחנו ממוקמים על גדות נהר וסביבו יער גשם. יש קוקוסים שנופלים באמצע הלילה (ויש מי שישמע), פרות ברחובות, בננות מטוגנות בשוק, המוני ילדים וגשם. אולי יותר גשם מילדים. אבל זה לא זה.

אנחנו גרים בבית עץ ארוך, שישה חדרים, סלון עם ספות וערסל. חולקים את חיינו עם חגבים, לטאות ומיני יצורים עם כנפיים... אבל זה בטח לא זה.

אנחנו קמים בבוקר לשיעור של יום ראשון. 40 ילדים שואלים אותנו לשמנו ומחכים בסקרנות לדעת מה עושים היום. אנחנו שואלים אותם לשלומם והם עונים "שמח". מה שמח מה? אבל שמח. אז אנחנו מלמדים אותם דברים חשובים יותר וחשובים פחות, והם? אנחנו בשבילם אטרקטיבים באותה מידה שיובל המבולבל אטרקטיבי בישראל. וזה שמח. זה בהחלט שמח. חוזרים הביתה ו-וואללה, זה לגמרי זה.

משלחת רביעית יצאה לדרך.