יום ראשון, 3.5.09, היום הראשון של בניית בית הקהילה .
אתמול בערב היינו שרועים על המזרונים בסלון מותשים משלושה שבועות של קמפיין אינטנסיבי. ניסיתי לברר עם עצמי אם אני מתרגשת לקראת מחר (היום). כל כך הרבה עבדנו לקראתו, חווינו עליות ומורדות, ופתאום הוא הגיע וההרגשה שלי היא שמה שיהיה יהיה ואני לא מאוד מתרגשת. אבל אם להודות על האמת נראה לי שמדובר במנגנון הגנה בנפש המתוגרלת היטב באכזבות ומנסה להתגונן נגדן.
היום נפתח בסחיבת במבוקים שנכרתו אתמול באמצעה של סופת גשם. משם המשכנו לבית הקהילה לארגונים אחרונים ולקראת תשע בבוקר החלו לזרום אנשים, רובם הגדול היו נוער. העשייה הקדחתנית לא הותירה זמן להרהורים אבל בין לבין התגנבה לי לראש המחשבה שהנה שוב הגיעו רק צעירים ואולי המטרה שלנו לא הושגה.
נסעתי למפל עם טרקטור מלא בתלמידים שלי לאסוף חול ווחצץ וכשחזרתי בית הקהילה (הישן עדיין) שינה צורה – כולו נצבע מחדש ובחצר הוכנו היסודות לבית הקהילה החדש וכבר נראה שנעמוד בתכנון ליום הבנייה הראשון וגם נראה שיהיו ימי בניה אחרים שעד היום סימן שאלה ריחף מעליהם.
עכשיו צהריים, הפסקה של אמצע יום העבודה. אנחנו גונבים 15 דקות שינה, עייפים מכדי לתהות אם אנשים יגיעו למחצית השניה של יום הבניה.
את האמת? הייתי מאוד ספקנית לגבי התקיימות הבנייה. צפיתי שיגיעו מבוגרים ספורים (אם בכלל) ומקבץ גדול של ילדים קטנים, אבל הופתעתי. בדיוק כמו שהופתעתי מכמות מכתבי התמיכה שהגיעה בשבוע שעבר. ואולי ההפתעות החוזרות ונשנות האלה (אז הן כבר לא הפתעות...) מעידות על כך שדברים משתנים. אני לא נאיבית מספיק לחשוב שמחר קמה פה קהילה שמתחילה להזיז דברים אבל אולי אפשר להגיד בזהירות שנזרע זרע והוא מנסה להרים ראש - אם זה ילדי החטיבה שרוצים לעשות עבור עצמם ועבור אחיהם הצעירים ואם זה קומץ מבוגרים שמבין שהדבר הזה שאנחנו מדברים עליו יכול לקדם גם אותם. זה צעד ראשון בתחילתו של מצעד ארוך ומתמשך אבל יש פה קומץ אמיץ מספיק לקחת את הצעד הזה. והאמת היא שהמניע שלהם בכלל לא משנה, אם זו ההבנה של המושג קהילה או כל דבר אחר. גרמנו להם לקום ולעשות וזה לא מעט.
ב-14:00 יום העבודה מתחדש, כבר מגיעים פחות אנשים אבל הגרעין הקשה חוזר. טרקטורים מלאים בני נוער יוצאים לאסוף חול וחצץ, צוות היסודות כבר מתארגן מעצמו להמשך עבודה ואנשי הצביעה כבר ממתינים עם המברשות ביד. המקום מתקתק כמו אתר בניה לכל דבר. באזור 15:00, וזה כבר נהיה די קבוע, מתחיל גשם זלעפות (העונה הרטובה כבר כאן). כולם ממשיכים לעבוד בהתעלמות מוחלטת מהגשם.
יום העבודה מסתיים. נדמה לי שאנחנו קצת המומים. מזה שהיום עבר, מזה שהגיעו הרבה אנשים, מזה שהנה זה באמת מתחיל לקרות. עוד לא לגמרי תופשים מה עשינו כאן, יודעים שהרבה עבודה עוד לפנינו ויום ראשון הבא הוא עוד יום בניה שצריך לעמוד במבחן השתתפות המקומיים, אבל מרשים לעצמנו לחייך על ההישג הראשון הזה.