הרהורים לקראת סיום

שבוע לפני סיום תקופת ההתנדבות והרגשות מעורבים. הם מעורבים כי רק עכשיו, אחרי 3 חודשים, אני מרגישה את הגלגלים מתחילים לנוע, את הדברים תופסים צורה ומקום ואת הנכונות של האנשים כאן לעבוד איתנו. לא עם כל אחד אלא איתנו. והנה אנחנו עוזבים. בדיוק כשהתחלנו לבנות אמון הדדי, בדיוק כשלמדנו את השמות והניואנסים והחלומות. ויש בזה משהו שהוא לא הוגן כלפיהם, כי באנו ועשינו וגרמנו להם להאמין בנו ועכשיו אנחנו לוקחים את זה מהם ואולי גם קצת אמונה עוזבת יחד איתנו.
וכן, יש כאן משהו שהוא גם לא הוגן כלפינו. אנחנו לא נראה את בית הקהילה שוקק חיים ופעילויות, אנחנו לא נראה את חצר החטיבה לובשת צורה. יש סיכוי גדול שלא נחזור לכאן לעולם ולא נחזה בקהילה הזאת גדלה ומתפתחת. למרות שלעיתים אני חושבת לעצמי שיכול מאוד להיות שגם אם בעתיד תעמוד בפני האפשרות לחזור, אני אבחר שלא לעשות כן על מנת לא להתאכזב לגלות שבעצם לא קרה דבר או גרוע מזה, שהקידמה נכנסה לכפר ונגסה בחלקיו הטובים.
ועם כל זאת יש בי את החלק שאומר שאולי תפקידנו כאן הסתיים ושהגיע הזמן שחבורה חדשה ורעננה תוכל לקחת את התשתית שהכנו ולמנף אותה. מודה, גם מחשבות על נוחות מתחילות להתגנב לראשי. על בתי שירותים ומקלחות מערביים, על פרטיות שלא הייתה לי כאן כבר שלושה חודשים, על חופש אמיתי של טיול או סתם חופש ללכת לפגוש את החברים שלי בערב. מיום ליום הדברים האלה חסרים יותר ויותר.
הייתה לי חוויה מדהימה שנמשכה שלושה חודשים בכפר נידח בקמבודיה. קשה לי אפילו להתחיל לתאר אותה כי מילים לא יסבירו מהי התחושה של לגור בכפר זר שאינך דוברת את שפת המקומיים בו, התנאים רחוקים מלהיות אלה שאת מורגלת בהם ותוך זמן קצר מאוד את נהיית מורה, מדריכת נוער, בנאית, חוטבת במבוקים, עורכת דין, פרסומאית, צבעית, מארגנת טקסים, לוכדת עכברים, חברה ואוזן קשבת. קשה לי לדמיין עוד מקום שיאפשר לי להתנסות בכל כך הרבה דברים בתקופה כזאת קצרה. המקום הזה מזמן המון רגעים מדהימים אבל גם לא מעט רגעים קשים. לא הכל שט על מי מנוחות, והיו הרבה רגעים של אובדן אמונה ותסכול. אבל כשאני יושבת על המזח ב18:00 בערב ומחכה לשקיעה אני חושבת לעצמי שעשינו כאן דברים אמיתיים, שהיינו כאן באמת, שהשארנו חותם.

מדי ערב, אחרי שאני מסיימת ללמד את כיתת המבוגרים שלי אני הולכת למטבח ומעבירה שיעור אנגלית למבשלות שלנו. יש לנו שתי מבשלות מקסימות – מוב וסדאנג – והן דואגות לכל מחסורנו. הן מצחיקות ומלאות שמחת חיים. זו השעה הכיפית שלי ביום, לשבת איתן במטבח וללמד אותן להגיד "סכין" "צלחת" ו"כביסה" ותוך כדי לאכול מיני פירות טרופיים נהדרים שהן מתעקשות שאוכל. אנחנו צוחקות הרבה, מתקשרות בלי מילים ובעיקר נהנות.
היום סדאנג הביטה בי במבט עצוב. במקרה אחד המתורגמנים שלנו עבר שם וביקשתי ממנו לשאול אותה מה קרה. הוא אמר לי שהיא עצובה שאני עוזבת. מאוחר יותר היא שאלה אותי מתי אני חוזרת לבקר בצ'י פאט. ונצבט לי הלב. הבטחתי לה שאשלח את כל התמונות ואכתוב לה, ואני אעשה זאת אבל לשחזר את ההרגשה הזאת שלנו במטבח בשעת דמדומים כבר לא אוכל.
את אותו מבט עצוב קיבלתי היום מתלמידי כיתה ח' כשאמרתי שאנחנו עוזבים. הם לא אמרו דבר, פשוט תקעו בי עיניים מאוכזבות של כאלה שכבר מכירים את הנוהל: מגיעים אליהם אנשים לשלושה חודשים, הם נקשרים אליהם, מאמינים בהם ואז הם עוזבים.
כל הרגשות האלה משמשים בי בערבוביה שבוע לפני סוף התקופה הזאת ואני רק מנסה לתפוס כל רגע ולאחוז בו, לזכור איך הכפר נראה בשעות היום השונות, לצלם בראשי חיוכים של אנשים ולא לשכוח לרגע איך הם גרמו לי להאמין, בהם ובעצמי.