החב'רה כאן כבר יודעים שאני לא מהמשתפכים. כדי שמשהו באמת ירגש אותי צריך שהוא באמת יהיה מרגש.
אנחנו נמצאים בצ'י פאט כבר כמעט חודשיים וזה לא תמיד קל. חווינו לא מעט אכזבות. החל מילדים שלא מגיעים לשיעורי האנגלית וכלה בהנהגה שלא מבינה מה באנו לעשות כאן, ולעיתים אפילו נדמה שעושה רבות כדי להערים עלינו קשיים. הסיבות לאכזבות הן רבות ומגוונות: הגשמים המתקרבים שגורמים למשפחות שלמות לצאת מהכפר לשדות ובמקרה כזה אין חבר משפחה שפטור – כל ילד שיכול לסייע להוריו בעבודת השדה יוצא לעבוד; חגי השנה הנחגגים פה בחופשים באורכים בלתי הגיוניים וגם התרבות והדרך הקמבודית, שהיא שונה בתכלית השינוי מהתרבות המערבית. כאן לא קמים ועושים, כאן הם לא מאמינים בעצמם ובכוח שלהם לשנות. ולמרות כל הסיבות הללו, שמספקות הסבר הגיוני לאי שיתוף הפעולה, לפעמים זה פוגע במקום הכי רגיש. במקום ממנו באת להתנדב ובוודאי שלא ציפית לתמורה חומרית כלשהי או אפילו לתודה, אלא פשוט ציפית שיגיעו לשיעורים שלך, שתראי את הדברים קורים – זה הרי התגמול להתנדבות.
אז לרוב זה מתסכל, לפעמים זה מייאש, ו...כן,לפעמים זה גם קצת פוגע.
ואז פתאום יש שינוי.. איזה ילד קורא בשמך ברחוב או מבוגר פונה אלייך בשאלה שאינה קשורה לעבודה, הוא סתם רצה לשאול אותך לשלומך או להציע לך לטעום איזה פרי. ולפעמים קורים דברים בקנה מידה גדול יותר, כמו עכשיו.
כבר הוזכר פה שבשבועות האחרונים אנחנו עובדים מסביב לשעון לקראת בניית בית ההקהילה החדש. צריך להבין, וגם זה כבר הוזכר, שלא מדובר בבנייתוה מבנה ותו לא. הבנייה הזאת היא מבחן למוכנותם של המקומיים כאן להפוך לקהילה. יש שיגידו, ובצדק, שיום בנייה אחד, רב משתתפים ומתנדבים ככל שיהיה, עדיין לא מעיד על מוכנות של קבוצת אנשים להפוך לקהילה, אך כדרכם של מבחנים – הם לא תמיד הוגנים או משקפים את המציאות, אבל זהו האמצעי היחיד שלנו כרגע להחליט לגבי הפעילות שלנו כאן והמשכה.
לקראת יום הבנייה פתחנו בקמפיין חסר תקדים בסדר גודל מקומי (שגם עליו כבר דובר כאן), במקביל אנחנו לומדים איך מערבבים בטון, מרימים גג וקירות, מכינים תכנית בנייה וכל זה תוך כדי המשך העברת שיעורי האנגלית ופעילות בית קהילה וספריה. מאחורי הקלעים מתבצעת עבודה אינטנסיבית לא פחות – הזמנת החומרים, הכנת הסכם השכירות לשטח, עבודה עם ההנהגה בניסיון (לפעמים כושל) לרתום אותם למהלך.
ואז, באמצע כל העשייה הזאת, הדברים לא נראים מעודדים – אנחנו מכנסים אסיפה לאנשי הכפרים בה אנו מתכננים לפרט את התכנית ליום הבנייה, לשמוע הצעות ורעיונות ולאסןף מתנדבים, ומגיעים רק 15 אנשים. אנחנו לא יכולים להימנע מלראות בזה רמז לבאות - לא יגיעו אנשים גם ליום הבנייה.
בו זמנית, אנחנו לא מצליחים לחתום על חוזה השכירות. המשכירה מבקשת איתנו דרישות לא הגיוניות. יום ראשון, שבוע לפני יום הבנייה, נדמה שהכל מסתיים. אנחנו יושבים וחושבים איך ממשיכים את הפרוייקט שלנו תוך ההבנה שכנראה אנחנו מקדימים את זמננו. אולי עוד 20 שנים הדרך שלנו תתאים.
ואז, ניצן ראשון של אמון: המתורגמנים הנהדרים שלנו מחליטים לעשות מעשה וללכת לגברת מולה אנחנו חותמים את החוזה. הם חוזרים אחרי חצי שעה ומודיעים: יש הסכם. לנו לא ברור איך זה נעשה, רק לפני שעה היא עמדה במריה ונדמה שאינה מוכנה לזוז מדעתה והיא רק מחפשת דרך מילוט מהחוזה. גירסאותיהם של השלושה לגבי הדרך בה שכנעו אותה הן שונות ולנו לא ברור עד עכשיו מה קרה שם. סיכם זאת היטב אחד מהם: דיברנו איתה בדרך הקמרית ואני לא יכול להסביר לכם איך.
יש הסכם, זהו צעד ראשון, אבל המבחן האמיתי הוא נכונות המקומיים לעבוד איתנו יחד וליצור עבור עצמם ולא לחכות שאנחנו נעשה עבורם. לכן ניסחנו מכתב הפונה לכלל האנשים המסביר להם מה המטרה של בניית בית הקהילה וקורא להם להחזירו עד למחרת חתום על ידם למה שפועל כיום כבית הקהילה. קבענו לעצמנו כמות של 100 מכתבים על מנת להמשיך בפרוייקט הבנייה. אם לומר את האמת, לא ציפינו שהם יחזירו.
וכך מצאנו את עצמנו מסתובבים בארבעת הכפרים ומחלקים 450 מכתבים מבית לבית. המתורגמנים מסבירים לכל אחד מהי משמעות המכתב. לאלו שאינם יודעים קרוא וכתוב, הם מקריאים את המכתב. המבצע נמשך עד שעות הערב החשוכות תוך דיווש בין הכפרים עם פנסים.
יום שלישי, ערב יום העצמאות, תכננו בינינו להמשיך בחלוקת מכתבים עד לשעת הסיום כמאמץ אחרון להצלחת המבצע, ולפתע אני נקראת להצטרף לקבוצה גדולה של ילדי חטיבת הביניים. כן, תלמידי החטיבה ניגשו למורה שלהם וביקשו ממנו לבטל את השיעור ולעבור איתם בבתי הכפר בניסיון אחרון לשכנע את האנשים להחזיר את המכתבים. זה לא מובן מאליו! הם רוצים את בית הקהילה הזה, הם מבינים שצריך לעשות את זה ביחד והם – מיוזמתם – עושים את זה. הם לא פנו אלינו או חיכו לנו שניזום ונעשה, הם עשו זאת לבד.
הצטרפנו אליהם, עברנו מבית לבית, וב-11 בבוקר ספירת הקולות – 194 מכתבים הוחזרו! 194 תודות ועוד 75 תלמידי חטיבה מחייכים.
ואני, שלא משתפכת, כותבת עכשיו את השורות האלה ומתרגשת באמת.