יום שני של בנייה הסתיים. התקדמנו די הרבה ויש כבר גמלונים עומדים. "גמלונים", הנה מילה שהכרתי לראשונה בצ'י-פאט. לאלו מכם (כמוני) שלא יודעים במה מדובר אספר שהכוונה היא למסגרת המבנה העשויה ברזל (תוכלו לראות בתמונה). למבנה שלנו יש שבעה כאלה. אז כן, התקדמנו הרבה אבל בעודנו יושבים בסוף היום ו"סופרים" את פתקי התושבים שהגיעו לעבוד ביום הבנייה, קשה להתעלם מהעובדה שמי עבד כאן הם בעיקר בני נוער ועוד קומץ מבוגרים שהם הצוות המקצועי ולא כלל הקהילה, כפי שהצבנו לעצמנו כמטרה.
לקראת יום הבנייה השני חשבנו איך אנחנו יכולים לחדש את הקמפיין שרץ כבר כחודש, איך אנחנו מרעננים אותו וגורמים ליותר אנשים להגיע. נדמה שאת כל הרעיונות הטובים (באמצעים המוגבלים שיש בידינו) כבר מיצינו והיה ברור שצריך לעשות משהו נוסף. לכן הוחלט שכל מי שמגיע ליום הבנייה ועובד, מקבל קפה קר (כמו של ארומה אבל לא בדיוק). כשחילקנו את הפלאייר עם הקופון זה גרם לרבים לחייך. בפועל, זה גרם לילדים רבים להגיע, אבל כנראה שזה לא משך מספיק מבוגרים. וגם לזה יש סיבות, למשל שרוב המבוגרים עובדים בשדה בימים אלה (תחילתה של העונה הגשומה כבר אמרנו?) או שכשילד מגיע לעבוד הוא נחשב כנציג המשפחה כולה.
ועם כל זאת, יש תחושה של הישג. אולי הישג אישי לכל אחד מאיתנו שהנה הבית הזה עומד ומקבל צורה. כבר עכשיו, כשהוא עומד עם חצי גג הדקלים שלו ורבע רצפת הבטון, אפשר לדמיין אותו שלם.
עכשיו זה סוף יום העבודה, ואחרי שסיימתי להתעסק בחול, חצץ וגג אני מתפנה לחשוב על הזמן שנותר לנו כאן. עוד יומיים אנחנו נוסעים לשלושה ימי חופש מיוחלים בעיירת נופש שנקראת סיהאנוקוויל וכשנחזור יוותרו לנו שלושה וחצי שבועות בצ'י פאט. פתאום אני חושבת על כל אותם דברים שאני רוצה לעשות כאן ועדיין לא עשיתי, כי "יש זמן". כמו לראות את השקיעה מצלע ההר או המזח, לישון אצל משפחה בכפר מרוחק, ללמד את התלמיד שלי איזה שיר שרציתי... פתאום אין לי זמן. אני מתחילה לצלם את כל המקומות והרגעים שאני רוצה לזכור.
כשרק התחלתי את המסע לקראת ההתנדבות חשבתי לעצמי ששלושה חודשים זה קצת יותר מדי זמן להתנדב, ושחודשיים הם זמן מתאים יותר. ועכשיו, אחרי חודשיים נדמה לי שטעיתי – אמנם שלושה חודשים הם באמת הרבה זמן (בזה צדקתי) אבל היתרון בתקופה הארוכה הזאת הוא שהיא מאפשרת לראות תהליך קורה, היא מאפשרת להתרגל למקום ולאנשים ושהם יתרגלו אלייך ויקבלו אותך, והכי חשוב, היא מאפשרת ליהנות מהפירות של מה שעשית. באותה נשימה ממש אני יכולה לומר שלשלושה חודשים יש כמובן גם חיסרון והוא שהדברים הופכים שגרתיים: שוב שיעור אנגלית, שוב פעילות בית קהילה, שוב קמפיין. זה לא קל. אבל כשאני מסכמת את זה לעצמי בנקודה הזאת, חודש לפני הסוף, כשאני רואה שהתלמידים המבוגרים שלי מדברים אנגלית והתלמידים הצעירים שלי מגיעים לשיעורים ואני כבר מכירה פה הרבה אנשים ויודעת איפה מתקנים את האופניים ואיפה הירקות והפירות הכי יפים בשוק, ומזמינים אותי לשתות יין אורז בסיום יום עבודה מפרך בבית הקהילה, סתם כך כי עברתי ברחוב, אני מבינה שצריך לתת לאנשים ולעצמך זמן.
אז כרגע זה לא באמת משנה לי כמה אנשים הגיעו לבנות בית קהילה או כמה מהם בני נוער. השורה התחתונה היא שבית הקהילה הזה יוקם וזה הרבה בזכותנו. זה המון.