עוד בימי ההכשרה העליזים לקראת תקופת ההתנדבות בצ'י פאט דובר איתנו על החוויות האקסטטיות שיהיו מנת חלקנו בתקופת שהותנו כאן. אני, שחוויות אקסטטיות הן (אולי לצערי) לא מנת חלקי בצורה יומיומית, התקשיתי להאמין שכך יהיה. רוב הזמן לא הופתעתי לגלות שצפיתי את הדברים נכונה. בשבילי, כדי שחוויה תזכה לקבל את הכינוי "אקסטטית" היא צריכה להיות כל כך שונה, כל כך מיוחדת, עד כדי שנפשי תעלה על גדותיה.
השגרה הצ'יפטית, כמו בכל מקום אחר, מורכבת מרגעים קטנים של שמחה, למשל במהלך שיעורי האנגלית או בזמן שמתרחשת פעילות מוצלחת, אבל מעטים הם הרגעים שייחרתו בזכרונך לנצח.
אתמול בצהריים עסקתי בנאום חוצב להבות על מחסור ברגעים אקסטטיים (למעט אחד, של אותם 194 מכתבים הזכורים לטוב, למי שעוקב אחר בלוג זה). וכאילו כדי להוכיח לי אחרת, התרחש אתמול רגע שאנצור אותו בלבי תמיד.
בין שאר עיסוקינו, שי ואני מדריכים את כיתות ח' ו-ט' בפעילויות בית הקהילה. זה אומר שמדי שבוע אנו מעבירים להם תכנים שונים (קצת כמו תנועת נוער). הפעילות הזו לא הייתה רבת משתתפים עד עתה ואנחנו ניסינו (ועדיין מנסים) לגרום להם להשתתף ולהתעניין בכל דרך אפשרית.
השבוע החלטנו לצאת לטיול. יש כל כך הרבה מקומות יפים סביב צ'י-פאט אז למה לא לנצל זאת. בצהרי יום שבת, חמושים באופניים רעועים, גזיה והרבה שמחה, יצאנו לטיול לפסגת הר סמוכה ממנה נשקף נוף מקסים של הרי הקרדמום והיער המקיף את צ'י-פאט. לחלק מהילדים אין זוג אופניים אך זה לא העיב על מצב הרוח. מיד הם התארגנו והחליטו מי מרכיב את מי כך שכולם יוכלו להשתתף. כל הכפר ליווה אותנו בנפנופי שלום והילדים לראשונה גילו את ההרגשה של להיות אדם לבן בכפר, שכל אחד מברך אותו לשלום ודורש את התשובה שלו.
לאחר התמקמות על ההר, פריסת תה כהלכתה (זו להם הפעם הראשונה שהם רואים גזיה), התיישבנו על הסלעים והתחלנו לדבר. האווירה הטובה והנוף המרהיב היוו תפאורה מושלמת לשיחה על החלומות שלנו. אחד אחד הילדים סיפרו לנו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. אחד רוצה להיות מתורגמן, השניה מדריכת טיולים, השלישי מורה, הרביעית ראש הממשלה וכך זה נמשך, כאשר כל אחד מהם מסכים לחלוק איתנו חלק מנפשו.
ישבתי שם עם המורה הנפלא שלהם , מר סן, ושנינו סיכמנו שאלה רגעים מאושרים שננצור לעד. היו כל כך הרבה אושר ואינטימיות על פסגת ההר הזאת. כל כך הרבה פתיחות, מבט קדימה והרגשה שהשמיים הם הגבול. סיימנו את היום בהרבה מאוד תמונות יחד בעוד שאני חושבת לעצמי: "הם פתאום מחבקים אותי, הילדים האלה". אותי, שעד לפני מספר שבועות הייתי זרה להם והם עוד הביטו בי בחשדנות.
אני חושבת שכל אחד שהיה שם על ההר אתמול הרגיש, ולו לכמה רגעים, שהוא יכול להגשים את כל החלומות שלו. הנוף הזה גורם לך להאמין שכל העולם פרוש לרגלייך ונדמה שהנה, הוא במרחק נגיעה.
היו אלה רגעים של חסד ויופי כי גם אם חלק מהילדים המקסימים האלה לא יגיע לבית הספר התיכון, אתמול הם הישירו מבט לעתיד והרשו לעצמם לחלום.
וזו הייתה בשבילי חוויה אקסטטית.