Chi Phat 2011 - Nous avons besoin de votre aide!

Mi Juin 2011, il y a déjà un an et demi que nous les membres de la derniere deleguation du projet "Routards et Benevoles" avons quitte le Cambodge. Un an demi ou nous avons voyage, sommes retourne a notre vie, regrette et….oui meme un peu oublie. C' est vrai que pour chacun d' entre nous,les anciens du Cambodge il y a des moments ou nous nous disons: "Que ne ferais je pour etre la bas!" mais dans l' ensemble nous pouvons dire que Chi Pat, c' est du passé.

Malgre tout quelque chose a change, la bas, au fin fond de la foret tropicale Cambodgienne se trouve notre petit village. Au coeur du village sur la route principale, juste entre le petit café et l'ecole, s' eleve un grand batiment blanc, Pteha Sahakum l' appellent les habitants: le centre communautaire. Dans cette maison, il y a eu d' enormes changements, Il y a quelques temps il y avait un groupe de volontaires Israeliens un peu fou qui ont amene avec eux des ordinateurs et des lecons d'Anglais. Ils ont reuni un groupe d' adolescent du village et les ont forme a devenir par eux meme des leaders.

Un an et demi a passé et le centre communautaire est plus dynamique que jamais. Tous les jours sont donnes des cours d' Anglais et d' informatique, sont projetes des films,sont empruntes des livres a la bibliotheque et autre activites. Sur tout ca supervise le prof' d'Anglais du village qui est devenu le directeur du centre. A cote de lui, s' active une nouvelle generation de volontaires que les derniers volontaires Israeliens n' ont pas connue et qui continue d'enseigner tout ce que la generation d' avant a appris des Israeliens. Dans la volonte et le desir qu' ont ces jeunes d'ameliorer leur vie Il s' est
formee une chaine qui fait passer l' enseignement de maillon en maillon, de generation de volontaires en generation.


Nous pouvons dire sans hesiter que le projet "Routards et Benevoles" est une reussite totale. La seule chose ou nous avons echoue est d' aider ces jeunes a collecter des fonds Nous les avons envoyes en formation pour mener des sollicitations efficaces, nous avons essaye de les faire rencontrer avec des organismes locaux ou etrangers mais l' isolement dans les profondeurs de la foret a rendu cette mission qui est déjà difficile pratiquement impossible.

Aussi ayant une entiere conviction dans ce projet, dans son directeur (qui lui meme a demande notre aide), dans ces jeunes incroyables qui sont plein d'espoir et aussi pour la reputation d' Israel dans le monde, nous avons decide de les aider. Nous essayons de collecter des fonds pour que le centre puisse continuer a fonctionner. Tous les dons seront verses directement au centre et dans leur integralite.

Ce qui sont interesses a les aider peuvent le faire par deux moyens: Par virement bancaire (sur Israel le systeme bancaire n' est pas encore arrive a Chi Pat)

Virement Bancaire
A partir d' Israel:
Gil Chen, Leumi Bank, Gesher Hayarkon branche (N°. 829)
No° de compte: 05846880.

A partir de l' etranger:
Swift code: LUMIILIT
IBAN: IL 74010829 000000 5846880

Par cheque a envoyer a l' adresse suivante:
Gil Chen, Asirey tzion 19/29, Tel Aviv,66878, Israel.

Je me ferais un plaisir de repondre a vos questions et de vous donner de plus amples details par e-mail gil.chen78@gmail.com, ou par telephone +972-52-2336873.

Chi Phat 2011 - we need your help!

Mid June 2011, it's been a year and a half since we, the volunteers of the last delegation of the Israeli Backpacker Contribution project, left Cambodia. A year and a half, in which we have traveled, went back to our lives, missed, and... Yes, even forgot a little. all of us, Cambodia-veterans, have many moments in which we say "wish we were back there", but all in all we can say we have gone back to our former lives.

but still, something HAS changed. Deep in the Cambodian rainforest, there is our small and very loved village. In the heart of the village, on the main road, just between the little coffee shop and the primary school, stands a big white building. Pteha Sahakum they call it. The Community Center. in this building there s a big fundamental change. Some time ago there was a bunch of crazy Israeli volunteers here, that have brought computers and English lessons. They have gathered a group of teenagers from the village, and have trained them to become volunteers all on their on.

A year and a half has passed since, and the community center is more thriving than ever. On a daily basis, English and computer classes are held, movies are screened, books are borrowed at the library and more. All this is supervised by the English teacher of the village, who is now also the manager of the community center. With him, is a new generation of teenagers, volunteering to keep continuing what the Israeli volunteers have left behind. In fact, the Israelis don't even know most of these young volunteers - they are a generation that was trained by the same generation of young leaders trained by the Israeli volunteers. Out of a real desire to improve their lives, they chose to become a link in a chain, and become young leaders on their own, while at the same time training the next generation of young leaders.

The Israeli backpackers Project is therefore very successful. it is with only one thing that we have failed - with helping these young guys with fundraising. yes, we have tried to send them to fund raising courses, and tried introducing the to local and foreign NGOs, but it seems that from the great isolation that the rainforest provides, this task, that is never simple, is particularly hard.

so out of great belief in this project, in the teacher leading it (who himself asked for this help), in the amazing teenagers that are hopeful for its outcomes, and its importance to Israel’s reputation, we have decided to help them with this task. we are now trying to raise as much as we can, so we can help the center run for another year. Every donation that we receive will be sent in full to the community center.

if you are willing to contribute, we have two ways available (unfortunately, the banking system is yet to reach Chi Phat, so all the donations collections is done in Israel):

wire transfer:
from Israel:
Gil Chen, Leumi Bank, Gesher Hayarkon branch (no. 829), account no. 05846880.

from abroad:
swift code: LUMIILIT
IBAN: IL 74010829 000000 5846880

by check:
Gil Chen, Asirey tzion 19, app. 29, Tel Aviv, Israel.

I'll be happy to answer all your questions and provide further details through mail gil.chen78@gmail.com, or phone +972-52-2336873.
Thank you very much!!

צ'י פאט 2011 - אנחנו זקוקים לעזרה שלכם!

אמצע יוני 2011. עברה שנה וחצי מאז עזבנו, חברי המשלחת האחרונה של פרוייקט תרמילאים ותורמים, את קמבודיה. שנה וחצי בהן טיילנו, חזרנו לחיים, התגעגענו, ו... כן, אפילו קצת שכחנו. אמנם לכל אחד מאיתנו, יוצאי קמבודיה, יש רגעים רבים בהם אנחנו אומרים ״הלוואי והיינו שם״, אבל בגדול אפשר להגיד שחזרנו לחיים שלנו.

אבל משהו בכל זאת השתנה. בלב יער הגשם הקמבודי, שוכן כפר קטן ואהוב. בלב הכפר, על הדרך הראשית, ממש בין בית הקפה הקטן לבית הספר ניצב מבנה לבן וגדול. פתהה סהקום קוראים לו. בית הקהילה. בבית הזה יש שינוי גדול ועמוק. פעם היו שם חבורה של מתנדבים ישראלים משוגעים שהביאו מחשבים ושיעורי אנגלית. הם קיבצו קבוצה של נערים ונערות מהכפר, והכשירו אותם להיות מתנדבים בעצמם.

שנה וחצי חלפה מאז ובית הקהילה פורח מתמיד. על בסיס יומיומי מתקיימים בו היום שיעורי אנגלית ומחשבים, מוקרנים סרטים, מושאלים ספרים בספריה ועוד. על הכל מפקח המורה לאנגלית של הכפר, שהפך מנהל בית הקהילה. איתו מתנדבים דור חדש של הנערים והנערות, שממשיכים להעביר הלאה את מה שהשאירו הישראלים בכפר. למעשה, את הדור הזה המתנדבים הישראלים כמעט לא מכירים- מדובר בדור שהוכשר על ידי הדור הקודם של אותם מנהיגים צעירים שאותרו והוכשרו על ידי הישראלים. מתוך רצון אמיתי לשפר את חייהם הם בחרו להפוך לחוליה בשרשרת, להפוך למנהיגים צעירים בעצמם, ובאותה עת כבר להכשיר דור נוסף של מנהיגים צעירים.

לכאורה פרוייקט תרמילאים ותורמים הוא הצלחה אדירה. לצערנו, רק דבר אחד לא הצלחנו לעשות - לעזור לחברה הצעירים לגייס כספים. כן, שלחנו אותם להכשרה בנושא, וניסינו להפגיש בינם לבין אירגונים מקומיים וזרים, אבל מהבידוד הגדול של לב יער הגשם, המשימה הזו, שתמיד אינה פשוטה, קשה במיוחד.

אז מתוך אמונה גדולה הפרוייקט הזה, במורה שמוביל אותו (שבעצמו ביקש את העזרה), בנוער המדהים שמייחל לתוצאותיו, ובחשיבותו לשמה של ישראל, החלטנו לעזור להם במשימה.אנחנו מנסים כעת לגייס כספים ככל שנוכל, כדי לסייע למרכז לפעול שנה נוספת . כל תרומה שנקבל תועבר במלואה כמובן ישירות לבית הקהילה.

המעוניינים לתרום יכולים לעשות זאת בשתי דרכים (למרבה הצער, לצ'יפט עוד לא הגיעה המערכת הבנקאית, ולכן את איסוף הכסף אנחנו עושים בישראל):

העברה בנקאית:

מישראל:
גיל חן, בנק לאומי, סניף גשר הירקון, מס סניף 829, מס חשבון 05846880

מחו"ל:
swift code: LUMIILIT
IBAN: IL 74010829 000000 5846880

שליחת צ׳ק:
לפקודת גיל חן,
כתובת דואר: רחוב אסירי ציון 19, דירה 29, תל אביב.

לשאלות, ופרטים נוספים, אשמח לענות במייל gil.chen78@gmail.com או בטלפון 052-2336873.
תודה רבה!!

Epilogue

It's been 4.5 months since the day we left Chi-Phat.
132 days since we marched down the village's only road, as every delegation did before us - but for the very last time. Everyone was crying and non of us wanted to be the first one to step his foot on the slow wooden-boat that was set to take us all away for good. Heart-breaking is not a a a strong-enough-word to describe...

Since then - we all had traveled half the world or so and had powerful experiences, we all got back home, and most of us even got a job by now :) A lot had happened since, but still - when we met for the first time in Israel - the conversation naturally tended to the subject of Chi-Phat.

Now I want to re-raise a question that I asked in my first blog, some 7 months ago.
I wondered whether it's good that an NGO is coming down on such a remote community in the middle of the jungle, teaching them English, exposing them to computers, and asking them to take part in the only alternative they had ever had for their regular daily life? wouldn't it spoil something of the uniqueness of those people?

Since Cambodia was the first Asian country I visited, only after traveling in Laos, Thailand, Myanmar and Nepal I could see that everywhere around Asia everyone are trying to westernize their way of living.
The style of music and the combination with English words in their songs and even in the Language.
The passion for the holy triad: cellphone-TV-computer, exists even in the poorest villages.
A way of dressing that totally contradicts the modest traditional dressing.

Once you have seen a different way of living you cannot avoid COMPARISON to it.
Once you have seen an alternative for your way of living - you might like or not like it.
You might want to change your life in some ways to be "like the other". and you know...the grass is always greener on the other side of the fence.

So after playing the anthropologist I would just say that it doesn't matter.
Westernization is inevitable and "locals" cannot, and won't, ignore it.

Chi-Phat had televisions and cellphones before we came. they knew computers exist.
So yes - we have sinned for teaching some of them how to use the internet (and even noticed that the village's genius Googled the word F***), and we have sinned for exciting them to join us in our activities, and we had definitely sinned for teaching them another language and exposing them to different manners of behavior, teaching them how to teach younger kids and so and so...
We changed something in the way of living of some people in the village, but we gave them a whole year of fun and experiences, and by the way we strengthened their friendships . that's all.

We offered an alternative. Some decided to join and some did not.
But if you had only seen the smiles on the faces of those who did...

So now we are all here, feeling proud for them, for our\their community center is full with learning, friendship and laughter. But there's a hole. The same hole that they have back there.
We learned different manners, different language and songs, and ate new foods.
They also gave us an alternative, and we decided to join...

Our beloved friends in Chi-Phat! we think about you every day and miss you very much...

a little village in Cambodia needs your help!

Hi dear friends!

A few months after we finished our volunteering period in Cambodia, in a project that became a great success, the community center we built is facing a financial problem. Due to some trouble in a local NGO that promised to support the center, we are now in need of some money. Since we hold this center very deep in our hearts, although we are already back in Israel, we are trying to do all we can - and we need your help!

We would very much appreciate it if you could forward the attached document to your friends, and help us help others.

please click the picture to open the document.

for a full profile of the Chi Phat Community Center please click here

כפר קטן בקמבודיה זקוק לעזרה שלך!

היי חברים יקרים!

מספר חודשים לאחר שסיימנו את תקופת ההתנדבות שלנו בקמבודיה, בפרוייקט שהפך להצלחה גדולה, נקלע בית הקהילה שבנינו לקושי כלכלי. בגלל בעיה אליה נקלע אירגון מקומי שהבטיח לתמוך בו, אנו כעת זקוקים לתמיכה כספית. אנחנו, שהפרוייקט יקר לליבנו, אפילו שאנחנו כבר בישראל, מנסים לעשות ככל שאנחנו יכולים - ומאד זקוקים לעזרתכם.

נשמח מאד אם תוכלו לפרסם את המסמך המצורף בקרב כל חבריכם, ותעזרו לנו לנו לעזור לאחרים.

אנא לחצו על התמונה לפתיחת המסמך.

למסמך מפורט יותר על בית הקהילה והפעילות שלו, אנא לחצו כאן.

בלוג ראשון לסיום...

נדמה כיאלו רק אתמול הגענו לצ'יפאט לאחר מסע מפרך,שכלל מעבר ב-3 ארצות ע"י מטוסים,אוטובוסים,טוקטוקים,טנדר וסירה.
כיאלו רק אתמול פגשנו את גיל לראשונה בגבול תאילנד-קמבודיה מלאי חששות וצפייה.
כיאלו רק אתמול ירדנו מהסירה ב"מזח" של צ'יפאט וצעדנו את "צעדת המוות" (הליכה שנדמת כנצח)עם תיקים גדולים המומים מכל מה שהולך סביבנו-אנשים שבוהים בנו,ילדים שצועקים "hello" ומשלחת 3 שצצה מאיזה מבנה(שבעתיד יתברר כ"בית בקהילה") ולוקחת אותנו לבית שלהם.
אנחנו מניחים את התיקים בכניסה ומנסים לעכל-אבל אין כ"כ זמן בשביל זה ודיי מהר אנחנו נגררים אחרי גיל לסיור גנרטור-משאבה ומיד אח"כ עורכים ישיבה ראשונה.בישיבה אנו מחלקים בנינו את התפקידים למרות שאנחנו לא ממש יודעים מה אומר כל תפקיד...
עכשיו התפקידים הללו זה החיים שלנו...עכשיו הם שיגרה...

נדמה כיאלו רק אתמול צפינו בחזרות של כיתת חוג הריקוד של אור ובהכנה למסיבת הסיום של משלחת 3.
רק אתמול צפינו בטקס הפרידה שלהם-בנאומים,בסרטים ובהופעות והתרגשנו איתם.הוצגנו בפני כולם,רקדנו יחד איתם במסיבה בלי לדעת עם מי אנחנו רוקדים וצילמנו בלי סוף פנים זרות של קמבודים.

אתמול היתה מסיבת הפרידה שלנו.

במסיבה הזו כמו בקודמת היו כמובן נאומים מייגעים,סרטים,הופעות וריקודים, אבל לא הוצגה שום משלחת חמישית.
אף משלחת לא הגיעה כדי להחליף אותנו,אנחנו המשלחת האחרונה.את השרביט אנחנו מעבירים לאנשים מתוך הקהילה-
לסן-מורה לאנגלית בחטיבת ביניים שהוא גם מנהל בית הקהילה,ל"מאותרים"-אלו צעירים שאותרו במהלך כל ארבעת המשלחות והם משתתפים בפעילות "בית הקהילה" ועוזרים להפעיל אותו ולהמדצי"ם-שאלו צעירים שלאחר קורס והכשרה החלו להדריך איתנו וידריכו גם אחרי עזיבתנו בבית הקהילה.איתם אנו עורכים ישיבות ואיתם אנו מכינים ומעבירים שיעורים.
נדמה כיאלו רק אתמול משלחת 3 אמרו לנו שזה יעבור יותר מהר ממה שאנחנו חושבים-אז לא הבנתי-עכשיו אני מבינה...מה?!יכול להיות שזה באמת נגמר?!
לא,זה נגמר בשבילנו אבל ממשיך בשבילם.

מצד אחד באולם יושבים המוזמנים ומצידו השני יושבים מלא צעירים לבושים בחולצות יצוגיות של הפרוייקט עונדים עניבות וסרטי הדרכה-אלו המנהיגים החדשים של "בית הקהילה".
לאחר כל הנאומים וכתובת האש מרהיבה מתחילה ההופעה של חוג ריקוד-
אני צופה בהם רועדת מהתרגשות,לחץ וצפייה.
את חוג הריקוד אני התחלתי ללמד לבד ובהמשכו שובצו אליי שלושה מדריכים:מאנט,סוואן וטאפי שהיום הם מלמדים את החוג לבד והם עושים זאת על הצד הטוב ביותר!ועכשיו אני נהנת להרגיש בו מיותרת...וזהו אינו החוג/השיעור היחיד שנלמד ע"י המדריכים!כולנו חווינו את שלבי ההתפתחות שלהם בהדרכה וראינו איך מילדים,שמעט חוששים כי מעולם לא עשו דבר כזה,הם הפכו למדריכים ומורים מעולים!אני רואה את תלמידי חוג הריקוד רוקדים לעיניי כולם בהנהגת המורים החדשים שלהם ויודעת שעכשיו זה סופי,זה בידיים שלהם וזה בידיים טובות!בסיום הריקוד סוואן וטאפי מספרים לי בהתרגשות שהם רעדו מפחד...אבל הם גאים כל כך ואני כהרגלי מתמוגגת...איזה מדהימים הילדים האלה...

המסיבה ממשיכה ואנחנו משתוללים איתם...אני לא מאמינה שזו מסיבת הסיום שלנו,הרי רק לא מזמן רקדתי במסיבת סיום של משלחת 3!הפעם אני לא מצלמת אני עסוקה בלנצור רגעים.עכשיו אין כמעט פנים שלא מוכרות לי ובעלות שם,עכשיו אני לא תיירת חדשה והפנים שאני רואה הם לא קמבודיות-הם פנים של משפחה וצ'יפאט זה לא עוד מקום זר זה הכפר שלי,הבית שלי...

איך עוזבים את המקום האהוב הזה שהפך לי בית?אני לא יודעת...
הדמעות צפות,אבל יחד איתם חיוך...
כי לי ולכל המשלחת שלי היתה את הזכות לראות את סיום הפרוייקט,לראות את התוצאות שלו ואת מה שהתהליך המדהים הזה יצר ולראות כיצד סן,המאותרים והמדריכים לוקחים את המושכות לידיהם ומבצעים עבודה מדהימה.
צ'יפאט השתנתה ועברה תהליך שאומנם רק אנו רואים את סיימו אבל כל משלחת ומשלחת עשתה עבודה מדהימה כאן-
ואין כמעט יום שלא מדברים באהבה על משלחות 1,2 ו3...
זה כמעט סוף הפרוייקט עוד מעט יגיע תורנו לחזור למזח עם תיקים גדולים ולעזוב את צ'יפאט בפעם האחרונה...
וכמו שאני לא יודעת איך מסיימים כאן בצ'יפאט אני גם לא כ"כ יודעת איך לסיים את הבלוג הזה...
זה הבלוג הראשון שלי ...שהחליט להגיע בסיום הפרוייקט....

what is different about Chi-Phat?

מאנט היא מהאנשים האלה שקשה לספר עליהם במלים. כששאלתי אותה אם היא רוצה לכתוב משהו לבלוג של הפרויקט היא ענתה לי במבוכה ש"כן, אבל האנגלית שלי לא טובה". זה שקר כמובן כי יש לה את האנגלית הכי טובה בכל הכפר אבל הבנתי שזה מלחיץ אותה קצת. כל פעם ששאלתי אותה מה קורה עם זה היא אמרה שהיא רוצה אבל עסוקה, רוצה אבל אחר כך, רוצה אבל לא בטוחה. לפני 3 ימים היא פתאום באה ואמרה לי שהיא כתבה משהו והיא רוצה לפרסם אותו. אז קבלו את הפוסט של מאנט, הבחורה הכי מדהימה בצ'י-פאט:

My name is Marnet. I am 22 years old. I was born and raised in chi-phat. I am a young leader in my community. i want to say something about the place i live in:

Chi-Phat is a small village located in rural area of Koh-Kong province of Cambodia. Because of its location and small amount of population as well as its isolation from town center, it is the reason that chi-phat is not developed area to economy and education. most of the people are very poor ,some of them live by depending on the nature, aboriginal leaving, some are workers at the nursery. Fortunately, this village is so lucky because there is Israel backpacker contribution organization that came here for one year to help the people. By joining from the local authorities and the people in the village co-operate with IBC project include many volunteers, we have achieved new center call "Pa-ta Sahakum".
"Pa-ta Sahakum" , community center, is a place where people in the village have been educated English and computer. on the other hand, they can enjoy with music , dance, sport, news class and other activities every Sunday for kids and adults as well. otherwise we have movies for kids and adults every Sunday.
Most of the courses start at evening from 5 p.m. to 8 or 9 p.m.. it should be convenient for the people in the village to choose whatever and whenever they would like because it is the rest time as well.

Until now most of them can use computer and speak English . they can be guides for the foreign and tourists who come to chi-phat for trekking, biking and spending a few night in the forest to visit the natural resorts.
All the results that we have today is the kind-hearted efforts of Israel by IBC project. we, people of chi-phat village are very happy and great-full for the invaluable actions. everyone will never forget the perfect time and we still remember in the heart for ever and ever.

אני אוהבת את ישראל

let go, grandpa!

It has been six months to the day since I got to Chi Phat. So many things I have learnt, so many things are now obvious to me that were never obvious before. And yet, these last few days have taught me the most important lesson of all.

For months now we have been working on what we consider the most important aspect if our project – the handing over of our work to the local community. If have taken endless steps toward this: appointing a local (and very beloved) manager to the community center, creating a group of young (and very beloved) guides that would continue the teaching in the community center, building the reputation of the community center as a fun, educational (and very beloved) place, and much more.

But when it came to the last two months, I was under the impression it would be a great thing for this village if we built here an international volunteers program to take it to the next stage: to make sure the presence of English is permanent here, that the emphasis on education remains etc. it all made sense to me, and I didn’t think that anyone can change my mind. But they did: the first was the manager of our project, Yuval Limon. We have been talking about this project for a while now, and I knew he had many reservations, but this week he took it upon himself to give the financial backing for the mechanism we are building to continue our work, which meant that building an international program is no longer a financial must. Second was Einam, a volunteer in our delegation. When we were talking about this, she told me that she thought it was time we butt out, and allow the people to take over what we have started, just like we planned in the beginning. Third, and was Mr. Sen, the manager of the community center we appointed less than 5 months ago. With him too I talked about it for a long time, but unlike yuval, he was very much for the idea. But this week, when I talked to him again, he told me that he likes the idea, but that if won’t happen, he thinks the community center can manage just fine.

What else could I ask for? I changed my mind.

It is a lesson about trusting my counterparts here, which I always thought I did, but only now I realize that this trust would have to show itself in a painful leaving. I guess it’s kinda like when the kids leave home. You have to breath deep, hope you did a good job so far, and let go.

Maybe this family realization is why everyone in this village has started calling me Ta Gil (Grandpa Gil) lately?

About a week ago I decided to join Yael, my good friend and the teacher of the Tak-lao’ kids, in her lessons.

For those of you who do not remember, Tak-Lao’ is the poorest village in the Chi-Phat commune, and is located over the river.
The reason that we go there (Yael for the kids and me for the monks) is that most of the kids, and people in general, does not have any access to formal education.
Only a few are going to school, so what about the rest? Passing their time between helping at home and playing on the fields.
I know you might think that Chi-Phat is a god-forsaken village and that we live on mud huts, but it’s actually pretty comfortable. Tak-Lao’, though, is that real deal.
Just like on the books – those kids are so small and thin, so dirty, so happy, and so heartbreaking…

I think it was on the first lesson. I was just joining to look from the side. Yael was teaching them about WH questions: “________ you eat lunch?”
“just fill in the blanks…When! Very good Vi! Very good Lerm”
So…Viball when you do eat lunch?
“Moung pram-pal prek!”
“Seven in the morning?....lunch is the meal in the middle of the day – you were talking about breakfast!”
“Moung pram-pal prek”
Did you get it?
There is no lunch. Seven in the morning is he time for eating. For the whole day. And they’re just fine with that. Or maybe they aren't? guess I will never know.

On the next lesson we decided to do a thing that was never done before – show them a whole full length movie. And not just a movie – “The Lion King”.
We came with two computers – because we cannot charge the battery, for there’s not even a hint of electricity on that village.
Do you remember the song that opens that movie? It always get me excited. Even on regular occasions today. So can you think of watching that scene in a pagoda in a distant village, with 25 kids who had never seen a film in their 8-15 years of age, whispering in excitement and getting so close to the screen they were almost joined Simba.
Some of them were standing the whole movie, because they did not want to miss anything.
I really was on the verge of tears for the first time in months.

On the way back Yael always gives a ride on her bike to the sweet and beautiful 9 years old Kmau (“Black”).
That time Kmau was running back home, and we got her in the middle of the way. She did not want a ride today.
She just ran home, waving us goodbye from time to time.
Nothing special happened in that moment. Still, it will be one of the memorable moments of my staying here.
“Goodbye Kmau!”. She was running home with such a smile, “like a deer in the fields” like they write in those books. Some moments are a real treasure, and cannot be conveyed by the written word. I’m just so glad I had the chance to be there.

That green and always cloudy field in Tak-Lao', passing by the lives of so many amazing and happy kids. You want to be more than a passer by, but you cannot.
Even though, if you're lucky enough you'll get those rare glances to it. I think that day was a one.

פצעים ונשיקות

3 שבועות לסוף. פתאום עולים וצפים לי כל הבלוגים שכבר לא ייכתבו. תכננתי, באמת שתכננתי לכתוב על השבוע בסימן אורז (כאילו שלא כל השבועות פה בסימן אורז) שבו נחגגה תקופת הקציר (הארווסט) של האורז בדמות ערבי "אמבוק" שכוללים קלייה, כתישה וניפוי של הגרגר הלבן לאור מדורה והרבה צחוק. כשזה לא קרה תכננתי לכתוב על סוֹוואן, הילד הכי מדהים בכפר והתלמיד שלי שאני הכי אוהבת שלקח את אורן ואותי לראות סוף סוף את הבית שלו ואת שדה האורז של המשפחה שלו בצהריים של שבת חמה. אחר כך רציתי לכתוב על היום שראיתי עם תלמידי האנגלית שלי בפגודה, כנראה לראשונה בחייהם, סרט- הצפייה הכי מרגשת שלי אי פעם ב"מלך האריות" של דיסני, רק אנחנו ובודהה לצדנו. אבל גם זה כבר עבר ואמרתי שעל הטרק בג'ונגל אני חייבת לכתוב- על זה שהלכנו יומיים בתוך יער אמיתי, כמו בסרטים, עם עלוקות וקולות של ציפורים טרופיות ועם הבטחות שווא לעקבות של פילים. על זה שבישלנו באמת על מדורה והתרחצנו במפל ענק. אבל אז חזרנו יש לתוך הטירוף של השבוע החדש וגם זה לא יצא לפועל.

אז היום ידעתי שזה יקרה. אני בטוח אתיישב לכתוב כי היום הייתה סיבה למסיבה. המורה סן, הידוע בשמו לו-קרוּ (מורה בקמר) סֵן, הידוע בשמו אובמה (הוא ממש דומה לו), הגיע לגיל מופלג של 25. מסתבר שפה בכפר מספיק ללמד משהו, כל דבר, בשביל שיקראו לך "המורה" ובשביל שממש ממש יכבדו אותך. כמעט כמו בארץ.. אבל סן הוא לא סתם מורה. הוא ה-מורה. הוא דמות כה כריזמתית עד שכל התלמידים שלו, שהם גם תלמידים שלנו, החליטו לארגן לו מסיבת הפתעה. נשמע טריויאלי אבל ימי הולדת פה זה לא מה שאנחנו מכירים ולא כולם אפילו יודעים מתי שלהם חל. עוגות הוכנו, נרות הודלקו, מתנות כעורות נרכשו והכל היה מוכן להפתעה. ואז הלכתי לכיוון בית הקהילה. מרחוק ראיתי את סַוורי, הבת של סדאו, המבשלת האהובה שלנו, ילדה קטנה ויפה יפה בכתה ב', בוכה. לא סתם בוכה. שוכבת על הערסל מחוץ לבית ומתייפחת.. היא היתה כלכך עצובה שכשניגשתי אליה,כבר סלחתי לה מזמן על זה שהיא קשקשה קודם על הקיר של בית הקהילה בטוש שלא יורד לעולם. היא בכתה ולא ידעתי מה לעשות חוץ מלחבק אותה ממש חזק. היא נשמה נשימות כמו שאני הייתי נושמת כשהייתי מתייפחת בילדותי (טוב נו, גם היום זה קורה לפעמים). חיבקתי אותה חזק וליטפתי אותה עד שהיא נרגעה וכל הזמן הזה רציתי לשאול אותה מה קרה, אבל לא היה לי איך. היא לא יודעת כמעט אנגלית ואני לא יודעת בכלל קמר. ונשבר לי הלב לראות אותה ככה. אבל אז הבנתי שזה לא ממש משנה אם היא תגיד לי מה קרה או איך, היא רק רצתה חיבוק. היא רצתה שמישהו יתייחס אליה כשהיא קוראת לתשומת לב וכשהיא כל-כך עצובה. כשאמא שלה עברה והתעלמה מהבכי שלה, היא פשוט התחילה לבכות שוב, רק יותר. ואני בעיקר לא הבנתי איך יכול להיות שאמא לא באה לחבק את הבת שלה כשהיא בוכה. איך היא לא עוזבת הכל ומרגיעה אותה ומרדימה אותה.

אני עוד לא הצלחתי לפענח את הקשר בין ההורים לילדים במקום הזה. זה משהו שבקלות אפשר להיות שיפוטיים לגביו אבל אין טעם. זה כל-כך שונה מאצלנו וכל-כך קשה לנו להבין את זה. בסוף גם נרגענו סופית, סוורי ואני, והלכנו לאכול את עוגת היומולדת של המורה. היה טעים ומנחם אפילו לה. עוד אחד מהרגעים שנכנסו לי ללב במקום הזה, רגעים שרק הולכים ומתרבים ונחרטים אצלי ככל שאני יודעת שהזמן פה מתקצר.
ושוב סליחה מכל הבלוגים שלא נכתבו...

The day i was asked "why"

We love our students dearly, we really do. but when ever we try to think of something that they do not do - it is to ask questions.

When I try to end a lesson by making them laugh I always ask them "min somnoua? hout min" which means "any questions? There aren't any"- they know I am making fun of them for not asking any questions. Sometimes when a questions is asked I get so excited I forget to answer it. But today a question was asked, and not once, but twice, and not just any question, but the most difficult one of all - "why".

It was during our young guides course, the one in which we prepare our young students to become guides after we leave. For the last few weeks we have been teaching them teaching methods. We do it in a way that we teach the same subject again and again - comparing village life with city life - by using different methods.

After today's lesson, which included a "court" session, where the judges had to choose between two debating teams, and a song (old McDonald had a farm...) - and there was also a plan for a short origami session which was postponed - we finally got the question. Why? "Why are we teaching the same thing in different ways?"

True, we have explained the reason before. True, it should have been understood from the way the lesson was created, but all that doesn't matter. This student had a real question she didn't understand, and she was brave enough to ask it. She really wanted to know.

The same thing happened later today. This student, Tepi, one of our young leaders, was at a 1 on 1 lesson with me, when I decided to teach her soduko. For a full hour she was fascinated, and her smile when I got her a paper to take home with more games was the largest I have seen. When the lesson was over, and I asked her if she enjoyed it se looked at me and said "very much, but why you teach me this today?"

she was interested not only by what I was teaching her, but also by what it says about her. When I told her it's a good game for thinking exercises, she said "so you think I am clever!" with a winning smile. Yes I do think she is clever. Can you blame me?

היה שם מוות

לפני קרוב לשנה נכנסה בחורה בשנות השלושים לחנות בה עבדתי. היא ביקשה פנס ראש חזק במיוחד. הראתי לה את המבחר הקיים, ניסינו את כולם והוספתי כבדרך אגב, שפנסי היד הגדולים נוטים להיות חזקים יותר. היא ענתה - זה נחמד, אבל יד אחת מחזיקה את הכלב והיד השניה לא מתפקדת מאז הפיגוע.

פתאום תהיתי. כמה מתוך אותם כרותי ידיים ורגליים סביבנו הם תוצאה של ההתכתשות הפלשטינית-יהודית בצורה כזו או אחרת? כנראה שלעולם לא אדע.

ברחובות פנום פן לא נדיר לראות כרותי איברים, לא נדיר לראות פנים חתוכות, כוויות ועיוותים וכמה מהם...? כן. אבל הרי רק מתבקש ש-3 מליון הרוגים בשלוש שנים ישאירו צלקות, לא? ש-8 מליון הרוגים בכמה עשרות שנים, יהיה מסוג הדברים שישאירו חותם? הם השאירו.

ישבתי לראות מופע זיקוקים לכבוד יום הולדתו של המלך ולידי גברת זקנה, מבוהלת קצת יותר עם כל פיצוץ שחולף. זה החזיר אותי לרגע שנתיים אחורה. מספר חודשים אחרי מלחמת לבנון, יושבת עם אמא שלי וחברה תל-אביבית במסעדה בגליל. אופנוע שורק לו מרחוק ואנחנו לרגע נדרכות ב"הקשב" - כן? לא, זה לא היה זה. נתתי מבט מבין באמא והחברה מצידה שאלה "מה פספסתי?" עניתי - "עזבי, טראומות של צפונים" "אני לא מבינה" "האופנוע נו, הוא נשמע כמו אזעקה".

כל דור והטראומות שלו. מי מאיתנו שחווה את מחנות ההשמדה, מי מאיתנו שחווה את מלחמת העצמאות או השחרור או כל אחת מאלה שאחריה. סוריה, לבנון, מצרים. גם טילים היו, גם אוטובוסים שמתפוצצים ומעל הכל פסקול נוסטלגי של שירי מלחמה.

יצאתי אל עבר שדות ההרג היום. שם מלבב לאטרקציה תירותית. כמעט כמו מחנות ההשמדה - רק שכאן כבר לא מנסים לחפות במילים גדולות. מחנה לא היה פה והרג זה הרג זה הרג. השדה נמצא מרחק חצי שעה מחוץ לעיר, ואני רכובה על אופנוע, מסתכלת סביב על שדות ירוקים ומדמיינת נו... הרג. האופנוע חלף לו על פני טוק טוק ועליו שתי תיירות בלונדיניות, זה ניחם אותי משום מה, אמרתי לעצמי, לפחות במותם ציוו לנו איזה סיור מודרך וכמה דקות של שקט.

בפנום פן ישנם מבנים מופארים לאין ספור. זכר לממלכה מפוארת ששקעה, לתרבות צרפתית שתפסה את מקומה ולמלכים שבאו והלכו. פגודות בצהוב ואדום, פילים ופסלי בודהה, פיתוחים וקימורים וסלסולים. הכניסה לשדות ההרג מסולסלת לא פחות. חומה מפוארת סביב ומבנה גבוה ומרשים במרכז. השביל מתפתל בתוך מרחבי דשא ירוקים ועצים מלבלבים וההרג עוד מתחבא בפינות.

בכניסה שלט המכריז - זהן המקום בו עצרו המשאיות אשר הובילו את הנידונים למוות להוצאה להורג. מוכר לי הקונספט הזה, מאיפה לעזאזל? הדג נחש מזמזמים לי באופן מעט מטריד באוזן. כאן מקבל שיר המספרים וראיציות משלו - ממשיכים. שלט נוסף - בשדה הקטל הזה בלבד עונו ונרצחו 260,000 איש. בינהם קמבודים, זרים, אנשי ממשל, שוטרים, חיילים, איכרים ועובדים. לפחות גזענים הם לא היו. ב-12 קברי האחים שנמצאים במקום, נמצא קבר אחר ובו 400 גופות חסרות ראש. איפה הראש? שאל מדריך קמבודי שאלה רטורית. אולי בנהר, אולי באגם. האמונה הבודהיסטית אומרת שאם הגופה לא נקברת בשלמותה - היא לא יכולה להמשיך לעולם הבא. הנשמות האלו - לא יכולות לנוח. אנחנו מאמינים שהן עדיין מסתובבות כאן ללא שקט. בקבר אחר, ממשיכים, נמצאו 100 נשים ערומות וילדיהן לצידן. למה ערומות? ממשיך המדריך - פגשתי אחד (המדריך פגש), הוא היה נהג של אחת מן המשאיות שאמר - את הבגדים היו נותנים לאסירים, לפעמים מוכרים. את הנשים היו אונסים. אני הרבצתי רק לחמישה אנשים, אבל מפקד המשטרה היה עומד מעלי ואומר לי - אתה מסוגל להרביץ להם או שגם בך אני צריך לירות?

ליד קבר הילדים ישנו עץ תמים - עץ המוות. את ראשי הילדים היו מנפצים על אותו העץ לפני שזרקו אותם אל הבור. לא רחוק ממנו עומד עץ הקסמים - עליו היה תלוי רמקול גדול שניגן מוזיקה נעימה בקול חזק. למה מוזיקה נעימה? כמה שאלות רטוריות במדריך אחד? כדי לחפות על צריחות האסירים. אצלי בראש יש מוזיקת קרקס וסצינות בהילוך איטי מתערבבות זו בזו. 9 פעמים הייתי קרוב מידי לפיגוע, לפחות נכון לעכשיו... איפה היינו? כן, השואה.

לקדישמן יש יצירה בשם "תל אביב עזה" - ריבועי קומיקס משווים בין תל אביב הצבעונית לעזה בשחור ולבן. יצירה בשם "השואה שלנו השואה שלהם" - תהיה וודאי מונוכרומטית .

בין השנים 1975 ל-1978 - 1.7 מליון נרצחו ביותר מ-800 שדות קטל ונקברו ב-19,403 קברי אחים ע"י הקמר רוז'. את המספר הזה זכרתי. עוד כ-2 מליון גוועו ברעב ומחלות. עוד כ-4 מליון במלחמות האזרחים שלפני, שאחרי, במלחמת ויאטנם ובהפצצות ארה"ב - הגברת, האם הזיקוקים היו זכר להפצצות במזרח המדינה או לאריטליריה שצרה על פנום פן? - עזבו, טראומות של קמבודים. בסה"כ - קרוב ל-8 מליון או שליש מן האוכלוסיה עוד שם בשדות. במבט מדוקדק אגב, כך אומר המדריך, ניתן לראות שרידי בגדים ועצמות שעוד מבצבצים בין מרבדי הדשא. הבטתי - אכן ניתן. עם כל גשם נחשפות עוד גופות.

את המבנה המרשים שמרתי לסוף. לא מתחושה פנימית או ידע מוקדם, אבל בדרך כבר הבנתי שכנראה עשיתי נכון - מבנה גבוה ומרשים, מקושט ומסולסל, הינו אתר זיכרון בודהיסטי ומקום משכנן של 8000 גולגולות המוצגות לראווה.

כל זה נמשך עד 1991 - מלחמת המפרץ שלנו וחזרתו של הנסיך סיהאנוק לשלטון בקמבודיה.
1991 - מוכר לי המספר הזה.

ב-1997 העידו 4 מניצולי אותו שדה במשפט כנגד מנהיגי הקמר רוז'. הצעיר בינהם בן 39.
כן, שלושים ותשע - שום דבר זה לא מזכיר לי.

אולי בזאת ניתן לסכם ולומר שברחובות פנום פן, כנראה שרוב כרותי הידיים והרגליים שסביבנו הם תוצאה של.

Boots...

For today, we’re not gonna have a story about brave volunteers trying to save the world, but a domestic story about men and their favorite animal.

Since day one there’s this dog that spent most of her days outside, at our porch.

Like everything in our house, we’re divided into 2 groups on the two far ends of the scale.

Some of us always spoil her, playing with her, and slipping food under the table for her, while the others always yell at her: “boots – get outta here!!” (sounds better in Hebrew – “BOOTS – TAUFI”, by Einam).

There’s also the eternal argument about the flea’s origin in the house – some say it’s the dog, and some deny it and blames the maid’s kid :)

As time goes by, so does boots stomach started to get bigger and bigger. During the pregnancy period the arguments that surround her became even harder, because some of us thought that pregnant woman should get a proper treatment.

During the last days of pregnancy she started to look for a place to give birth in, and choose one of the house’s rooms, which is of course, forbidden for her.

On the last fight she was removed to the yard, far away from our cousy porch. She was screaming and yelling so hard, more than usual, and than she ran to a pre-digged hole under the house, and gave birth to 6 cute puppies. Some of us were present during the 4 hours event and witnessed the nature’s greatest wonder.

We tried to make it as cousy and domestic for her as we can, because you have to remember that in few hours her world turned upside down: she was moved away from her home, moved to the “streets” and gave birth for the first time of her life.

People from the village do not understand what’s the excitement is all about, for it’s just a dog. If you knew how common wandering animals are here: every day we run after cows and pigs to scare them away of our yard, while roosters and hens run by our side, as the dogs barking at them. And I did not mention yet the enormous amount of insects in our house, that could reach the size of a palm of a hand, the huge lizards that lives in our living room’s wall who eats them. The mice and rats that has a camp under the printer and the bee hive at the outer wall of the house.

I guess this is one of the cultural gaps that you meet when you live in another place. It’s totally legitimate to tie the 4 legs of a pig together, and take him of the motorcycle to be slaughtered. He will fall during that trip from time to time and will make the most heart-tearing shouts you have ever heard.

So today Mr. Teng, our translator, showed us that there are some exceptions in every place, while he helped us to remove the 3rd dead puppy in 36 hours. Nature can be very cruel for a dog, even right here under our house

ניו יורק/צ'י-פאט

זה בלוג על בלוגים. בשיעור ספרות לימדו אותנו ששיר על שירה הוא שיר ארס-פואטי. אז כזה.

לפני שהתיישבתי לכתוב פתחתי מייל שקיבלתי מדנה, חברתי הטובה מניו יורק. דנה, שבכלל הייתי אמורה להיות אצלה בדירתה המגניבה במקום פה, בבית הקמבודי שלנו. דנה ואני חולקות אהבה אינסופית וקצת חולנית לברק חוסיין אובמה. המייל שלה הכיל תמונה בודדה של אובמה משחק כדורסל ולינק לבלוג שלה. אחד הפוסטים האחרונים שלה היה על פרס נובל לשלום שמוענק השנה לברק. הרבה מחשבות של בעד ונגד, תהיות על מה זה יעשה לקריירה שלו, מה זה יעשה לשלום העולמי ובכלל.

בצד השני של העולם, בכפר קטן במחוז קו-קונג שבקמבודיה דיברתי גם אני על הפרס היוקרתי ועל הזוכה המאושר בו השנה. זה היה בחוג חדשות שאני מעבירה מזה כמעט חודשיים בבית הקהילה- כל יום חמישי ב-17:30. החוג התחיל בתור ניסיון להביא משהו שאני אוהבת ומעניין אותי ולהעביר אותו לחבר'ה כאן. שעה שלמה בה אני יכולה לדבר על כל נושא שבעולם ולהיות בטוחה שמה שאני אומרת באמת חדש למי ששומע. על מה לא דיברנו בחוג חדשות? 8 שנים לאסון התאומים, ועידת האו"ם, התרסקות הקולומביה, ריו תארח את האולימפיאדה ב-2016, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכם היסטורי בין טורקיה לארמניה+שואת הארמנים היה או לא היה, זיהום אוויר והתחממות כדור הארץ ועל גלעד שליט דיברנו במשך 2 שיעורים כי הוידיאו העצוב שלו בדיוק פורסם וזה לא נתן להם מנוח.

אני משתדלת מאוד להראות להם תמיד גם סרטון או שניים מיו-טיוב וזה בכלל גורם להם לפעור עיניים משתהות. כל המידע שאני מעמיסה עליהם הוא כל-כך חדש להם, שלפעמים אני לא בטוחה אם הם משתעממים או שהם פשוט המומים. אחרי שראינו את הסרטון על אסון התאומים, שמשאיר אותי גם היום פעורת פה, היה פשוט שקט בכתה. אף אחד לא נפל מהכסא, אף אחד לא בכה או צחק או צעק, אפילו לא ביקשו שנראה את זה שוב. "תקשיבי. הם לא ראו אף פעם מטוס, לא ראו בחיים שלהם בניין כל-כך גבוה. מה את רוצה מהם?" אמר קול ההיגיון של אורן ההגיוני. והוא צודק- לקח לי זמן להפנים שכל דבר שאני מספרת להם מסופר כנראה לראשונה אי פעם. שכל הפרטים מסביב גם הם חדשים ולא בהכרח מובנים להם. שאין משהו שהוא ברור מאליו או מתבקש. לקח לי זמן אבל לאט לאט גם אני לומדת שלא הכל מובן מאליו. שלא כל מה שאנחנו רגילים אליו הוא הגיוני. שיש גם חיים אחרים, פשוטים יותר, בלי חדשות כל רגע, בלי אירועים נון-סטופ.

אז בעוד בצד ההוא של העולם דנו בהשלכות של הפרס היוקרתי על עתיד המזרח התיכון ובכלל, כאן בחוג חדשות, (דה בסט קורס אין צ'י-פאט) ראינו את רגע ההכרזה על הזוכה המאושר מוקרן על הקיר, את נאום התגובה המופתע של אובמה, ובעיקר שמחנו בשמחתו ובשמחת העולם על השלום שהוא אמור להביא. נראה לי שהצלחתי להדביק גם אותם באובמה-מניה שלי..

Lokkru Thul

Two weeks ago our first "Computer Experts" class came to an end, on the same time that our "Young Guides" course came to it's end.
The purpose of the special computer class is to take our Young Leaders group and to make them responsible for the computers at our community center, While the "Young Guides", which is equal to the Israeli MADATSIM course, is to teach the students of the 8th and 9th grade how to be guides for the younger kids.
It's pretty obvious that those who came to both classes got now a very serious clue about being a guide.

So from those who came for both classes, 3 had volunteered to guide with us the new computer classes that we opened last week: Seang-hai, Vann-dy and Thul.

Thul had joined me in teaching the advanced youth group. In other words - he got himself into a tricky situation in which he volunteered to teach - for the first time in his 18 years of age - a subject (computers), that he did not had a clue about 2 months ago, the group of his age!! Doesn't sound to me like something that a sane man will do! but you must hear the end of that story...

On our first lesson I introduced us as LOKKRU (teacher) Oren and LOKKRU Thul. He ws very nervous and we both decided that it will be best if he will only look from the side for now.

For the next lesson we made a preparation meeting, in which I made up all the subjects, and he agreed to teach one part of the lesson.
On the beginning of that lesson he was very uptight. not to say angry - but from fear. before I managed to say a word he explained to the class that they should listen to us and not talk while we talk. and remember - those are his classmates. When he had to do his part of the lesson he did it OK - but when his friends / students needed help - he was kinda angry about them...The boy's got a temper!! I heard some called him "Lokkru Thul"...maybe like to laugh about him

For the third lesson, which occurred today, we did again a preparation meeting. This time he explained to me why we should teach the students this and that subject.
I was shocked.
Most of the Cambodian kids that I met are so well-known for their lack of creativity, that it became very unexpected for me to hear such an elaborated answer from him.
I was shocked for he had in his mind the full lesson plan, that is based on the abilities of the students.
And I was amazed when he succeeded to teach his friends / students about Microsoft Word and the Windows "search" option in such an organized way...still a bit of a temper - but what a change!

"Lokkru Thul", I called him at the end of the lesson, "you are the best"

הֵיה נכון

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. עמדנו כולנו נרגשים. חיכינו שיקראו בשם שלנו, יעניקו את העניבה הנכספת בתוספת חיוך סמכותי ואז... נדלקה כתובת האש. טוב, האמת שזה לא היה ממש אתמול, יותר לפני 10 שנים, אבל הרגע שבו הופכים למדריכים הוא לא רגע ששוכחים כלכך מהר. ההתרגשות, תחושת השליחות ובעיקר ההרגשה שאתה נבחרת מכולם הן לא דבר שקורה כל יום כשאתה נער. בטח לא כשאתה נער קמבודי, שאת רוב ימיו הוא מעביר מגיל צעיר בעבודה קשה ומאומצת לפרנסת המשפחה ובשאר הזמן הוא משתדל ללכת לבית הספר ואולי אם נשאר זמן פנוי סתם להתסתובב בכפר עם חברים.

לפני 3 ימים הרגשתי שוב את ההרגשה הזו. זה קרה כשחילקנו לחניכים שלנו בקורס המד"צים הראשון אי פעם בצ'י-פאט (ואולי אפילו בכל קמבודיה) את עניבת סיום הקורס. ברקע בערה כתובת אש שהופקה ממה שאפשר ממה שנשאר שעליה נכתב "הדרכה" והיא צבעה את הפנים של המסיימים הטריים בגוונים אדומים. החום הנעים שעלה ממנה הטיס אותי ישר למפקדי האש של שבט אריאל, שבט הצופים בו ביליתי את מיטב שנותיי. את קורס המד"צים המקומי לא אנחנו יזמנו (הקרדיט ל-י. לימון) ולא אנחנו פתחנו אותו (הקרדיט למשלחת 3) אבל לנו הייתה הזכות להגיע לשלב הכי מהותי והכי חשוב של הקורס- השלב בו מעבירים את האחריות לחבר'ה עצמם, נותנים להם מלא כוח בידיים ואומרים להם- "היי, הגיע תורכם. עכשיו הזמן להשתמש בכל מה שלמדתם ולעשות עם זה משהו". זה לא באמת מה שאמרנו להם, ובכלל, בקְמֵר זה היה יוצא ממש ארוך, אבל פשוט הכנסנו אותם באמת אל תוך הדבר עצמו וגרמנו להם להיות אלה שאמורים לעשות את מה שאנחנו עושים פה בכל הזמן הזה, להיות אלה שדואגים לקהילה שלהם ואלה שמחנכים את הדור הבא. לא חשבתי שאני אשתמש במילה הזו מרצוני אבל- העצַמה, ובגדול.זה כמובן ייקח עוד זמן. בינתיים המדריכים הצעירים בעיקר מתנסים בלהעביר פעולות בינם ובין עצמם ובנוכותנו וזה בדרך כלל יוצא יותר כמו הרקדה בבי"ס יסודי, אבל הם משתפרים מיום ליום והם בעיקר ממש רוצים וממש משתדלים.

הטקס הקטן הזה ביום שישי האחרון בערב, מול "בית הקהילה" בנוכחות לא גדולה במיוחד שכללה אותנו המתנדבים, את המדריכים עצמם, ועוד כמה זאטוטי-כפר נאמנים, היה כלכך מרגש בדיוק בגלל התחושה הזו- של הרצון שיש בהם וגם היכולת להמשיך את כל הפרויקט הזה אחרינו. טוב נו.. וגם בגלל הגאווה שהייתה בצופיפניקים שבנינו על שאנחנו עדיין מסוגלים להרים כתובת אש, גם באמצע הג'ונגל.. (זה בשבילך סריינם)

Vann-dy`s Blog

קבוצת המאותרים שלנו, או המנהיגים הצעירים, הם ילדים בעלי נכונות להשקיע בקהילה. כל אחד מהם מוכשר בדרכו שלו ולכולם המון רצון להשתתף ולתרום. אנחנו מצרפים אותם למשפחה שלנו, הם עוזרים להעביר פעילויות, להדריך חוגים ולהפעיל את בית הקהילה. לפעמים, ואפילו בדר"כ, הם עושים זאת ללא עזרתנו כלל. פותחים את חדר המחשבים לילדים ונוער, מקרינים סרטים ומנהלים את הספרייה. כצ'ופר, אנחנו מעבירים להם שיעור שבועי פרטי בכל נושא שיבקשו. לרוב אלו הם שיעורי מחשב, לפעמים אנגלית או גיטרה. הפעם הצעתי לואנדי, אחד הילדים החכמים בכפר, שאולי יכתוב משהו לבלוג שלנו. הראתי לו את הבלוג והסברתי שזהו המקום בו אנחנו מספרים לעולם ולישראל בפרט על כל מה שקורה כאן בצ'י-פאט ושאם הוא רוצה, הוא יכול לכתוב משהו משלו. משהו שהיה רוצה להגיד לאנשים בישראל, שאולי יום אחד ירצו גם הם לבוא ולבקר, אולי לבוא ולהתנדב, לתרום מזמנם לקהילה של צ'י-פאט. הוא קיבל את ההצעה בהתלהבות וישר ניגש למשימה, בלי להסס לרגע.

אלה הם דבריו:

Chi-Phat is the village where there are a lot of foreigners that travel. It has a lot places to play, like waterfall and pool and sunset. And in chi-Phat there are another places but I never been there. But in chi-Phat we have guides there. And the kids in chi-Phat when they see the foreigners they say hello! How are you? And their answer is I am fine. In chi-Phat we have one project that calls Israeli backpackers contribution. And this project makes them (the kids) happy and it is the first time to have in my village. I am so proud, because it is rarely to have in my village. My name is Vann-dy. I am a young leader in Israeli Backpackers Contribution that calls IBC. All the young leaders in IBC are Thul, Sovann, Marnet, Seoung, Ratha, Daragn, and more…………… The young leaders in IBC have the time to share for to work there, like an open computer free time, library and movie for kids and adults. I want you to write to me if you have got questions about chi-Phat by muny2010@gmail.com or to send email to muny2010@yahoo.com .

ואנדי עולה לכיתה ט' והאנגלית שלו לפעמים מפתיעה גם אותי. את המילה "זרים" הוא הפיל עלי משום מקום. אבל יפה יותר זה איך התמימות קופצת בין השורות – בצ'י-פאט יש המון מקומות לשחק בהם – כמו המפלים, הברכות והשקיעה. השקיעה כאן היא בהחלט אחת האטרקציות, הילדים גרים פה כל חייהם ועדיין רואים בה את המשחק האהוב עליהם. לכל המנהיגים הצעירים יש את הזמן לחלוק בשביל העבודה שם. זה ניסוח מצחיק, אבל לחלוק זה יופי של פועל. לא לעבוד שם, אלא לחלוק בשביל העבודה. הילדים בצ'י-פאט כשהם רואים זרים הם אומרים להם "שלום! מה שלומכם?" וזה נכון, אחרי השקיעה, זוהי בטח האטרצקיה הבאה בתור. צועקים הלוווו הלווווו ומחכים שנשיב להם, שנתעניין בשלומם בחזרה. שלושים פעם ביום, האו אר יו? האו אר יו? זה מקסים בעיני. אם יש לכם שאלות לגבי צ'י-פאט וגם אם לא, אתם מוזמנים לשלוח לואנדי מייל – יש לו שתי תיבות והוא גאה בהן נורא. אני חושבת שהוא מצפה לכך מאד. למעשה, אני בטוחה בזה.

אז אם יש לכם חמש דקות, שלחו משהו לואנדי – אפילו רק לומר לו שלום.
ואם יש לכם קצת יותר מזה – בואו לשחק איתנו בשקיעה של צ'י-פאט.

ואנדי ישמח לארח אתכם.

מה זה אנחנו?

השעה שבע בבוקר וגשם קל יורד לפרקים.
מתחת אוהל מסיבות ירוק שבנה הספר, יושבים כ-400 ילדים בבגדיהם הטובים ומחכים לטקס פתיחת שנת הלימודים. חולצות לבנות מכופתרות, מכנסיים קצרים או חצאית בגוונים של כחול. בין השורות מציץ לו מפעם לפעם מכנס אדום, חצאית ירוקה או פיג'מה. לרגליהם כפכפים בכל הצבעים וסביבם בתי עץ, עצי קוקוס ודוכנים למכירת ממתקים. קוביות ג'לי ורודות וגויאבה עם מלח וצ'ילי. צוות המורים מכופתר גם הוא. מורים ותיקים, מורות חדשות בכפכפי זהב וגוונים בשיער, נחתו זה לא מזמן מן העיר הגדולה לאחר שסיימו את בית הספר להוראה ואנחנו.

מה זה אנחנו?
על הבמה שולחן ארוך עם מפה כחולה וצנצנת פרחים, מקום לרשימה מכובדת של אח"מים העתידים לשבת בו. מנהל בית הספר ומיסטר סאן (מורה, מתורגמן ומנהל בית הקהילה) עומדים עם מיקרופון ביד ומדברים בינהם ואנחנו.

מי זה אנחנו?
התיישבנו בקהל. כסאות פלסטיק וספסלי עץ בצילו של האוהל. ההכנות מתארכות, השעה כבר שמונה והשמש מפציעה. באה והולכת. בצידו המזרחי של האוהל נפתח קיר של מטריות כדי לסוכך מפני החום ואנחנו העברנו את הכסאות אל צידו המוצל, יושבים ומחכים לטקס שיתחיל. את ההזמנה לטקס קיבלנו מספר ימים קודם. הזמנה רשמית במעטפה חתומה. עצם ההזמנה, אנחנו, לטקס פתיחת השנה הוא מרגש בפני עצמו, אבל אין ספק שלא צפינו את העתיד לבוא.

מסמנים לנו בידיהם לקום, הראו לנו החבורה המכופתרת שמקומנו אינו בקהל. חמישה כסאות פלסטיק סודרו על הבמה, בקבוקי מים הובאו לשולחן ונראה שלמעשה, למעשה אנחנו חלק מהטקס. לצידנו יושבים צ'יפ המחוז, נציג המפלגה, הממונה על החינוך המחוזי ודומיהם והטקס כבר דקות מלהתחיל.

השעה שמונה וחצי והשמש מכה בכוח.
גבירותי ורבותי, אנחנו שמחים לפתוח את טקס פתיחת שנת הלימודים 2010! משהו כזה וודאי נאמר. הילדים מחאו כפיים ועברו לשירת ההמנון. פסקה קצרה ממנה לא הבנתי דבר. אבל תחושה של גאווה הייתה שם.

והטקס נפתח.
נאומים על גבי נאומים, מנסים להתרכז ולמחוא כפיים במקומות הנכונים. מנסים להבין או לעכל ואז להתעורר אל מה שנראה כמו סרט זר על גבי מדף של בלוקבאסטר. לבהות סביב, לשקוע במחשבות ושוב להתעורר, כשמנהל בית הספר מצביע לכיווננו ומודה לנו. מורה לתלמידים לנצל את הרגעים האחרונים שיש להם ללמוד מאיתנו. רגע.

רגע.
כן, כנראה שזה מה שאנחנו.
בכפר קטן וירוק, במדינת קמבודיה, זה אנחנו.
מורים.

לפעמים המציאות מתעלה על כל דמיון.

English lesson #1

Today I had a first english lesson a as teacher.

I have a confession: I am scared to death of being a teacher.
Being responsible for someone's knowledge is a great challenge. It's another challenge to make people interested in what a teacher is trying to convey. other words - you have to be a great man in order to master the art of teaching.

I've been afraid my whole life of standing and talking in front of an audience, and although I had decided to face that fear some 3 years ago, I still am.

When the Buddhist holiday of Pchyum-Ben was over, and the monks told us that they have again some free time for learning English, I was both terrified and exited to hear.
Afraid - you already know why, and exited because everyone talked about what a great experience and privilege it is to teach Buddhist monks.
Alon, their previous teacher described them to me as very "monkish": shy, blocked, poker-faces and so on.
I was very happy to postpone the first lesson from monday to wednesday because of YOM KIPPUR, but eventually, the time has came for me to ride my bicycle to the dock, and to cross the river to the village of Tak-La(o).

My translator for today was Yuthia (A.K.A - William), and the fact that he walked from the riverside to the village 4 steps ahead of me was very comfortable and gave me some more time to kill myself thinking "how I could make a better lesson" - a thought that I could keep on going with till the end of days.
"Will they understand my explanations?", "is the material I prepared for them is good enough?". and I didn't even noticed the well-known amazing view of the rice-fields of the village. "What if they will know too much and I will run out of material", as we were crossing the poor-stone pagoda. "What if..."
And we were there. my foots climbed up the stairs as my mind climbed up the walls.

It's not my first time teaching a new class, but like at my first time, my first words were full of doubt.
But like on the first time - the last 59 and half minutes of the one-hour lesson were full of fun and learning. not even one thought went through my head. like a teaching meditation...you know, monks and all...
On the way back I had the time to enjoy the view, walk silently behind William, BREAK a part of the boat that took us to Chi-Phat riverside - other words - life has returned to its normal route.

Auh, and wait! almost forgot! I have another lesson tomorrow...I can't wait!

*Einam - יא יום רביעי אחת!
**The monks and most of the children of tak-la(o) do not go to school, and never met the english language before previous delegations had decided to teach them.
It's a great pleasure for them and for us as well.