על המרפסת

גיל ואני סיכמנו (ואני חושבת שכל דרי הבית יסכימו עימנו), שהמרפסת זה החלק הכי טוב בבית שלנו. המרפסת זה המקום הכי טוב פשוט לשבת ולהתבונן. דרך המרפסת נדמה שלכפר יש חיים משלו: הוא נושם כשהרוח נושבת.אני צופה בו יבשה תחת בגגון כשהוא בוכה ברדת הגשם, הוא מותש כמגיעים גלי החום והבאפלו העייפים חולפים על פנינו מובילים פחמים. הכפר שלנו צוחק כשילדים עומדים אל מול המרפסת וקוראים בשמנו...

אבל היום אני לא מתבוננת בכפר אלא בעצמי.
אני יושבת ומסתכלת במרפסת על מכנסי הדגמ"ח שלי.
כל כך הרבה עברנו יחד, המכנסיים האלה ואני.
מצאתי אותן באחת משקיות הניילון השחורות הנודדות האלה שמסמלות איזה אטרף של בחורה לרוקן את הארון שלה ולפנות מקום לג'אנק חדש. לשקיות האלה תמיד יש נטייה למצוא את דרכן אל בית המשפחה שלנו ואם אני לא טועה הן הגיעו אלי מחברה של דודה שלי בקרית מוצקין.
אתם יודעים, סתם זוג מכנסי דגמ"ח בצבע בז' בהיר של סבתות.

הן מלוות אותי לפחות כחמש שנים.
הן טיילו ברחובות לונדון,הן חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה.
למרות שהן עברו מכפלת ונתפרו למידותיי, הן עדיין נגררות על הרצפה…
הן נארזו אינספור פעמים לתוך התיק השחור שלקחתי לצבא.
הן נקרעו לכל האורך בגלל המעבר הצר אל הקופה ומעבר לה (אם לא ניסיתם להעביר שעת משמרת ככה בקופת הסופר פארם לא ידעתם מהי מבוכה).
הן מתרחבות, אבל לא ממש,
כך שהצליחו גם לשרוד את גוויעתם של מכנסי הפדלפון.
בקיצור לכל אחד(או אחת) בארון
יש את הזוג מכנסיים האלה שיגרמו לך להרגיש בנוח,
וגם אם עלית עוד חמישה קילוגרמים עודפים ואתה סמוך ובטוח
שהם התווספו אך ורק לתחת שלך,
הן שם כדי שתביט במראה ותאהב אותן ואותך אהבה גדולה..

אז אני במרפסת מסתכלת עליהן סוקרת את קורות חייהן ומה יתווסף אליהן מאז שהגענו לכאן:
המון בוץ שלא יורד גם לא בכביסה שסדאו עושה לנו. סביר להניח שמקורו בביצה שמקבלת את פנינו בכניסה לבית. צבעים שונים ומגוונים- צבע לבן- מצביעת בית הקהילה. כחול, אדום, ירוק וצהוב- צבעי שמן מהטוויסטר שהכנתי למשחקיה על שק אורז. הן התבלו בצדדים ובתחתיתן, אולי מהנסיעה על האופניים, אולי מזה שדידיתי איתן ברחובות פנום פן, בעקבות הפציעה שלי בברך..
מעניין מה עוד מחכה להן? המון נופים יפים, הרים וכפרים נידחים, טיולים ארוכים לאורכן של מדינות מתאוששות שעברו לא מעט ומצמיחות לעצמן שוב שורשים...
אולי באיזו עיר ססגונית יעברו כביסה אחת למי יודע כמה, יורידו מעליהן את אבק הטרקים ויעטו עליהן ריח רענן וכוח מחודש…

עם המכנסיים הללו וגם עם זוגות מכנסיים אחרים טבלתי בבריכות הנהר שליד הכפר.
ביום רביעי האחרון טבעה הואה, תלמידה חדשה שלנו כבת 15, בבריכות האלה.
רציתי לכתוב בלוג רק עליה אבל לא יכולתי. יש דברים שאי אפשר לתרגם למילים. יצאתי עם המכנסיים מקופלים עמוק בתוך התיק הקטן לטרק עם חברי המשלחת, יום לאחר הלוויתה וחשבתי איך אני ממשיכה מכאן.
הקהילה מאמינה שאל הנהר גבה את קורבנו השנתי. ישבנו בינינו לבין עצמינו ושאל האם יכול להיות שבגלל האמונה הזו נידונה הואה למותה.

כיצד יכול להיות שרק שלוש שעות אחרי טביעתה התחילו החיפושים אחריה. האם זה הגיוני שחברי המשלחת שלי היו האנשים הראשונים שנכנסו למים כי אף אחד אחר לא רצה ואחר כך אף הופצה שמועה שהילדות היו באחריותנו בזמן טביעתה. איך זה נתפס שקומפרסור שהביאו לשם לעזר, עלה למשפחה 100$(סכום בלתי הגיוני במונחים של צ'י פאט) ולא ניתן בהתנדבות. ניסינו לענות על השאלות האלה והגענו למבוי סתום, או לתסכול, או לאכזבה. לא נותר לי רק לקבל את מותה כפי שעושים האחרים.

באותו יום חמישי כשקברו אותה, לא יכולתי לקיים שעור ריקוד. מבחינת התלמידים לא היתה בעיה לקיימו, החיים נמשכים: צוחקים בהלוויה בין מירורי הבכי של אמה והדמעות של אחיותיה, מעשנים סיגריה מעל הקבר תוך כדי שמורידים אותה חזרה אל העפר.
כשחברותיה שהיו איתה בעת טביעתה מגיעות לשעורים שלנו, עיניהן אומרות כאב. אבל לא ינסו לדובב אותן, לא ישלחו אותן לפסיכולוג.
החיים נמשכים. החיים נמשכים. החיים נמשכים…

החיים נמשכים וצ'י פאט תתקיים גם בלעדינו לטוב ולרע. החיים נמשכים ובעוד כמה שבועות המכנסיים שלי ואני נארוז את עצמנו ונלך לחפש את עצמנו במקומות אחרים. בעצם אני לא מרגישה שאני צריכה למצוא את עצמי, אני יושבת על המרפסת וחושבת שמצאתי בי כבר כל כך הרבה: כוח, נחישות, מסירות, קבלה. עברתי טרנספורמציה וזה עוד לפני שהגעתי להודו… הפגישות עם המשפחות, השעורים עם הילדים, החיים כקומונה, הכל מלמד אותי על עצמי.
צ'י פאט מלמדת אותי מוות אהבה חיים.

פנום פן

השבוע נסענו לפנום פן לצורכי התנדבות בפרוייקט של שגרירות ישראל בתאילנד- הקמת גן שעשועים קטן לילדי ה "Half Way House" , בית מחסה לילדים קמבודים שנפלטו מהבית אל הרחוב.
המקום שהוא חלק מארגון בינלאומי מספק לילדים קורת גג, מיטה חמה, אוכל, לימודים בלתי פורמליים ופעילויות שונות.
כל ילד יכול להישאר לתקופת זמן של עד שלושה חודשים, ובתקופת זמן זו הארגון בודק אופציה של החזרת הילד למשפחה במידה והיא כשירה ואף ליווי המשפחה לאחר החזרת הילד, כמו כן מטפל הארגון בנושאי אימוץ ומשפחות אומנה.

בדרך לפנום פן, עיר הבירה של קמבודיה, אני יושבת בסירה הקטנה שמובילה אותנו לאנדונטק, ופתאום מכה בי ההבנה שאני מתגעגעת.
אחרי כמעט חודש בכפר, אין מנוס מלהתגעגע. אני מתגעגעת לאוכל שהוא לא נודלס ואורז, לאסלה, למים זורמים ולא מקערה לקערה. אוף! אני מתגעגעת לגלידה, למכוניות ללחם לא קשה, לעוגיות אמיתיות!!! אני מתגעגעת לאוירה אורבנית, למסיבות שכואבות מהן הרגליים.
ואני לא אאריך במילים כמה אני מתגעגעת לבית...

האוטובוס יוצא מאנדונטק. הנוף לאט לאט משתנה בחלון ואני כמעין צופה מהצד בשינוי אבלוציוני: בתי עץ מהויים ובאפלו חורשים שטחים ירוקים נרחבים, הופכים לבתים מבטון מכוניות ואופנועים, ותוך ארבע שעות וחצי (תוך כדי ליווי שירים קמרים בפול ווליום)- אנחנו בפנום פן.

אבל ממבט ראשון...העיר לא מרשימה אותי, ומכמה סיבות:
דמיינו את שביתת עובדי הזבל בתל אביב. אבל כל הזמן! הרחובות הראשיים הם מזבלה לכל דבר. פח הוא בגדר המלצה. הביוב זורם כנהר ברחובות העיר, מטיל צחנה איומה. חשבו על להסתובב במקום ובו כשני מיליון אנשים שרובם המכריע פשוט לא מחייכים. אולי בגלל שהם חיים כדי לשרוד, אולי בגלל המסיכות הירוקות כמו של רופאים, שהם מתהלכים איתן כי זיהום האוויר כה איום. מזל על נהגי הטוק-טוק (אופנוע ועגלה) שחלקם הפנים שאדיבות ולא צעקות היא זאת שתמשוך תיירים...אוי התיירים...חשבו על תיירים שחצי מהם מתנדבי ארגונים, והמחצית השניה הם שמנמני מין (המונח המאד "נקי" שלנו לתיירי מין-פירוט מירבי ולא "נקי" בהמשך). ובתוך כל זה בצמוד לערימות הזבל, הביוב הזורם, הצעקות, זיהום האויר, מתנדבים ושמנמנים, ישן לו בנחת ילד קטן, על מחצלת קטנה, על פיסת רצפה קטנה ומזוהמת. ואח"כ יבוא הקטן ויבקש קצת כסף. והאמת היא שאין לי די כסף לכל הקטנטנים. אבל יש בי המון חמלה ורחמים ועצבות וגעגעועים.

אני מתגעגעת לצ'י פאט.

אני נוסעת על טוק-טוק בדרך לבית היתומים. אני מתנכרת לעיר, והיא מתנכרת אלי. אם לא הילדים של ה-"Half Way House" לא הייתי יוצאת מהמלנכוליות הרומנטית שאימצתי לי. אנחנו רק פוסעים פנימה, וגל חמים ונעים עוטף אותנו ומרחיק אותנו כליל מכל האיכסה של הבחוץ. הילדים מדהימים, אנחנו מדברים בינינו לבין עצמנו ומסכימים שכמות כזו של אהבה מילדים, אנחנו לא מקבלים אפילו בכפר.
הילדים יפים ושובבים, חלקם מזכירים לנו תלמידים שלנו במראה, בהתנהגות. הם לומדים כל משחק חדש תוך שניות, ומלמדים אותנו המון "משחקי כפיים" סטייל אבן, נייר ומספרים. למומחים, אני לימדתי אותם "זום זום זום עולה הזמר" וזה חזר אליי כמו בומרנג (לאחר 3 ימים יכולתי לשיר את זה מתוך שינה).
הם שואבי אנרגיה קטנטנים ואנחנו מתמסרים להם. אנחנו נסחפים לכמה שעות משחק איתם למרות שרק קפצנו לבחינת והערכה של שטח הצביעה.
למחרת אנחנו צובעים ומציירים על הגדר האפורה, ונותנים לילדים רק מראה והשתקפות לכל היופי והטוב שהם עצמם מקרינים. ביום השלישי אנו מגיעים שוב כדי לחזור איתם על השיר שנשיר לקראת טקס השקת הגן- שתי שורות מהשיר יחד כל הדרך(.."יחד איש לאיש יפתח את לבבו"). באימונים הם מפילים אותנו מצחוק מצורת ההגייה, אבל חלקם מאד מפוקסים על הרצון להצליח ולגרום לנו גאווה, והם אלה שגרמו לשיר להישמע כמו שיר בעברית ולא כמו איזה ג'יבריש.

הטקס מתחיל. הילדים עומדים בשורות לפי גובה, הבנות היפהפיות בחצאיות ירוקות וחולצת ארגון לבנה, הבנים מרשימים במכנסים כחולים וחולצה ארגון, והם עומדים נבוכים ומקסימים במהלך כל הנאומים. כשהם מקבלים רשות ללכת לשחק, הם פורצים לחצר החצי-חשוכה כשבחוץ עוד מטפטפף גשם ומשחקים. פשוט משחקים כמו שילדים משחקים. עוד צביטה בלב, עוד געגוע. געגוע לתקופה שבה שמשהו כה קטן, וכה טריוויאלי הוא עולם ומלואו.

פנום פן כבר קצת פחות מנוכרת. 4 הימים הראשונים היו בעיקר לצורכי סידורים וקניות בכפר.
אחנונ קונים ספרים ופוסטרים לספריה, ציוד מנהלתי, מתקנים את הגנרטור ששבק חיים, מבצעים סבב בתי מלאכה- פרויקט שמטרתו לייצא עבודות יד תוצרת הכפר לחנויות מזכרות בפנום פן, ובכך להגדיל את ההכנסה של התושבים ואף להעלות לתודעה את הכפר מבחינה תיירותית. והשיא! אנו קונים שישה מחשבים חדשים (!!!) לבית הקהילה, ומאד מקווים שנוכל בקרוב להתחיל חוגי מחשבים הן לילדים והן למבוגרים. חנות המחשבים בפנום פן מזכירה לי מאד את חנות מחשבים בבית ולכן אני די מנסה להימנע משהייה שם והולכת לחנות משחקי וידאו משנות ה-80 ממש ליד.

בלילה אנחנו יוצאים לפאבים ולמסיבות. ושלא תבינו לא נכון, היה לי כיף. שתיתי מעט, רקדתי הרבה...אבל בפאב הראשון נפל לי האסימון. הבנתי על מה כולם מדברים כשהם אומרים "תיירות מין". קמבודיה בכלל, ופנום פן בפרט, ידועות בתיירות המין המשגשגת שלהן. אני מדברת על גברים שהם סביר להניח נשואים, אבות לילדים, או אולי בודדים ונואשים. גברים לבנים בגיל העמידה ששכחו מהו מוסר מגיעים לעיר כדי להשכיר בחורה קמבודית ששכחה מהו כבוד עצמי אבל יודעת כבר מגיל 12 שאם היא תלמד להיות "סקסית", היא תוכל לעשות מזה כסף. הם משכירים אותה (או אותן) לכמה ימים ובלילה, השרצים יוצאים מהחורים, לעיתים עם עוד שמנמני מין נתעבים כמותם. הם נעים בחבורות, משקים את הבחורות ולוקחים אותן ללילה מסויט נוסף. אני צופה בגועל, אח"כ ברחמים ואח"כ בכעס. אני נגעלת מהגברים, אני מרחמת על הבנות ואז כועסת עליהן. אבל האם יש להן ברירה? האם יש להן סרסור שמשליט בהן טרור? האם זה מבחירה או הרגל? אני מפנה מבט. האמת שאין לי מקום להכיל את כל החמלה, הרחמים, העצבות והגעגועים.

אני באמצע פאב הומה ומתגעגעת לבית הקפה הקטן של הוויטנאמית, אני באמצע שוק מטורף, כל הבגדים/תכשיטים/מזכרות עושים לי סחרחורת, ההתמקחות מוציאה אותי מדעתי, ובא לי את השוק עם השתיים וחצי פיג'מות בכפר. אני אוהבת אתכם: פיצות, לזניות,פסטות, עוף, גלידת אוראו, אבל אני אסתדר חודשיים גם עם המרק הקבוע של סדאו המבשלת.
לא צריכה קמבודים שיגידו לי "סבבה אגוזים" ו"שלום" ו"יצחק רבין", עברית אני יודעת ויש לי תלמידים שמלמדים אותי קמר, תודה רבה.
אני מתגעגעת לילדים יחפים שמושיטים לי יד ולא פושטים יד. מתגעגעת לצניעות שבחצאיות ארוכות. אז לשמלת הסטרפלס החדשה: שלום לעת עתה.
שמנמני מין, אני חוזרת למקום שאליו, אני מקווה, לא יגיעו הטפרים המלוכלכים שלכם.
מערביות, להתראות. צ'י פאט, שלום. אני חוזרת הביתה.

היי כולם!
הפעם אנסה לגרום לכם לראות דרך עיניי את החיים של הילדים בכפר.
כל יום שני שלישי ושבת אנחנו מלמדים אנגלית. שעור ממוצע אורך כשעה.
אני מלמדת את כתות ד' וה' ושעורי העשרה לכתות ג'-ו' ב-19:00; גיל מלמדת את כתות ו' ואת ילדי טאק-לאו, כפר הנמצא בגדה השניה של הנהר; אלון מלמד את הנזירים(שגם נמצאים בטאק לאו), היערנים(עובדים הלוקחים חלק בארגון המייער מחדש את יער הגשם), וכתות ח'; עומר מלמדת את כתות ג' ו-ז; גיל מלמד את כתות ט' ושעורי העשרה לכתות ז'-ט' ב19:00.

כרגע זו המתכונת הרגילה, אך כשיסתיימו הלימודים בעוד כשבועיים יתחיל המאבק האמיתי שלנו לשימור הגעתם של הילדים לבית הקהילה לשיעורי אנגלית, חוגים ופעילויות נוספות שאנו מתכננים להם. הפחד נובע ישירות מהעובדה ש"חופש גדול" בניגוד להגדרה המשמחת שלו בישראל, כאן מבשר ברובו עבודה ועזרה להורים.לא בדיוק קייטנת נווה נופש עם שוקו, לחמניה ויום בריכה הא?

כדי להבין מה מתרחש בכיתות צריך להשליך את כל מה שחשבתם שידעתם על בית ספר עד כה. זה מתחיל בגילאים: הינך יכול להיות בן 13 וללמוד בכיתה ד', או בן 18 וללמוד בכיתה ט'. רוב התלמידים לא יגיעו לתיכון אשר נמצא באנדונטק כי אין להם כסף לשלם על שיט הלוך-חזור או לינה באנדונטק. משמע אין זה משנה אם אתה מוכשר או לא, בכל הנוגע להשכלה החשוב הוא כמה אמידים הורייך(אמידים במונחים קמבודיים כן?)
במסגרת "המאותרים"-תכנית לאיתור ממשיכי דרכינו,אנו חונכים חבר'ה כריזמטיים שיקחו על עצמם הובלה של פרוייקטים לאחר עזיבתנו. כבר נצבט לנו הלב בשל ילדים מוכשרים להפליא, שכרגע רוצים מאד אך לא יכולים לרכוש השכלה. המשקיעים במיוחד "בולעים" כל מידע שהם רק יכולים לשים את ידיהם עליו.

סוקני לדוגמא, תלמיד כיתה ח', שכתב לעלון הכפר כתבה על IBC ותרומתו לכפר (עלון הכפר-עלון שנערך ונכתב ע"י IBC, מופץ לתושבי הכפר והסביבה ובו כתבות, אירועים, וחידונים). לפי מר טנג, אחד המתורגמנים, סוקני כבר הספיק לקרוא כמעט את כל הספרים בספריה.
כמו כן, יש את ואנדי, "ילד הפלא" כמו שהוא מכונה פה, שהבדיחה שרצה כאן היא שהוא יודע אנגלית יותר טוב מאיתנו... גיל החונכת שלו הוציאה לו, לבקשתו, חומר על מלחמת העולם ה-2 מוויקיפדיה.

כשאני נוסעת על האופניים הצהובים שלי בדרך לביה"ס היסודי אני מהרהרת על הפער בינינו לבינם.
יש לילדים תלבושת אחידה של מכנסיים/חצאית בצבע כחול כהה וחולצה לבנה, אבל גם ללבוש פיג'מת פלנל לביה"ס זה לגיטימי לגמרי(רצוי בצבעי אדום או צהוב ובהדפסי פילים, דובונים או ארנבים). אה,ויחפי רגלים יתקבלו בברכה.
בישראל יש חוק חינוך חובה עד גיל 16. כאן לא מעט הורים היו מעדיפים עוד זוג ידיים בשדות האורז על פני שליחת ילדם לביה"ס. כך קורה מצב שיש לי ילדים בכיתה שמעולם עוד לא יצא לי לפגוש..
פה מברכים אותי בברכת !GOOD MORNING TEACHER OR, האם אתם זוכרים את הפעם האחרונה ששרתם במקהלה: "בוקר טוב המורה!"?
והפער גדל...

הילדים לומדים מ7:00 בבוקר עד 17:00 אחה"צ (עם הפסקת צהרים קלה בבית). חלקם מגיעים לשעורי ההעשרה ב19:00,וב 20:00 קופצים לעוד שעור אנגלית מזורז בCBET (Community Based Eco Tourism, ארגון שמטרתו לעודד תיירות אקולוגית בכפר וגם מעביר שעורי אנגלית ללא כסף).
חלק מהילדים מביעים מורת רוח על שימוש במשחקים כמתודיקה ללימוד אנגלית כי הם כל כך נהנים מהישיבה מול לוח.
והפער גדל...

סופר לנו ע"י משלחת 2, כי היו ימי לימודים שבוטלו לאלתר כיוון שמורה זה או אחר לא הגיע ללא הודעה מוקדמת. וכמה מצחיקה העובדה יש לנו מפתח ומנעול לכיתות, אבל החלונות פרוצים לגמרי..?
הספרים באנגלית מפתיעים באיכותם, וכך גם הקרוא וכתוב של רוב הילדים, עם זאת כשאני שואלת אותם שאלה פשוטה כמו: Did you learn this? , הם בוהים בי בעיניים מזוגגות.
האם גם אתם מפחדים לדבר באנגלית בכיתה? האם כשלימדו אתכם שפה חדשה ירדו לכם דמעות ופניכם נסכו מבט של בושה וחוסר ביטחון?
הפער גדול. ענק. עצום.

מחד, אני מודעת לתשוקה העזה והרצינות של הילדים בכל מה שנוגע ללמידה. ומאידך, חוסר התנאים, המשאבים והרצינות המוטלת בספק של הממסד למתרחש, מביאים אותי לידי תמיהה על הצדק בעולם.

יש לכם אור בכיתה? תעריכו זאת. יש לכם רצפת שיש? תעריכו זאת. יש לכם קירות בטון או גבס? תעריכו זאת. יש מספיק כיסאות ושולחנות לכולם ואתם לא לומדים על מחצלות? תעריכו זאת. יש לכם פחים שמפונים כל יום ולא רק פעם בשבוע? הם לא עולים על גדותיהם ומטנפים את החצר? תעריכו זאת. יש לכם יותר ממחשב אחד בביה"ס? תעריכו זאת.
יצאתם לטיול שנתי מחוץ לכפר שלכם, וגיליתם שיש עולם שם בחוץ לפני שהגעתם לגיל 18? תעריכו זאת. ביום החופש היחיד שלכם מביה"ס אתם לא עובדים בשדות/בדיג/בחנות? תעריכו זאת.
מציעים לכם אור, רצפה, קירות, פחים, כסאות ושולחנות, טיולים ולא לקחתם?
אולי גם אתם צריכים לנסוע על אופניים צהובים בקמבודיה ולהרהר בטיבן של מערכות חינוך.

כמובן שהכל יחסי. כמובן שלא הכל דבש במערכת החינוך הישראלית. אבל אולי כמו הילדים כאן, צריך להפיק את המיטב ממה שיש. על אף ולמרות התהפוכות שפוקדות את הילדים והמורים בכל פעם שקם יורש חדש למשרד החינוך, יש מקום למחשבה על ילד קמבודי שכנגד כל הסיכויים מספר שהחלום שלו זה להיות עיתונאי, או מתרגם, או...תתכוננו..חלילה וחס...מורה!

בשעורים עם כיתה ט', גיל סיפר לנו שהוא מקים "מדינה" חדשה עם התלמידים. זהו מעין תרגיל שנועד לעורר בהם מחשבה על "מדינה מהי" ובמסגרתו הם קבעו את טופוגרפיית המדינה, מס' האנשים המאכלסים אותה, שכנותיה, האם יהיה בה צבא ו/או משטרה, אופן אכיפת חוקים בה וכדומה.
כשדובר על מס' שנות לימוד בביה"ס הוחלט על 19 שנות לימוד. מגיל 6 ועד 25...

שיהיה לכולם שבוע נפלא!

המשלחת השלישית יוצאת לדרך!

היי כולם,
וואו אני לא יודעת מאיפה להתחיל..הכל כל כך חדש ושונה שלעיתים אין לי מילים כדי לתאר את ההרגשה כאן.
ראשית אספר לכם מעט על עצמי:
קוראים לי אור ואני בת 22 משהם שבמרכז הארץ. לפרוייקט הגעתי לאחר שהחלטתי כי הטיול הגדול שלי יהיה במדינות: קמבודיה, לאוס, וייטנאם, הודו ותאילנד. כבר מזמן חשבתי על האופציה של שילוב התנדבות בטיול שלי כדי לתת לכל החווייה ערך מוסף ומימד אחר. נכנסתי לאתר "למטייל" וכמו שבסרטים יש שלט ניאון שמכוון את הגיבור למקום הנכון שנחוץ להמשך התפתחות העלילה, כך גם היה מבחינתי הלינק שקישר אותי לאתר של "תרמילאים ותורמים". למרות שרציתי להגיש מועמדות למשלחת ספטמבר, מצאתי עצמי מגישה מועמדות למשלחת יוני-דבר שגרם מפח נפש לבנות הקטנות בסטודיו למחול בו אני מלמדת. אבל כמו שהסברתי להן: יש דברים שלפעמים אסור לדחות...
הקלישאה הגדולה ביותר בעולם ההתנדבות היא שהתורם תמיד יוצא הנתרם בסוף תקופת ההתנדבות. לאחר כשבוע בצ'י-פאט, חוששתני שהקלישאה אכן נכונה.. ולהלן ההסבר:
את המסע לקמבודיה התחלתי בתאילנד, שם פגשתי את חברי המשלחת שלי: גיל (הבת), אלון ועומר (את גיל הבן-מנהל המשלחת פגשנו בהמשך).
בלילה נסענו בנסיעת לילה של כ-9 שעות סה"כ לגבול תאילנד-קמבודיה. באוטובוס בדרך ראינו סרט קומדיה תאילנדי היסטרי, ואף הספקנו לנסוע עם נהג טנדר חצי שיכור שהספידומטר שלו לא עובד (לי אין ספק שהוא שהוא נסע 100 קמ"ש בלילה במונסון הראשון שפקד אותנו!)
כמו שנאמר לנו ע"י משלחת מס' 2 -לקמבודים יש כישרון מיוחד לגרום לכל פעולה של 2 דקות להימתח על פני שעה, וזה לא היה שונה במעבר בגבול... לפחות גיל המושיע חיכה לנו שם עם וואן מושכר כדי שלא ניסחב באוטובוסים קמבודיים משוכללים.
שמנו פעמינו לכיוון הכפר שלנו והבית שלי לשלושת החודשים הבאים-צ'י פאט.
אין לתאר את הטבע המדהים שסובב אותי: יערות גשם ונהר באמצע, ירוק בכל פינה.אחנו שטים לכיוון הכפר הכל כל כך פראי וגולמי, שזה פשוט בלתי ייאמן! בתי עץ פשוטים ניצבים על גדות הנהר, עמידים יותר מכפי שניתן לצפות, וכל כך הרבה ירוק.על הסירה אני מתכנסת קצת בתוך עצמי.יש המון מידע לעבד והמון תחושות לספוג.העובדה שלא ישנתי כבר 24 שעות מפאת ההתרגשות לא עזרה כל כך..
הגענו.
אני חייבת לציין שלא חוויתי שוק כמו שנאמר לנו שנחווה, אלא בעיקר עייפות.עברנו חפיפה בת 3 ימים עם חברי משלחת 2. ביום שהגענו חנכו את סיום בניית בית הקהילה החדש בטקס, ארוחה ומסיבה מטורפת-ילדי הכפר האלה רקדו 5 שעות ברצף, ואתם לא מאמינים איך כל אחד כאן הוא רקדן היפ הופ פוטנציאלי החל מגיל 3! אני לא יכולה לחכות להעביר להם שעור ריקוד! הם בכלל לא הכירו אותנו וכבר בלילה הראשון עטפו אותנו באהבה כל כך גדולה שאם אני מפליגה במחשבות על מה יהיה בעוד שלושה חודשים אני כבר יכולה להרגיש את הדמעות זולגות..הייתה לי טעימה קטנה מאיך הדברים יהיו כשנצטרך לעזוב. חברי המשלחת ה-2 :נטע, ליהיא, נופר, גיל, שני, שי ואשחר נראו קצת תלושים ביום האחרון על המזח כלא מאמינים שזה נגמר.גיל ואשחר סיימו את תפקידן במשלחת אך נשארו בכפר. נגעו לליבי העיניים העצובות של הילדים, מכתבי וציורי הפרידה.
ממש בימים האחרונים אני מתחילה להרגיש סופסוף קצת בית.החלקנו בצורה מאד טבעית בעיניי גם לשעורי האנגלית וגם לפעילויות בית הקהילה.האתגר האמיתי יהיה בעוד חודש כאשר הלימודים יסתיימו והשגרה המוכרת תסתיים ונצטרך לייצר שגרה חדשה של פעילויות בית הקהילה.
מרפסת הבית פתוחה כל היום כי כה חם כאן! ובזמן שאין עבודה אנחנו פשוט יושבים בסלון ליד המרפסת מנסים לתפוס איזו פיסת רוח קרירה ונדירה, קוראים ספר(איכשהו יצא שכולנו קוראים ספרים על תרבות המזרח ובודהיזם), יורדים לשוק לחפש מיני קינוחים חדשים, מסתובבים בכפר וצועקים "הלו" לכולם, מבקרים בבריכות ובנהר , יושבים בבית הקפה ושותים קפה "דקאו" מתוק להחריד.
והרי בעיה: הקינוחים פה מעולים! על קצה המזלג ממה שיש לקנות בשוק: עוגות אורז בדבש, בננות מטוגנות מסוכרות,כאמור יש קפה ?"דקאו"-מחלב מרוכז ומתוק מידי! היום עומר הביאה לי סוג של טבעות בצק בשוקולד, יש טאפיוקה ודלעת בחלב קוקוס,ופרי ששמו האנגלי ראמבוטן והקמרי(הקמבודי) אני לא זוכרת.בקיצור, אם למישהו נראה שהשמנתי זה בגלל שהמצלמה מוסיפה 5 ק"ג.
אם יש למישהו פוביית חרקים הוא מוזמן להגיע לצ'י-פאט כדי להיגמל..פשוט אין ברירה.מיני לטאות,חרקים, נמלים מטפסות עלייך בכל שעות היום, מבלי יכולת להתנגד.אני עדיין לא התרגלתי ל"גקו"-לטאה ענקית, ששמה ניתן לה בשל קריאות ה"גקו-גקו" הבוקעות מגרונה. עומר כבר התרגלה לזינוקים שלי עליה בשעות לילה מאוחרות בעקבות החששות המאד הגיוניים שלי, הנה כמה מהם: "יש לי גקו במיטה", "נמלים מטפסות עליי", "נשך אותי עכבר", "זה לא אלון מהקיר השני זה ג'וק/עכבר/גקו/חותך הכבלים(הפורץ הלילי הפיקטיבי של הבית, שמטרתו העיקרית היא לחתוך כבלי מחשב ולהפתיע אותנו בכבל חסר תועלת בהקרנת הסרט השבועי בבית הקהילה).
כבר העברתי את השעורים הראשונים שלי באנגלית והעברתי פעילויות לילדי הקהילה. אם חשבתי שאני יודעת התלהבות מהי, חיכתה לי הפתעה.לא ידעתם שמחה עד שראיתם את הפנים של ילדים קמבודים בזמן משחקים-אדיר!!!וכולה מה? כמה משחקי מרוץ שליחים, העברת מים מדלי אחד לאחר, שרשרת בגדים קצת יצירה, משחקי חשיבה קצת יותרמאתגרים לגדולים. וואו איזה כיף! מבחינת האנגלית זה מתחלק-יש ילדים בעלי תפיסה מהירה, יש ילדים עם תפיסה איטית ורצון עז ויש ילדים ששואלים את עצמם: "מה לכל הרוחות החבר'ה האלה הם רוצים ממני?".מה שבטוח אם עד לפני 3 חודשים לא שמעתם אנגלית ברחוב, היו בטוחים שכשתיכנסו לכאן כולם יברכו אתכם ב"הלו האו אר יו? וור אר יו גואינג,ווט איז יור ניים" וכדומה...שיפור עצום ב-3 חודשים.וזה לא שהם לא יודעים, הם פשוט לא בטוחים בעצמם.משימתנו היא להמשיך להעניק להם את המקום שבו אפשר לטעות באנגלית ולהתפתח.
טוב חבר'ה אני שומרת קצת לפעם הבאה וזה עוד לפני שסיפרתי על הנהר והבריכות והחתונה הקמבודית שהשתתפתי בה ועל ההווי והצחוקים,על הטיול לטאק-לאו, על ארוחת שישי האחרונה והמתורגמנים המדהימים....נקסט טיים.
שולחת אהבה מצ'י פאט...
אור