מבית הבלוגים של למטייל

‏הצגת רשומות עם תוויות יעל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יעל. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

About a week ago I decided to join Yael, my good friend and the teacher of the Tak-lao’ kids, in her lessons.

For those of you who do not remember, Tak-Lao’ is the poorest village in the Chi-Phat commune, and is located over the river.
The reason that we go there (Yael for the kids and me for the monks) is that most of the kids, and people in general, does not have any access to formal education.
Only a few are going to school, so what about the rest? Passing their time between helping at home and playing on the fields.
I know you might think that Chi-Phat is a god-forsaken village and that we live on mud huts, but it’s actually pretty comfortable. Tak-Lao’, though, is that real deal.
Just like on the books – those kids are so small and thin, so dirty, so happy, and so heartbreaking…

I think it was on the first lesson. I was just joining to look from the side. Yael was teaching them about WH questions: “________ you eat lunch?”
“just fill in the blanks…When! Very good Vi! Very good Lerm”
So…Viball when you do eat lunch?
“Moung pram-pal prek!”
“Seven in the morning?....lunch is the meal in the middle of the day – you were talking about breakfast!”
“Moung pram-pal prek”
Did you get it?
There is no lunch. Seven in the morning is he time for eating. For the whole day. And they’re just fine with that. Or maybe they aren't? guess I will never know.

On the next lesson we decided to do a thing that was never done before – show them a whole full length movie. And not just a movie – “The Lion King”.
We came with two computers – because we cannot charge the battery, for there’s not even a hint of electricity on that village.
Do you remember the song that opens that movie? It always get me excited. Even on regular occasions today. So can you think of watching that scene in a pagoda in a distant village, with 25 kids who had never seen a film in their 8-15 years of age, whispering in excitement and getting so close to the screen they were almost joined Simba.
Some of them were standing the whole movie, because they did not want to miss anything.
I really was on the verge of tears for the first time in months.

On the way back Yael always gives a ride on her bike to the sweet and beautiful 9 years old Kmau (“Black”).
That time Kmau was running back home, and we got her in the middle of the way. She did not want a ride today.
She just ran home, waving us goodbye from time to time.
Nothing special happened in that moment. Still, it will be one of the memorable moments of my staying here.
“Goodbye Kmau!”. She was running home with such a smile, “like a deer in the fields” like they write in those books. Some moments are a real treasure, and cannot be conveyed by the written word. I’m just so glad I had the chance to be there.

That green and always cloudy field in Tak-Lao', passing by the lives of so many amazing and happy kids. You want to be more than a passer by, but you cannot.
Even though, if you're lucky enough you'll get those rare glances to it. I think that day was a one.


יום שלישי, 29 בספטמבר 2009


יום שמתחיל בבננות מטוגנות ונגמר בקולה בשקית לא יכול להיות יום רע (בנוסחא המקורית שהגה חבר טוב בשם רן זה מתחיל במלאווח ונגמר בהמבורגר אבל אי אפשר להיות פה יותר מדי בררנים..). ואכן ככה התחיל יום חמישי האחרון שלי. בדרך לרציף עצרתי אצל גברת בננות מטוגנות החמקמקה וקניתי חופן בעזרת תנועות ידיים ומה שזכרתי משיעורי הקמֶר (רמז: לא הרבה). במזח עוד הספקתי להיפרד מסוקני המהמם שנסע לתיכון באותו הבוקר מרוגש ומפוחד. "בהצלחה! אני בטוחה שתהיה תלמיד מעולה!" אמרתי לו ושלחתי לו נשיקה באוויר כשכבר הייתי על הרפסודה לצד השני של הנהר.

בצד השני של הנהר שוכן טאק לאו. כפר קטן ויפה עם בתים מקש ועץ בלי שום דבר כמעט למלא אותם. התלמידים שאני מלמדת אנגלית גרים פה ושלוש פעמים בשבוע ההורים שלהם מאפשרים להם לבוא לשיעורים במקום לעבוד בדיג או בשדה. ילדים קטנטנים, פצפונים, מתוקים וביישנים שהשיעורים האלה הם הזדמנות כמעט יחידה ללמוד. כשאני מגיעה בבקרים על האופניים בשביל אל הפגודה הם יוצאים מכל מיני בתים ושדות והולכים אחרי בשמחה, מדברים אלי בשפתם המוזרה ומגיעים איתי לשיעור. הפעם, במקום שיעור אנגלית רגיל, החלטתי לעשות יום ניקיון באזור- המקבילה לסיסמא האל-מותית "קלין צ'י-פאט". המקום היה מלוכלך ועמוס בזבל ובשקיות פלסטיק, זכר לשבועיים וחצי של חג בודהיסטי שחלק מרכזי בו הוא זריקת כדורי אורז לרוחות חוטאות כדי לשחרר אותן מהעולם הזה. בקיצור המון המון זבל. אז 11 ילדים קטנים, מר טנג, המתורגמן הכל –יכול, ואני אספנו 35 שקיות במסגרת התחרות היוקרתית והמקורית- "מי הזוג שיאסוף הכי הרבה זבל". לזוכים המאושרים הוענקה חותמת קטנה עם ציור של לב ולכל המשתתפים תג מנייר עם הלוגו של האיש שזורק אשפה לסל וחסל. האושר היה גדול והאזור מעולם לא היה נקי יותר.

עכשיו רק נשאר לחשוב מה עושים עם כל הזבל הזה. אין אוטו זבל שיבוא מחר לאסוף ואין רשות מקומית שתדאג לפנות את האשפה. בטאק-לאו אין אפילו בור לקבור בו את הזבל כי פשוט לא אוספים אותו אף פעם. אחרי התייעצות ארוכה החליט מר טנג שנוסעים להביא את העגלה מהצד השני של הנהר. כך עשינו, חזרנו, העמסנו, גררנו, חצינו שוב את הנהר ומשם העברנו אותו בפעמיים אל הכפר השכן לבור הזבל. מבצע הניקיון הסתיים בחיוך גדול, הרבה שרירים תפוסים גם זיעה, ובדיוק 5 דקות לפני ארוחת הצהריים הקדושה נכנסתי הביתה, עם אותה שקית הקולה מהמערכה הראשונה, מבסוטה ובסופו של שבוע כל-כך טוב ומספק. אכן יום כזה לא יכול להיות רע. גם לא שבוע כזה, גם לא 3 חודשים כאלה.

יום שישי, 18 בספטמבר 2009

שינויים בהרגלי הצריכה

כבר שבועיים מאז שהגענו ונדמה לי שהגיע הזמן לכתוב משהו. חיכיתי עם זה כל-כך הרבה, דחיתי, התעלמתי מזה והשתדלתי לא לחשוב על מה אני אכתוב. עשיתי את זה בעיקר כי היה לי כל-כך הרבה מה לכתוב ולא ממש ידעתי מאיפה להתחיל. אז אני אתחיל מהסוף.
עכשיו חזרנו מערב בפגודה. גם כאן מסתבר יש "אחרי החגים" ועכשיו החג בשיאו. כל יום מגיעים תושבי הכפרים באזור לפגודה בכפר הקטן שמעבר לנהר וחוגגים שם עד אור הבוקר. גם אנחנו באנו לשמוח איתם, רקדנו ריקודים קמבודים ושיחקנו עם הילדים הקטנים. בסירה בדרך חזרה ישבנו כולנו, שישתנו יחד עם הגרעין הקשה של הצעירים בכפר"המאותרים", ושתקנו. אני הסתכלתי על כוכבים, שהראו את פרצופם לראשונה מזה שבועיים ביום הראשון נטול הגשם מאז שהגענו, נשמתי עמוק וניסיתי להזכיר לעצמי איפה אני. כי איך זה יכול להיות שאני בסירה, באמצע הנהר הרחב, בדרך לבית הגדול מהעץ בסוף הכפר, יחד עם עוד 20 אנשים שעד לפני כמה שבועות לא חלמתי שאכיר ועם עוד חמישה שהתמזל מזלי להכיר קצת לפני, נושמת אוויר נקי ושומעת שום דבר חוץ מרעש המנוע של הסירה?
לפני שבאתי הנה היה לי ברור שהחיים שלי הולכים להשתנות מעכשיו. אין יותר עיר, משפחה, טלויזיה, ים, חדשות, בלגן, אוכל מכל הבא ליד ושיגרת היומיום. כבר יצא לי לטייל והייתי במזרח וחשבתי שאני יודעת לאן אני באה. אבל מהר מאוד הבנתי שלטייל במקום זה ממש לא כמו לחיות בו. רק שבועיים עברו וכבר ברור לכולנו שאלה החיים שלנו כרגע (כולל לטאת ה"גקו" הענקית שמהווה כרגע חלק מפסקול הלילה הזה יחד עם הצרצרים, הצפרדעים ושאר החיות בחוץ). כאן הבית, אלו החברים שלנו, הנה השכנים שלנו, אלו הדילמות שלנו וככה נראה היומיום שלנו- לקום מוקדם בבוקר, ללמד קבוצת ילדים קטנטנים אנגלית או מחשבים, לאכול ארוחת צהריים בדיוק ב-12, להעביר קורס מד"צים לחבר'ה הצעירים, להתנדנד קצת בערסל רק כדי לראות כמה ילדים חמודים עוברים בשביל ולא לעמוד בפיתוי לרדת ולשחק איתם בלי שאני מבינה אותם או הם אותי,לחזור לארוחת ערב בדיוק ב-8 ואז לרקוד עם אותם תלמידים ממש במסיבה בנוסח קמבודי מעורב בסגנון אייטיז כבד. נשמע הגיוני לא?
יש עוד כל-כך הרבה למה להתרגל- לחַיות שהן חלק מחיי הבית כולל צרחות, מלכודות ולפעמים אדישות, לרגליים שכנראה כבר לא יהיו נקיות בחודשיים וחצי הקרובים, לכביסה הלחה תמיד, לגשם שפתאום יורד ופשוט מרטיב כל פיסת גוף או בגד, למבטא הקמבודי הכבד גם באנגלית שמחייב הקשבה מאוד מאומצת. אבל גם לזה שלא צריך לקשור פה את האופנייים!! לא צריך לסגור את החלונות או הדלתות בגשם השוטף אלא פשוט לשבת הכי קרוב לפתח הסלון כדי שרסיסי המים יגיעו אלי וירעננו אותי, להגיד שלום לכל עובר ושב שפוגשים בדרך, לקום בבוקר ולדעת שהיום יקרו המון דברים, לחשוב כל הזמן מה עוד אפשר לעשות, לחיות בטבע, להיות חלק ממנו.
איזה כיף שיש עוד כל-כך הרבה זמן להתרגל להכל. איזה כיף להיות פה.

שתהיה שנה טובה ומלאת חוויות לכווווווווולם.