פצעים ונשיקות

3 שבועות לסוף. פתאום עולים וצפים לי כל הבלוגים שכבר לא ייכתבו. תכננתי, באמת שתכננתי לכתוב על השבוע בסימן אורז (כאילו שלא כל השבועות פה בסימן אורז) שבו נחגגה תקופת הקציר (הארווסט) של האורז בדמות ערבי "אמבוק" שכוללים קלייה, כתישה וניפוי של הגרגר הלבן לאור מדורה והרבה צחוק. כשזה לא קרה תכננתי לכתוב על סוֹוואן, הילד הכי מדהים בכפר והתלמיד שלי שאני הכי אוהבת שלקח את אורן ואותי לראות סוף סוף את הבית שלו ואת שדה האורז של המשפחה שלו בצהריים של שבת חמה. אחר כך רציתי לכתוב על היום שראיתי עם תלמידי האנגלית שלי בפגודה, כנראה לראשונה בחייהם, סרט- הצפייה הכי מרגשת שלי אי פעם ב"מלך האריות" של דיסני, רק אנחנו ובודהה לצדנו. אבל גם זה כבר עבר ואמרתי שעל הטרק בג'ונגל אני חייבת לכתוב- על זה שהלכנו יומיים בתוך יער אמיתי, כמו בסרטים, עם עלוקות וקולות של ציפורים טרופיות ועם הבטחות שווא לעקבות של פילים. על זה שבישלנו באמת על מדורה והתרחצנו במפל ענק. אבל אז חזרנו יש לתוך הטירוף של השבוע החדש וגם זה לא יצא לפועל.

אז היום ידעתי שזה יקרה. אני בטוח אתיישב לכתוב כי היום הייתה סיבה למסיבה. המורה סן, הידוע בשמו לו-קרוּ (מורה בקמר) סֵן, הידוע בשמו אובמה (הוא ממש דומה לו), הגיע לגיל מופלג של 25. מסתבר שפה בכפר מספיק ללמד משהו, כל דבר, בשביל שיקראו לך "המורה" ובשביל שממש ממש יכבדו אותך. כמעט כמו בארץ.. אבל סן הוא לא סתם מורה. הוא ה-מורה. הוא דמות כה כריזמתית עד שכל התלמידים שלו, שהם גם תלמידים שלנו, החליטו לארגן לו מסיבת הפתעה. נשמע טריויאלי אבל ימי הולדת פה זה לא מה שאנחנו מכירים ולא כולם אפילו יודעים מתי שלהם חל. עוגות הוכנו, נרות הודלקו, מתנות כעורות נרכשו והכל היה מוכן להפתעה. ואז הלכתי לכיוון בית הקהילה. מרחוק ראיתי את סַוורי, הבת של סדאו, המבשלת האהובה שלנו, ילדה קטנה ויפה יפה בכתה ב', בוכה. לא סתם בוכה. שוכבת על הערסל מחוץ לבית ומתייפחת.. היא היתה כלכך עצובה שכשניגשתי אליה,כבר סלחתי לה מזמן על זה שהיא קשקשה קודם על הקיר של בית הקהילה בטוש שלא יורד לעולם. היא בכתה ולא ידעתי מה לעשות חוץ מלחבק אותה ממש חזק. היא נשמה נשימות כמו שאני הייתי נושמת כשהייתי מתייפחת בילדותי (טוב נו, גם היום זה קורה לפעמים). חיבקתי אותה חזק וליטפתי אותה עד שהיא נרגעה וכל הזמן הזה רציתי לשאול אותה מה קרה, אבל לא היה לי איך. היא לא יודעת כמעט אנגלית ואני לא יודעת בכלל קמר. ונשבר לי הלב לראות אותה ככה. אבל אז הבנתי שזה לא ממש משנה אם היא תגיד לי מה קרה או איך, היא רק רצתה חיבוק. היא רצתה שמישהו יתייחס אליה כשהיא קוראת לתשומת לב וכשהיא כל-כך עצובה. כשאמא שלה עברה והתעלמה מהבכי שלה, היא פשוט התחילה לבכות שוב, רק יותר. ואני בעיקר לא הבנתי איך יכול להיות שאמא לא באה לחבק את הבת שלה כשהיא בוכה. איך היא לא עוזבת הכל ומרגיעה אותה ומרדימה אותה.

אני עוד לא הצלחתי לפענח את הקשר בין ההורים לילדים במקום הזה. זה משהו שבקלות אפשר להיות שיפוטיים לגביו אבל אין טעם. זה כל-כך שונה מאצלנו וכל-כך קשה לנו להבין את זה. בסוף גם נרגענו סופית, סוורי ואני, והלכנו לאכול את עוגת היומולדת של המורה. היה טעים ומנחם אפילו לה. עוד אחד מהרגעים שנכנסו לי ללב במקום הזה, רגעים שרק הולכים ומתרבים ונחרטים אצלי ככל שאני יודעת שהזמן פה מתקצר.
ושוב סליחה מכל הבלוגים שלא נכתבו...

Being a Super-Teacher...

Whenever I am asked what group do I teach, I always say, "Me, I teach the teachers.." The first time I had this sort of encounter, I stopped and asked myself, "What does this make me exactly?", and the best answer came from an unnamed source. "That makes you a Super-Teacher!!"

Being a Super-Teacher has it's moments, and not a day has gone by, that I don't end the lesson with a smile on my face. This usually happens after I am blessed with the apparently local, yet extremely unusual, parting words "May you have a nice dream". (The source of this mysterious phrase has yet to be understood :-) )

These teachers are all a group of young men in their mid-twenties, who come from different provinces in Cambodia, and have been sent to Chi-Phat for a 3 year adventure in a remote village. Most of these teachers live in a "Teacher-House" (In the school itself!!), and spend their days, teaching, studying (they study English three times a day!), playing Volleyball.. and of course drinking impressive amounts of the local rice wine.

Me, I have the easiest job of all the volunteers, I get to spend an hour a day, getting these guys to speak English. ( Their knowledge of English is mysteriously limited only to reading and writing) Together we read articles from "The Cambodia Daily" (A national newspaper published in English), and discuss the current events. My favourite part is when they open up, and tell me about themselves, their lives, their dreams and hopes. (Getting married seems to be #1 on the wish list.. I guess some things are just cross-cultural :-) )

The best moment so far has been when they decided to join the bonfire and disco that we had arranged for the children in the village. I will probably never live down the fact that they were witnesses to me teaching all the village children the "Hokey Pokey" (You put you buttocks in, You take your buttocks out.. :-) ) Dancing with the teachers the traditional Khmer dance, and seeing their first encounter with a burnt marshmellow, all are experiences that I will never forget as a Super-Teacher.