מבית הבלוגים של למטייל

‏הצגת רשומות עם תוויות התארגנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות התארגנות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 20 ביוני 2009

And then it happened.

I have been living Chi Phat for the last year, but nothing has prepared me for living IN Chi Phat.

It has been a full week since the third delegation of volunteers came to the village we now call home. As the head of this delegation I chose to come here a bit earlier, in order to try and learn this village, so it has been just about 3 weeks for me. And what 3 weeks it has been…


Maybe I should start with the bottom line: I find it amazing that a place so different from my own home can feel like a new home so darn fast! Me, a city boy from uptown Tel Aviv, with all the luxuries the western life a push of a button away, to come to a place where 80% of the time pressing any random button results in a sigh of disappointment since nothing comes out – and yet feels like not much has changed. True, I was in situations like this before, volunteering in East Africa for a year, but still – it is not only the physical things. Something about this particular place feels like home.


When we just got here, we hit a strike of good fortunes and happy moments. There was the grand party for the

final stage of the community center, and the great party that followed. The farewell from the second delegation was done in as much splendor as possible in this village, and this told me that we are not mistaken in thinking that the community finally starts to understand what we are doing here and why it is important to them.



But that was not the only happy moment. There was the moment where one of our students came to us and asked that we play a movie he brought on movie night, saying that he thinks movie night is important. And there was the moment an 8th grader came to us with an envelope on which he wrote “for Now Spa Per”. It took us a minute to read the words fast and unscramble the letters into “for newspaper”. But can you imagine the joy we felt to see that after only 2 editions that we put out ourselves of the village monthly journal, someone thinks it’s so important that he will take the time to write an article on his own? And how about the fact that after the playground we built in the primary school several months ago, that was broken by the kids for a while, we found out it was fixed by somebody who decided to take responsibility?


True, it is very far for home. No running water, no electricity, and no cheese to be found, but still – what wonder is it that we feel at home, after the best welcome one can imagine: to be told – and in actions, not words! – that our work is understood and appreciated?


What a great to start!

יום שני, 15 ביוני 2009

המשלחת השלישית יוצאת לדרך!

היי כולם,
וואו אני לא יודעת מאיפה להתחיל..הכל כל כך חדש ושונה שלעיתים אין לי מילים כדי לתאר את ההרגשה כאן.
ראשית אספר לכם מעט על עצמי:
קוראים לי אור ואני בת 22 משהם שבמרכז הארץ. לפרוייקט הגעתי לאחר שהחלטתי כי הטיול הגדול שלי יהיה במדינות: קמבודיה, לאוס, וייטנאם, הודו ותאילנד. כבר מזמן חשבתי על האופציה של שילוב התנדבות בטיול שלי כדי לתת לכל החווייה ערך מוסף ומימד אחר. נכנסתי לאתר "למטייל" וכמו שבסרטים יש שלט ניאון שמכוון את הגיבור למקום הנכון שנחוץ להמשך התפתחות העלילה, כך גם היה מבחינתי הלינק שקישר אותי לאתר של "תרמילאים ותורמים". למרות שרציתי להגיש מועמדות למשלחת ספטמבר, מצאתי עצמי מגישה מועמדות למשלחת יוני-דבר שגרם מפח נפש לבנות הקטנות בסטודיו למחול בו אני מלמדת. אבל כמו שהסברתי להן: יש דברים שלפעמים אסור לדחות...
הקלישאה הגדולה ביותר בעולם ההתנדבות היא שהתורם תמיד יוצא הנתרם בסוף תקופת ההתנדבות. לאחר כשבוע בצ'י-פאט, חוששתני שהקלישאה אכן נכונה.. ולהלן ההסבר:
את המסע לקמבודיה התחלתי בתאילנד, שם פגשתי את חברי המשלחת שלי: גיל (הבת), אלון ועומר (את גיל הבן-מנהל המשלחת פגשנו בהמשך).
בלילה נסענו בנסיעת לילה של כ-9 שעות סה"כ לגבול תאילנד-קמבודיה. באוטובוס בדרך ראינו סרט קומדיה תאילנדי היסטרי, ואף הספקנו לנסוע עם נהג טנדר חצי שיכור שהספידומטר שלו לא עובד (לי אין ספק שהוא שהוא נסע 100 קמ"ש בלילה במונסון הראשון שפקד אותנו!)
כמו שנאמר לנו ע"י משלחת מס' 2 -לקמבודים יש כישרון מיוחד לגרום לכל פעולה של 2 דקות להימתח על פני שעה, וזה לא היה שונה במעבר בגבול... לפחות גיל המושיע חיכה לנו שם עם וואן מושכר כדי שלא ניסחב באוטובוסים קמבודיים משוכללים.
שמנו פעמינו לכיוון הכפר שלנו והבית שלי לשלושת החודשים הבאים-צ'י פאט.
אין לתאר את הטבע המדהים שסובב אותי: יערות גשם ונהר באמצע, ירוק בכל פינה.אחנו שטים לכיוון הכפר הכל כל כך פראי וגולמי, שזה פשוט בלתי ייאמן! בתי עץ פשוטים ניצבים על גדות הנהר, עמידים יותר מכפי שניתן לצפות, וכל כך הרבה ירוק.על הסירה אני מתכנסת קצת בתוך עצמי.יש המון מידע לעבד והמון תחושות לספוג.העובדה שלא ישנתי כבר 24 שעות מפאת ההתרגשות לא עזרה כל כך..
הגענו.
אני חייבת לציין שלא חוויתי שוק כמו שנאמר לנו שנחווה, אלא בעיקר עייפות.עברנו חפיפה בת 3 ימים עם חברי משלחת 2. ביום שהגענו חנכו את סיום בניית בית הקהילה החדש בטקס, ארוחה ומסיבה מטורפת-ילדי הכפר האלה רקדו 5 שעות ברצף, ואתם לא מאמינים איך כל אחד כאן הוא רקדן היפ הופ פוטנציאלי החל מגיל 3! אני לא יכולה לחכות להעביר להם שעור ריקוד! הם בכלל לא הכירו אותנו וכבר בלילה הראשון עטפו אותנו באהבה כל כך גדולה שאם אני מפליגה במחשבות על מה יהיה בעוד שלושה חודשים אני כבר יכולה להרגיש את הדמעות זולגות..הייתה לי טעימה קטנה מאיך הדברים יהיו כשנצטרך לעזוב. חברי המשלחת ה-2 :נטע, ליהיא, נופר, גיל, שני, שי ואשחר נראו קצת תלושים ביום האחרון על המזח כלא מאמינים שזה נגמר.גיל ואשחר סיימו את תפקידן במשלחת אך נשארו בכפר. נגעו לליבי העיניים העצובות של הילדים, מכתבי וציורי הפרידה.
ממש בימים האחרונים אני מתחילה להרגיש סופסוף קצת בית.החלקנו בצורה מאד טבעית בעיניי גם לשעורי האנגלית וגם לפעילויות בית הקהילה.האתגר האמיתי יהיה בעוד חודש כאשר הלימודים יסתיימו והשגרה המוכרת תסתיים ונצטרך לייצר שגרה חדשה של פעילויות בית הקהילה.
מרפסת הבית פתוחה כל היום כי כה חם כאן! ובזמן שאין עבודה אנחנו פשוט יושבים בסלון ליד המרפסת מנסים לתפוס איזו פיסת רוח קרירה ונדירה, קוראים ספר(איכשהו יצא שכולנו קוראים ספרים על תרבות המזרח ובודהיזם), יורדים לשוק לחפש מיני קינוחים חדשים, מסתובבים בכפר וצועקים "הלו" לכולם, מבקרים בבריכות ובנהר , יושבים בבית הקפה ושותים קפה "דקאו" מתוק להחריד.
והרי בעיה: הקינוחים פה מעולים! על קצה המזלג ממה שיש לקנות בשוק: עוגות אורז בדבש, בננות מטוגנות מסוכרות,כאמור יש קפה ?"דקאו"-מחלב מרוכז ומתוק מידי! היום עומר הביאה לי סוג של טבעות בצק בשוקולד, יש טאפיוקה ודלעת בחלב קוקוס,ופרי ששמו האנגלי ראמבוטן והקמרי(הקמבודי) אני לא זוכרת.בקיצור, אם למישהו נראה שהשמנתי זה בגלל שהמצלמה מוסיפה 5 ק"ג.
אם יש למישהו פוביית חרקים הוא מוזמן להגיע לצ'י-פאט כדי להיגמל..פשוט אין ברירה.מיני לטאות,חרקים, נמלים מטפסות עלייך בכל שעות היום, מבלי יכולת להתנגד.אני עדיין לא התרגלתי ל"גקו"-לטאה ענקית, ששמה ניתן לה בשל קריאות ה"גקו-גקו" הבוקעות מגרונה. עומר כבר התרגלה לזינוקים שלי עליה בשעות לילה מאוחרות בעקבות החששות המאד הגיוניים שלי, הנה כמה מהם: "יש לי גקו במיטה", "נמלים מטפסות עליי", "נשך אותי עכבר", "זה לא אלון מהקיר השני זה ג'וק/עכבר/גקו/חותך הכבלים(הפורץ הלילי הפיקטיבי של הבית, שמטרתו העיקרית היא לחתוך כבלי מחשב ולהפתיע אותנו בכבל חסר תועלת בהקרנת הסרט השבועי בבית הקהילה).
כבר העברתי את השעורים הראשונים שלי באנגלית והעברתי פעילויות לילדי הקהילה. אם חשבתי שאני יודעת התלהבות מהי, חיכתה לי הפתעה.לא ידעתם שמחה עד שראיתם את הפנים של ילדים קמבודים בזמן משחקים-אדיר!!!וכולה מה? כמה משחקי מרוץ שליחים, העברת מים מדלי אחד לאחר, שרשרת בגדים קצת יצירה, משחקי חשיבה קצת יותרמאתגרים לגדולים. וואו איזה כיף! מבחינת האנגלית זה מתחלק-יש ילדים בעלי תפיסה מהירה, יש ילדים עם תפיסה איטית ורצון עז ויש ילדים ששואלים את עצמם: "מה לכל הרוחות החבר'ה האלה הם רוצים ממני?".מה שבטוח אם עד לפני 3 חודשים לא שמעתם אנגלית ברחוב, היו בטוחים שכשתיכנסו לכאן כולם יברכו אתכם ב"הלו האו אר יו? וור אר יו גואינג,ווט איז יור ניים" וכדומה...שיפור עצום ב-3 חודשים.וזה לא שהם לא יודעים, הם פשוט לא בטוחים בעצמם.משימתנו היא להמשיך להעניק להם את המקום שבו אפשר לטעות באנגלית ולהתפתח.
טוב חבר'ה אני שומרת קצת לפעם הבאה וזה עוד לפני שסיפרתי על הנהר והבריכות והחתונה הקמבודית שהשתתפתי בה ועל ההווי והצחוקים,על הטיול לטאק-לאו, על ארוחת שישי האחרונה והמתורגמנים המדהימים....נקסט טיים.
שולחת אהבה מצ'י פאט...
אור

יום ראשון, 15 במרץ 2009

הננו כאן

ביום רביעי הגענו לצ'י פאט לאחר ליל נסיעה מתיש שהסתיים בהידחסות של שישה אנשים וכ-18 מוצ'ילות למכונית פרטית. משלחת צ'י פאט השניה. נדמה שאנחנו שונים מזו הראשונה.
אז קודם כל, נעים להכיר. אולי יש לכם תחושה שאנחנו מכירים כבר כי יש תמונה וציטוטים למטה, אבל זה לא ממש אנחנו. כשהגענו אמרו לנו שאנחנו נראים אחרת לגמרי.
מזג אויר חם ודביק קידם את פנינו בכפר שעומד להיות הבית שלנו בשלושת החודשים הקרובים. הכפר, בדומה למה שתיארו לנו, בנוי בתי עץ משני צידי כביש עפר לא סלול. בניגוד למה שחשבנו, הכפר מתפתח במהירות והתושבים כאן יודעים היטב מה הם רוצים. הילדים לומדים שעות ארוכות והמבוגרים כבר מבינים שהם צריכים ללמוד לעשות עסקים. הם צמאים ללמוד אנגלית משום שהם יודעים שיש בכך הזדמנות. אל תבינו אותי לא נכון, הכל מאוד בסיסי כאן. בסיסי, אבל במגמת התפתחות מהירה.



האיזור עצמו מקסים. חלקנו (מישהו אמר שני?) עדיין מתפעלים מהברווזים שעוצרים את התנועה ברחוב בזמן שהם חוצים את "הכביש" אחר כבוד, או מהפרות שמסתובבות כאן חופשי ולא מפריעות לעצמן להותיר את חותמן בחצר של הבית שלנו, שבקרוב נעביר בה שיעורים. אגב, הבית שלנו נעים. הוא כבר בית.
הכל פה טובל בירוק ויש שבילים נסתרים שאנחנו חוקרים בטיולי האופניים שלנו. אם לשוק בבוקר ואם טיול לקראת שקיעה אחר הצהריים. הטיולים האלה תמיד מלווים בברכות של הילדים, כאשר כל אחד מהם דורש את ה"שלום" שלו ודורש לדעת לאן אנחנו נוסעים.


את הימים האחרונים העברנו בהתאקלמות והתארגנות לקראת העבודה הרבה שמצפה לנו. קצת צובעים קירות, קצת נאבקים ביתושים ובעיקר אוכלים אוכל מצוין.
האתגר הראשון שלנו היה להכין ארוחת ערב ל-14 אנשים. אמנם משלחת שהרוב בה נשי אבל אף לא אחת חובבת מטבח אמיתית. עם זאת, עמדנו באתגר בהצלחה, אם יורשה לי להעיד על עיסתנו.
אנחנו לומדים להכיר אחד את השני ולחיות ביחד, דבר שלחלקנו הוא לא מובן מאליו.
מושגים שיהיו שגורים בפינו כמו בית קהילה, ספרייה, שיעורי אנגלית, מתחילים להתגלגל על הלשון ולמעט כמה חששות מפני שיעורי האנגלית נדמה שאנחנו מוכנים לאתגר.

אז משלחת צ'י פאט השניה – שי, שני, נופר, נטע, ליהי ואשחר וגיל הוותיקות - יוצאת לדרך...

יום רביעי, 4 במרץ 2009

המשלחת השניה של מתנדבי תרמילאים ותורמים יוצאת לדרך!

קבלו את המצטרפים החדשים ל אשחר (מנהלת המשלחת) ולגיל (סגניתה) הנמצאות בקמבודיה - צוות תרמילאים ותורמים השני לפרוייקט ציפאט:
  • ליהי - בת 30 מתל אביב, מוסמכת לעריכת דין, תלמידת תואר שני בתוכנית הבינתחומית לאומנות . ציטוט: " אני רואה בהתנדבות שליחות גדולה , ואתגר גדול לא פחות. אני מצפה לעבודה הישירה עם האנשים, ללמוד וללמד ולנסות לעשות שינוי .."
  • נופר - בת 23 מקיבוץ גזית . עבדה במלונות באילת, בחינוך הגיל הרך ובהדרכת ילדים . ציטוט: "איני רואה את שלושת החודשים של ההתנדבות כחופשה , אלא כעבודה ותרומה שאני יכולה ורוצה להעניק.."
  • שני - בת 22 מתל אביב. מדריכה ומובילת פרוייקטים בתנועת הצופים, הדרכת ילדים בעלי צרכים מיוחדים.. ציטוט: " אני מאד מקווה ומייחלת ליצור קשרים הדוקים עם הקהילה , שנהיה קשובים לצרכיהם ונפעל תוך רגישות ושמירה על הצביון המקומי... אני מקווה ללמוד כמה שיותר ולהביא את עצמי לעשייה מכסימלית .."
  • נטע: בת 25 מצרעה. בוגרת עבודה סוציאלית , מורה לפסיכומטרי , עבדה עם נוער ונפגעי סמים .. ציטוט: "אני מאמינה שכשהלב שלך במקום הנכון ואתה באמת מחוייב למטרה, אתה יכול להצליח ושאר הדברים האחרים הופכים לזניחים.."
  • שי - בן 24 מיבנה. מדריך חוגי סיירות , קצין בשריון, מדריך נוער לפני ואחרי הצבא . ציטוט : " אני מאמין שבאם נעגן תשתית מסודרת למען התושבים נוכל למנוע את הדרדרותם לדברים לא רצויים ולעודד דברים חשובים כיצירתיות והשכלה.."
הצוות נבחר ומויין בקפידה מבין עשרות המתנדבים שהגישו את מועמדותם, סיימו את ההכשרה שנערכה כאן בישראל ויוצאים בדרכם למשימה בצ'יפאט השבוע.

אנחנו מאחלים למתנדבים החדשים שיצליחו בתפקידם, ויהנו מהמשימה לפחות כמו הקבוצה שקדמה להם!


יום ראשון, 11 בינואר 2009

עדכון ראשון מהשטח

עברו ארבעה שבועות מאז שעלינו על סירה ושטנו מתחת לשמיים כחולים ונופים ירוקים עוצרי נשימה. ירדנו מהסירה ומצאנו עצמנו על רציף די רעוע. זוהי הכניסה לכפר צ'י פאט. מההתחלה הוקסמנו מהמראות שעינינו ספגו. שביל עפר ראשי עליו מתרוצצים פרות, תרנגולות, אנשים על אופניים והמון ילדים יפים שמנופפים בידיהם וצועקים “hello” לעברנו. בנוסף, שפע של עצי קוקוס, בקתות עץ ואינספור חיוכים. אבל, מעבר לכל היופי והשמחה מהר מאוד הבנו בשביל מה הגענו. העוני ניכר בכפר והוא מלא באותם ילדים שמסתובבים ברחוב ומחפשים תעסוקה ועניין. בתי הקפה המקומיים מלאים בגברים מובטלים שמבלים בהם את רוב זמנם ומשפחות גרות בבקתות קטנות עד מאוד בתנאים מינימאליים ולעיתים אף פחות מכך.

לאחר שבוע בו הקדשנו את מיטב מרצנו לבניית הבית שלנו והיכרות עם הנפשות הפועלות: נחשים, עקרבים, לטאות, עכברים, יתושים, חיפושיות ושאר מיני זוחלים וחיות התחלנו להתכוונן לכיוון המטרה לשמה התכנסנו בכפר: עבודה עם הקהילה על מנת להעצים אותה.

שני אירועים מרכזיים קרו במהלך השבועיים הראשונים לשהות שלנו בצי' פאט : טקס חניכת הפרויקט וחניכת בית הקהילה בכפר.

"השגרירה הישראלית הגיעה לג'ונגל", כך נכתב בקמבודיין דיילי בכתבה שעשו עלינו. ואכן, באמצע חג חנוכה הגיעה לחצר ביתנו משלחת מכובדת שכללה את שגרירת ישראל בתאילנד וקמבודיה, מנהלת ארגון ווילדלייף אלאינס, הצי'ף של הכפר, סגן מנהל המחוז ותושבי הכפר על מנת לחנוך את פרויקט "תרמילאים ותורמים". במהלך הטקס נזירי הכפר בירכו אותנו ואנשים נכבדים נשאו נאומים.

שיא הערב היה כאשר באופן ספונטני לגמרי מצאנו עצמנו רוקדים עם עשרות ילדי הכפר לצלילי מוזיקה ישראלית. ניתן להגיע שזה היה האירוע שסימן את תחילת עבודתנו בכפר, את תהליך השתלבותנו בכפר ובעצם סימן לכך שתושבי הכפר מקבלים אותנו.

לאחר כשבוע, נחנך בית הקהילה. יצוין, כי לפני הגעתנו, אנשי הכפר בנו עבורנו מבנה שישמש כבית קהילה. הזמנו את ילדי הכפר לאירוע אשר תוכנן כך שהם אלו שיעצבו ויקשטו את המבנה. במשך כמה שעות הצבעוניות חגגה במבנה העץ. ילדים הכינו שרשראות מנייר קרפ צבעוני, צבעו אותיות אנגליות גדולות על חלונות המבנה, לידן הדביקו דפים שהם צבעו, כל ילדי הכפר הטביעו את כפות ידיהם על דלת וקירות המבנה עם גירים צבעוניים ובנוסף לכל, במהלך כל אותו הזמן, קיימנו הפעלות ומשחקים לכולם.

בסוף היום התקבל בית קהילה צבעוני ומרשים שכל ילדי הכפר היו חלק מהקמתו. חתמנו את היום מחוץ למבנה, על דרך העפר הראשית של הכפר, יצרנו שני מעגלים ענקיים ושרנו שירים שלימדנו בשיעורי האנגלית. כולנו היינו באופוריה במשך זמן רב לאחר מכן. מאז, בית הקהילה משמש אותנו ככיתה ללימודי אנגלית וכמרכז בו אני עורכים הפעלות קהילתיות, והיד עוד נטויה.

לעת עתה נסיים את העדכון הראשון כאן. מבטיחים להמשיך ולעדכן בתדירות יותר גבוהה.

רק נציין כי אנו מודעים למצב בארץ ומתעדכנים אודותיו. אנו מקווים שכולם בסדר ובטוחים ואנו מחזקים אתכם מרחוק.

















יום ראשון, 23 בנובמבר 2008

יצאנו לדרך!

אנחנו מאד שמחים לפתוח את הפוסט הראשון שלנו כאן בידיעה שיצאנו לדרך! אחרי כשנה שלמה של עבודת תכנון ובנייה, אחרי תקופה ארוכה של מיון מתנדבים ובחירת השישיה הנבחרת שלנו, ואחר תקופת הכשרה אינטנסיבית, השבוע יצאה מנהלת הקבוצה, אשחר, לצ'י פאט. שאר חברי המשלחת צפויים להצטרף אליה ב-11.12.08.

בימיה הראשונים בכפר, אשחר כבר הספיקה לספר לנו שקיבלו את פניה בהתרגשות גדולה מאד, והכפר אחוז ציפיות לקראת תחילת העבודה שלנו שם. חוץ מזה, היא מספרת גם שחם כמו שהזהירו אותה ואפילו קצת יותר, וגם שהאוכל באיזור הרבה יותר טוב ממה שהיא דמיינה. אנחת רווחה נרשמה בקהל!

רבותי, יצאנו לדרך!