היי כולם!
הפעם אנסה לגרום לכם לראות דרך עיניי את החיים של הילדים בכפר.
כל יום שני שלישי ושבת אנחנו מלמדים אנגלית. שעור ממוצע אורך כשעה.
אני מלמדת את כתות ד' וה' ושעורי העשרה לכתות ג'-ו' ב-19:00; גיל מלמדת את כתות ו' ואת ילדי טאק-לאו, כפר הנמצא בגדה השניה של הנהר; אלון מלמד את הנזירים(שגם נמצאים בטאק לאו), היערנים(עובדים הלוקחים חלק בארגון המייער מחדש את יער הגשם), וכתות ח'; עומר מלמדת את כתות ג' ו-ז; גיל מלמד את כתות ט' ושעורי העשרה לכתות ז'-ט' ב19:00.

כרגע זו המתכונת הרגילה, אך כשיסתיימו הלימודים בעוד כשבועיים יתחיל המאבק האמיתי שלנו לשימור הגעתם של הילדים לבית הקהילה לשיעורי אנגלית, חוגים ופעילויות נוספות שאנו מתכננים להם. הפחד נובע ישירות מהעובדה ש"חופש גדול" בניגוד להגדרה המשמחת שלו בישראל, כאן מבשר ברובו עבודה ועזרה להורים.לא בדיוק קייטנת נווה נופש עם שוקו, לחמניה ויום בריכה הא?

כדי להבין מה מתרחש בכיתות צריך להשליך את כל מה שחשבתם שידעתם על בית ספר עד כה. זה מתחיל בגילאים: הינך יכול להיות בן 13 וללמוד בכיתה ד', או בן 18 וללמוד בכיתה ט'. רוב התלמידים לא יגיעו לתיכון אשר נמצא באנדונטק כי אין להם כסף לשלם על שיט הלוך-חזור או לינה באנדונטק. משמע אין זה משנה אם אתה מוכשר או לא, בכל הנוגע להשכלה החשוב הוא כמה אמידים הורייך(אמידים במונחים קמבודיים כן?)
במסגרת "המאותרים"-תכנית לאיתור ממשיכי דרכינו,אנו חונכים חבר'ה כריזמטיים שיקחו על עצמם הובלה של פרוייקטים לאחר עזיבתנו. כבר נצבט לנו הלב בשל ילדים מוכשרים להפליא, שכרגע רוצים מאד אך לא יכולים לרכוש השכלה. המשקיעים במיוחד "בולעים" כל מידע שהם רק יכולים לשים את ידיהם עליו.

סוקני לדוגמא, תלמיד כיתה ח', שכתב לעלון הכפר כתבה על IBC ותרומתו לכפר (עלון הכפר-עלון שנערך ונכתב ע"י IBC, מופץ לתושבי הכפר והסביבה ובו כתבות, אירועים, וחידונים). לפי מר טנג, אחד המתורגמנים, סוקני כבר הספיק לקרוא כמעט את כל הספרים בספריה.
כמו כן, יש את ואנדי, "ילד הפלא" כמו שהוא מכונה פה, שהבדיחה שרצה כאן היא שהוא יודע אנגלית יותר טוב מאיתנו... גיל החונכת שלו הוציאה לו, לבקשתו, חומר על מלחמת העולם ה-2 מוויקיפדיה.

כשאני נוסעת על האופניים הצהובים שלי בדרך לביה"ס היסודי אני מהרהרת על הפער בינינו לבינם.
יש לילדים תלבושת אחידה של מכנסיים/חצאית בצבע כחול כהה וחולצה לבנה, אבל גם ללבוש פיג'מת פלנל לביה"ס זה לגיטימי לגמרי(רצוי בצבעי אדום או צהוב ובהדפסי פילים, דובונים או ארנבים). אה,ויחפי רגלים יתקבלו בברכה.
בישראל יש חוק חינוך חובה עד גיל 16. כאן לא מעט הורים היו מעדיפים עוד זוג ידיים בשדות האורז על פני שליחת ילדם לביה"ס. כך קורה מצב שיש לי ילדים בכיתה שמעולם עוד לא יצא לי לפגוש..
פה מברכים אותי בברכת !GOOD MORNING TEACHER OR, האם אתם זוכרים את הפעם האחרונה ששרתם במקהלה: "בוקר טוב המורה!"?
והפער גדל...

הילדים לומדים מ7:00 בבוקר עד 17:00 אחה"צ (עם הפסקת צהרים קלה בבית). חלקם מגיעים לשעורי ההעשרה ב19:00,וב 20:00 קופצים לעוד שעור אנגלית מזורז בCBET (Community Based Eco Tourism, ארגון שמטרתו לעודד תיירות אקולוגית בכפר וגם מעביר שעורי אנגלית ללא כסף).
חלק מהילדים מביעים מורת רוח על שימוש במשחקים כמתודיקה ללימוד אנגלית כי הם כל כך נהנים מהישיבה מול לוח.
והפער גדל...

סופר לנו ע"י משלחת 2, כי היו ימי לימודים שבוטלו לאלתר כיוון שמורה זה או אחר לא הגיע ללא הודעה מוקדמת. וכמה מצחיקה העובדה יש לנו מפתח ומנעול לכיתות, אבל החלונות פרוצים לגמרי..?
הספרים באנגלית מפתיעים באיכותם, וכך גם הקרוא וכתוב של רוב הילדים, עם זאת כשאני שואלת אותם שאלה פשוטה כמו: Did you learn this? , הם בוהים בי בעיניים מזוגגות.
האם גם אתם מפחדים לדבר באנגלית בכיתה? האם כשלימדו אתכם שפה חדשה ירדו לכם דמעות ופניכם נסכו מבט של בושה וחוסר ביטחון?
הפער גדול. ענק. עצום.

מחד, אני מודעת לתשוקה העזה והרצינות של הילדים בכל מה שנוגע ללמידה. ומאידך, חוסר התנאים, המשאבים והרצינות המוטלת בספק של הממסד למתרחש, מביאים אותי לידי תמיהה על הצדק בעולם.

יש לכם אור בכיתה? תעריכו זאת. יש לכם רצפת שיש? תעריכו זאת. יש לכם קירות בטון או גבס? תעריכו זאת. יש מספיק כיסאות ושולחנות לכולם ואתם לא לומדים על מחצלות? תעריכו זאת. יש לכם פחים שמפונים כל יום ולא רק פעם בשבוע? הם לא עולים על גדותיהם ומטנפים את החצר? תעריכו זאת. יש לכם יותר ממחשב אחד בביה"ס? תעריכו זאת.
יצאתם לטיול שנתי מחוץ לכפר שלכם, וגיליתם שיש עולם שם בחוץ לפני שהגעתם לגיל 18? תעריכו זאת. ביום החופש היחיד שלכם מביה"ס אתם לא עובדים בשדות/בדיג/בחנות? תעריכו זאת.
מציעים לכם אור, רצפה, קירות, פחים, כסאות ושולחנות, טיולים ולא לקחתם?
אולי גם אתם צריכים לנסוע על אופניים צהובים בקמבודיה ולהרהר בטיבן של מערכות חינוך.

כמובן שהכל יחסי. כמובן שלא הכל דבש במערכת החינוך הישראלית. אבל אולי כמו הילדים כאן, צריך להפיק את המיטב ממה שיש. על אף ולמרות התהפוכות שפוקדות את הילדים והמורים בכל פעם שקם יורש חדש למשרד החינוך, יש מקום למחשבה על ילד קמבודי שכנגד כל הסיכויים מספר שהחלום שלו זה להיות עיתונאי, או מתרגם, או...תתכוננו..חלילה וחס...מורה!

בשעורים עם כיתה ט', גיל סיפר לנו שהוא מקים "מדינה" חדשה עם התלמידים. זהו מעין תרגיל שנועד לעורר בהם מחשבה על "מדינה מהי" ובמסגרתו הם קבעו את טופוגרפיית המדינה, מס' האנשים המאכלסים אותה, שכנותיה, האם יהיה בה צבא ו/או משטרה, אופן אכיפת חוקים בה וכדומה.
כשדובר על מס' שנות לימוד בביה"ס הוחלט על 19 שנות לימוד. מגיל 6 ועד 25...

שיהיה לכולם שבוע נפלא!

שבוע שעבר החלטנו שאנחנו עורכים היכרות לילדי הכפר עם מנהג הקומזיץ. ברור שתושבי הכפר יודעים מדורה מהי, אולם נראה כי שני השימושים העיקריים שלה הם שריפת אשפה ומקור חום בבקרים הקרים (תתפלאו, יש גם כאלו).
ריכזנו עצים מחצר ביתנו, סימנו שטח למדורה, פרסנו מחצלות ואפילו הצטיידנו במרשמלו (אל תגזימו, אין מרשמלו בכפר. קנינו אותו בביקור בפנום פן). ילדי הכפר הגיעו ודי מהר התסגלו לרעיון שאפשר לשבת מסביב למדורה ולהנות.
לימדנו אותם את ההוקי פוקי (you put your right hand in you put your right hand out…) ושרנו שירים שלמדנו בעבר. לאחר מכן, עברו לשלב המרשמלו שהיה קונספט חדש בפני עצמו. הפרצופים של הילדים היו די משעשעים. כל תהליך המחשבה ניכר על פניהם: "לוקחים משהו רך ולבן, תוקעים אותו על שיפוד, שמים באש, הוא נשרף ואז אוכלים אותו...הוא דביק, הוא חמים, הוא משונה, הוא טעים". הצלחה!
במקביל למדורה הבאנו רמקולים ענקיים ופצחנו במסיבה סוערת. שירים בעברית, בקמר, באנגלית. פופ, רגאיי, ראפ, היפ הופ, קמר מסורתי ועוד. כל אלו הושמעו באותו ערב. והילדים מצאו לנכון לרקוד את ההוקי פוקי בכל סגנון. תנסו פעם לעמוד במעגל, להכניס אברי גוף לתוכו וברקע מתנגן שיר ראפ של איזה גנגסטר קשוח.

בתחילת שבוע שעבר קיבלנו הזמנה מתלמידי היסודי להצטרף אליהם לפגודה (מבנה דתי שמתפללים בו). הם ציינו יום בבודהיזם בו מתפללים ומביאים מנחות לנזירים (הרבה אוכל) והסבירות שהדברים הטובים שאותם מבקשים אכן יקרו היא גבוהה. חצינו את הנהר והלכנו לפגודה. כל הילדים נשאו כלים עם המון אוכל. כשהגענו לפגודה סידרו את כל האוכל בכלים ועל מגשים עבור הנזירים. הנזירים נכנסו והתפילה החלה. ישבנו כמו כולם עם הרגליים בצדדים (אסור להפנות אותם לכיוון הנזירים) ועם כפות הידיים צמודות מול הפנים. מכיוון שאנחנו לא מתרגלות יוגה בצורה קבועה זה לא היה פשוט אבל הקסם שקיים כאשר לוקחים חלק בטקס דתי שזר לנו ומסקרן אותנו הפך את אי הנוחות לשולית.

עוד השבוע, חנכנו את הכיתות בבית הספר היסודי. התחלנו ללמד אנגלית את ילדי בית הספר ולצורך כך היינו צריכים מקום ללמד בו. בית הספר הקצה לנו שתי כיתות שהיו צריכות שיפוץ על מנת שנוכל להשתמש בהן. השיפוץ נגמר אך עלה צורך עז לקשט אותן על מנת שיהיו צבעוניות ומזמינות. כחלק מפעילות יום ראשון (זוהי הפעילות הקהילתית כמובן) התאספו ילדי הכפר והחלו לקשט את הכיתות. שרשראות נייר קרפ צבעוניות, דפי צביעה עם מילים באנגלית, אותיות צבועות בגירים על הקירות. חגיגה גדולה. כשסיימנו, יצאנו לחצר וכולם שיחקו כדורעף, כדורגל, חבל וגירסה מקומית להאקי סאק (לכל הקוראים הלא אמריקאים, מדובר במשחק בו עומדים במעגל וצריך להעביר כדור או כדור נוצה עם הרגליים-אנחנו קיבלנו הקלות והרשו לנו גם למסור עם הידיים). זה העדכון להשבוע. בתקווה שעד שבוע הבא נדע לשחק את המשחק ללא הקלות ורק עם הרגליים.