Chi Phat 2011 - we need your help!

Mid June 2011, it's been a year and a half since we, the volunteers of the last delegation of the Israeli Backpacker Contribution project, left Cambodia. A year and a half, in which we have traveled, went back to our lives, missed, and... Yes, even forgot a little. all of us, Cambodia-veterans, have many moments in which we say "wish we were back there", but all in all we can say we have gone back to our former lives.

but still, something HAS changed. Deep in the Cambodian rainforest, there is our small and very loved village. In the heart of the village, on the main road, just between the little coffee shop and the primary school, stands a big white building. Pteha Sahakum they call it. The Community Center. in this building there s a big fundamental change. Some time ago there was a bunch of crazy Israeli volunteers here, that have brought computers and English lessons. They have gathered a group of teenagers from the village, and have trained them to become volunteers all on their on.

A year and a half has passed since, and the community center is more thriving than ever. On a daily basis, English and computer classes are held, movies are screened, books are borrowed at the library and more. All this is supervised by the English teacher of the village, who is now also the manager of the community center. With him, is a new generation of teenagers, volunteering to keep continuing what the Israeli volunteers have left behind. In fact, the Israelis don't even know most of these young volunteers - they are a generation that was trained by the same generation of young leaders trained by the Israeli volunteers. Out of a real desire to improve their lives, they chose to become a link in a chain, and become young leaders on their own, while at the same time training the next generation of young leaders.

The Israeli backpackers Project is therefore very successful. it is with only one thing that we have failed - with helping these young guys with fundraising. yes, we have tried to send them to fund raising courses, and tried introducing the to local and foreign NGOs, but it seems that from the great isolation that the rainforest provides, this task, that is never simple, is particularly hard.

so out of great belief in this project, in the teacher leading it (who himself asked for this help), in the amazing teenagers that are hopeful for its outcomes, and its importance to Israel’s reputation, we have decided to help them with this task. we are now trying to raise as much as we can, so we can help the center run for another year. Every donation that we receive will be sent in full to the community center.

if you are willing to contribute, we have two ways available (unfortunately, the banking system is yet to reach Chi Phat, so all the donations collections is done in Israel):

wire transfer:
from Israel:
Gil Chen, Leumi Bank, Gesher Hayarkon branch (no. 829), account no. 05846880.

from abroad:
swift code: LUMIILIT
IBAN: IL 74010829 000000 5846880

by check:
Gil Chen, Asirey tzion 19, app. 29, Tel Aviv, Israel.

I'll be happy to answer all your questions and provide further details through mail gil.chen78@gmail.com, or phone +972-52-2336873.
Thank you very much!!

צ'י פאט 2011 - אנחנו זקוקים לעזרה שלכם!

אמצע יוני 2011. עברה שנה וחצי מאז עזבנו, חברי המשלחת האחרונה של פרוייקט תרמילאים ותורמים, את קמבודיה. שנה וחצי בהן טיילנו, חזרנו לחיים, התגעגענו, ו... כן, אפילו קצת שכחנו. אמנם לכל אחד מאיתנו, יוצאי קמבודיה, יש רגעים רבים בהם אנחנו אומרים ״הלוואי והיינו שם״, אבל בגדול אפשר להגיד שחזרנו לחיים שלנו.

אבל משהו בכל זאת השתנה. בלב יער הגשם הקמבודי, שוכן כפר קטן ואהוב. בלב הכפר, על הדרך הראשית, ממש בין בית הקפה הקטן לבית הספר ניצב מבנה לבן וגדול. פתהה סהקום קוראים לו. בית הקהילה. בבית הזה יש שינוי גדול ועמוק. פעם היו שם חבורה של מתנדבים ישראלים משוגעים שהביאו מחשבים ושיעורי אנגלית. הם קיבצו קבוצה של נערים ונערות מהכפר, והכשירו אותם להיות מתנדבים בעצמם.

שנה וחצי חלפה מאז ובית הקהילה פורח מתמיד. על בסיס יומיומי מתקיימים בו היום שיעורי אנגלית ומחשבים, מוקרנים סרטים, מושאלים ספרים בספריה ועוד. על הכל מפקח המורה לאנגלית של הכפר, שהפך מנהל בית הקהילה. איתו מתנדבים דור חדש של הנערים והנערות, שממשיכים להעביר הלאה את מה שהשאירו הישראלים בכפר. למעשה, את הדור הזה המתנדבים הישראלים כמעט לא מכירים- מדובר בדור שהוכשר על ידי הדור הקודם של אותם מנהיגים צעירים שאותרו והוכשרו על ידי הישראלים. מתוך רצון אמיתי לשפר את חייהם הם בחרו להפוך לחוליה בשרשרת, להפוך למנהיגים צעירים בעצמם, ובאותה עת כבר להכשיר דור נוסף של מנהיגים צעירים.

לכאורה פרוייקט תרמילאים ותורמים הוא הצלחה אדירה. לצערנו, רק דבר אחד לא הצלחנו לעשות - לעזור לחברה הצעירים לגייס כספים. כן, שלחנו אותם להכשרה בנושא, וניסינו להפגיש בינם לבין אירגונים מקומיים וזרים, אבל מהבידוד הגדול של לב יער הגשם, המשימה הזו, שתמיד אינה פשוטה, קשה במיוחד.

אז מתוך אמונה גדולה הפרוייקט הזה, במורה שמוביל אותו (שבעצמו ביקש את העזרה), בנוער המדהים שמייחל לתוצאותיו, ובחשיבותו לשמה של ישראל, החלטנו לעזור להם במשימה.אנחנו מנסים כעת לגייס כספים ככל שנוכל, כדי לסייע למרכז לפעול שנה נוספת . כל תרומה שנקבל תועבר במלואה כמובן ישירות לבית הקהילה.

המעוניינים לתרום יכולים לעשות זאת בשתי דרכים (למרבה הצער, לצ'יפט עוד לא הגיעה המערכת הבנקאית, ולכן את איסוף הכסף אנחנו עושים בישראל):

העברה בנקאית:

מישראל:
גיל חן, בנק לאומי, סניף גשר הירקון, מס סניף 829, מס חשבון 05846880

מחו"ל:
swift code: LUMIILIT
IBAN: IL 74010829 000000 5846880

שליחת צ׳ק:
לפקודת גיל חן,
כתובת דואר: רחוב אסירי ציון 19, דירה 29, תל אביב.

לשאלות, ופרטים נוספים, אשמח לענות במייל gil.chen78@gmail.com או בטלפון 052-2336873.
תודה רבה!!

פצעים ונשיקות

3 שבועות לסוף. פתאום עולים וצפים לי כל הבלוגים שכבר לא ייכתבו. תכננתי, באמת שתכננתי לכתוב על השבוע בסימן אורז (כאילו שלא כל השבועות פה בסימן אורז) שבו נחגגה תקופת הקציר (הארווסט) של האורז בדמות ערבי "אמבוק" שכוללים קלייה, כתישה וניפוי של הגרגר הלבן לאור מדורה והרבה צחוק. כשזה לא קרה תכננתי לכתוב על סוֹוואן, הילד הכי מדהים בכפר והתלמיד שלי שאני הכי אוהבת שלקח את אורן ואותי לראות סוף סוף את הבית שלו ואת שדה האורז של המשפחה שלו בצהריים של שבת חמה. אחר כך רציתי לכתוב על היום שראיתי עם תלמידי האנגלית שלי בפגודה, כנראה לראשונה בחייהם, סרט- הצפייה הכי מרגשת שלי אי פעם ב"מלך האריות" של דיסני, רק אנחנו ובודהה לצדנו. אבל גם זה כבר עבר ואמרתי שעל הטרק בג'ונגל אני חייבת לכתוב- על זה שהלכנו יומיים בתוך יער אמיתי, כמו בסרטים, עם עלוקות וקולות של ציפורים טרופיות ועם הבטחות שווא לעקבות של פילים. על זה שבישלנו באמת על מדורה והתרחצנו במפל ענק. אבל אז חזרנו יש לתוך הטירוף של השבוע החדש וגם זה לא יצא לפועל.

אז היום ידעתי שזה יקרה. אני בטוח אתיישב לכתוב כי היום הייתה סיבה למסיבה. המורה סן, הידוע בשמו לו-קרוּ (מורה בקמר) סֵן, הידוע בשמו אובמה (הוא ממש דומה לו), הגיע לגיל מופלג של 25. מסתבר שפה בכפר מספיק ללמד משהו, כל דבר, בשביל שיקראו לך "המורה" ובשביל שממש ממש יכבדו אותך. כמעט כמו בארץ.. אבל סן הוא לא סתם מורה. הוא ה-מורה. הוא דמות כה כריזמתית עד שכל התלמידים שלו, שהם גם תלמידים שלנו, החליטו לארגן לו מסיבת הפתעה. נשמע טריויאלי אבל ימי הולדת פה זה לא מה שאנחנו מכירים ולא כולם אפילו יודעים מתי שלהם חל. עוגות הוכנו, נרות הודלקו, מתנות כעורות נרכשו והכל היה מוכן להפתעה. ואז הלכתי לכיוון בית הקהילה. מרחוק ראיתי את סַוורי, הבת של סדאו, המבשלת האהובה שלנו, ילדה קטנה ויפה יפה בכתה ב', בוכה. לא סתם בוכה. שוכבת על הערסל מחוץ לבית ומתייפחת.. היא היתה כלכך עצובה שכשניגשתי אליה,כבר סלחתי לה מזמן על זה שהיא קשקשה קודם על הקיר של בית הקהילה בטוש שלא יורד לעולם. היא בכתה ולא ידעתי מה לעשות חוץ מלחבק אותה ממש חזק. היא נשמה נשימות כמו שאני הייתי נושמת כשהייתי מתייפחת בילדותי (טוב נו, גם היום זה קורה לפעמים). חיבקתי אותה חזק וליטפתי אותה עד שהיא נרגעה וכל הזמן הזה רציתי לשאול אותה מה קרה, אבל לא היה לי איך. היא לא יודעת כמעט אנגלית ואני לא יודעת בכלל קמר. ונשבר לי הלב לראות אותה ככה. אבל אז הבנתי שזה לא ממש משנה אם היא תגיד לי מה קרה או איך, היא רק רצתה חיבוק. היא רצתה שמישהו יתייחס אליה כשהיא קוראת לתשומת לב וכשהיא כל-כך עצובה. כשאמא שלה עברה והתעלמה מהבכי שלה, היא פשוט התחילה לבכות שוב, רק יותר. ואני בעיקר לא הבנתי איך יכול להיות שאמא לא באה לחבק את הבת שלה כשהיא בוכה. איך היא לא עוזבת הכל ומרגיעה אותה ומרדימה אותה.

אני עוד לא הצלחתי לפענח את הקשר בין ההורים לילדים במקום הזה. זה משהו שבקלות אפשר להיות שיפוטיים לגביו אבל אין טעם. זה כל-כך שונה מאצלנו וכל-כך קשה לנו להבין את זה. בסוף גם נרגענו סופית, סוורי ואני, והלכנו לאכול את עוגת היומולדת של המורה. היה טעים ומנחם אפילו לה. עוד אחד מהרגעים שנכנסו לי ללב במקום הזה, רגעים שרק הולכים ומתרבים ונחרטים אצלי ככל שאני יודעת שהזמן פה מתקצר.
ושוב סליחה מכל הבלוגים שלא נכתבו...

ניו יורק/צ'י-פאט

זה בלוג על בלוגים. בשיעור ספרות לימדו אותנו ששיר על שירה הוא שיר ארס-פואטי. אז כזה.

לפני שהתיישבתי לכתוב פתחתי מייל שקיבלתי מדנה, חברתי הטובה מניו יורק. דנה, שבכלל הייתי אמורה להיות אצלה בדירתה המגניבה במקום פה, בבית הקמבודי שלנו. דנה ואני חולקות אהבה אינסופית וקצת חולנית לברק חוסיין אובמה. המייל שלה הכיל תמונה בודדה של אובמה משחק כדורסל ולינק לבלוג שלה. אחד הפוסטים האחרונים שלה היה על פרס נובל לשלום שמוענק השנה לברק. הרבה מחשבות של בעד ונגד, תהיות על מה זה יעשה לקריירה שלו, מה זה יעשה לשלום העולמי ובכלל.

בצד השני של העולם, בכפר קטן במחוז קו-קונג שבקמבודיה דיברתי גם אני על הפרס היוקרתי ועל הזוכה המאושר בו השנה. זה היה בחוג חדשות שאני מעבירה מזה כמעט חודשיים בבית הקהילה- כל יום חמישי ב-17:30. החוג התחיל בתור ניסיון להביא משהו שאני אוהבת ומעניין אותי ולהעביר אותו לחבר'ה כאן. שעה שלמה בה אני יכולה לדבר על כל נושא שבעולם ולהיות בטוחה שמה שאני אומרת באמת חדש למי ששומע. על מה לא דיברנו בחוג חדשות? 8 שנים לאסון התאומים, ועידת האו"ם, התרסקות הקולומביה, ריו תארח את האולימפיאדה ב-2016, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכם היסטורי בין טורקיה לארמניה+שואת הארמנים היה או לא היה, זיהום אוויר והתחממות כדור הארץ ועל גלעד שליט דיברנו במשך 2 שיעורים כי הוידיאו העצוב שלו בדיוק פורסם וזה לא נתן להם מנוח.

אני משתדלת מאוד להראות להם תמיד גם סרטון או שניים מיו-טיוב וזה בכלל גורם להם לפעור עיניים משתהות. כל המידע שאני מעמיסה עליהם הוא כל-כך חדש להם, שלפעמים אני לא בטוחה אם הם משתעממים או שהם פשוט המומים. אחרי שראינו את הסרטון על אסון התאומים, שמשאיר אותי גם היום פעורת פה, היה פשוט שקט בכתה. אף אחד לא נפל מהכסא, אף אחד לא בכה או צחק או צעק, אפילו לא ביקשו שנראה את זה שוב. "תקשיבי. הם לא ראו אף פעם מטוס, לא ראו בחיים שלהם בניין כל-כך גבוה. מה את רוצה מהם?" אמר קול ההיגיון של אורן ההגיוני. והוא צודק- לקח לי זמן להפנים שכל דבר שאני מספרת להם מסופר כנראה לראשונה אי פעם. שכל הפרטים מסביב גם הם חדשים ולא בהכרח מובנים להם. שאין משהו שהוא ברור מאליו או מתבקש. לקח לי זמן אבל לאט לאט גם אני לומדת שלא הכל מובן מאליו. שלא כל מה שאנחנו רגילים אליו הוא הגיוני. שיש גם חיים אחרים, פשוטים יותר, בלי חדשות כל רגע, בלי אירועים נון-סטופ.

אז בעוד בצד ההוא של העולם דנו בהשלכות של הפרס היוקרתי על עתיד המזרח התיכון ובכלל, כאן בחוג חדשות, (דה בסט קורס אין צ'י-פאט) ראינו את רגע ההכרזה על הזוכה המאושר מוקרן על הקיר, את נאום התגובה המופתע של אובמה, ובעיקר שמחנו בשמחתו ובשמחת העולם על השלום שהוא אמור להביא. נראה לי שהצלחתי להדביק גם אותם באובמה-מניה שלי..

Lokkru Thul

Two weeks ago our first "Computer Experts" class came to an end, on the same time that our "Young Guides" course came to it's end.
The purpose of the special computer class is to take our Young Leaders group and to make them responsible for the computers at our community center, While the "Young Guides", which is equal to the Israeli MADATSIM course, is to teach the students of the 8th and 9th grade how to be guides for the younger kids.
It's pretty obvious that those who came to both classes got now a very serious clue about being a guide.

So from those who came for both classes, 3 had volunteered to guide with us the new computer classes that we opened last week: Seang-hai, Vann-dy and Thul.

Thul had joined me in teaching the advanced youth group. In other words - he got himself into a tricky situation in which he volunteered to teach - for the first time in his 18 years of age - a subject (computers), that he did not had a clue about 2 months ago, the group of his age!! Doesn't sound to me like something that a sane man will do! but you must hear the end of that story...

On our first lesson I introduced us as LOKKRU (teacher) Oren and LOKKRU Thul. He ws very nervous and we both decided that it will be best if he will only look from the side for now.

For the next lesson we made a preparation meeting, in which I made up all the subjects, and he agreed to teach one part of the lesson.
On the beginning of that lesson he was very uptight. not to say angry - but from fear. before I managed to say a word he explained to the class that they should listen to us and not talk while we talk. and remember - those are his classmates. When he had to do his part of the lesson he did it OK - but when his friends / students needed help - he was kinda angry about them...The boy's got a temper!! I heard some called him "Lokkru Thul"...maybe like to laugh about him

For the third lesson, which occurred today, we did again a preparation meeting. This time he explained to me why we should teach the students this and that subject.
I was shocked.
Most of the Cambodian kids that I met are so well-known for their lack of creativity, that it became very unexpected for me to hear such an elaborated answer from him.
I was shocked for he had in his mind the full lesson plan, that is based on the abilities of the students.
And I was amazed when he succeeded to teach his friends / students about Microsoft Word and the Windows "search" option in such an organized way...still a bit of a temper - but what a change!

"Lokkru Thul", I called him at the end of the lesson, "you are the best"