After more than eight years of studying political science, I thought that at least I would have a clear concept of how a country is created. Hell no!

It was an English lesson exercise I had worked on with my 9^th grade students. The idea was to steer up a discussion, in English, and I thought it would b a good idea to talk about the perfect place to live in. “create your own country” I said, and got the “hrm… ?!?” look I have learned to love. “Yeah – today you can make your perfect world. let’s talk about what sort of country you would like to live in”. to clear some of the confusion we started talking about the basic Wikipedia-style info about the country. They said a country of about 10 million people would suit them just fine. Size? I asked. Well – this got things going. Some of them wanted a country the size of Cambodia, and others – well they went big and had Russian dreams. By a vote, the final agreement landed on the Thai front, thus tripling the size of their current country. For national languages they said they want to keep Khmer, but to add to that English, Chinese and Korean. To my surprise regarding the last language, they explained to me how powerful and important they see Korea in their region. Less surprises, but more laughter, was recorded when I asked about their new national food. Fried fish and chocolate they yelled. It was a good opportunity for us to learn the word “SEPARATLY”.

After clearing out more important matters like national sports (boxing and volleyball), And religion (Buddhism), we go to the good stuff: what sort of government do you want? Well that got an interesting split when all the girls said they wanted a king and a queen, and the boys insisted on a democracy. The conclusion was a democratic Monarchy, and we even went so far as to agree there shall be 15 parties, with elections every five years.

I was again surprised when I asked if they wanted an army in the country, and for the first time we had a unanimous vote: NO. They did, however ask for a police force, and when all options were on the table as to what the force should do, between letting criminals go to killing them, they chose the very traditional court system. A sigh of relief.

Bitter debates were held on the two last questions – the education system, and the citizenship. As for education, the boys all wanted to learn from the age of 6 to 25. “and you?” I said to the girls, as I saw they had a different idea. Till 22 they said. Why? Well, marriage and babies are calling, it seems. The notion of citizenship was even more unclear, but they did an impressive work choosing a “by blood” system to becoming a citizen, and demanding an immigrant will learn the local culture and live in the country for a long time.

The full-week’s session ended with the handing out of passports that I made for them, complete with all the information they have gathered for their new country – named Khemorak Bot, by the way – “the Khmer Sons”. At the end of it all they have a few empty pages, as the next session will be about traveling, and they will be stamped as we cross more mile stones in our way.

See, this is what we do here. We teach English, but we consider it to be only an instrument – to allow the people of this community to dream, to fantasize, to think beyond the confine of the big river. And once shown the way, they jump on so fast…

קדאו נה? קחו מגבון לח!

בהמשך לבלוג משבוע שעבר, השבוע הקדשנו את פעילות יום א' לטובת גן השעשועים. הילדים סימנו עצים ואת גבולות המגרש וכמובן ניקו את השטח מאשפה. על פניו, פעולות מינוריות אבל לא כך הדבר. הילדים סוף סוף קיבלו מושג לגבי מה הולך להיות שם. פוב, תלמיד כיתה ט', הסביר לשאר הילדים את שתוכנן על ידי תלמידי כיתה ט'. לאחר העבודות ניתן היה לראות את השטח ואת מיקום המתקנים. נראה כי זה החדיר בילדים הרבה שמחה ואמונה שאכן הולך לקום גן שעשועים בכפר.

אתמול, החלו להגיע המתקנים, היישר מהרתך. אי אפשר היה להסביר את ההתרגשות שאחזה בנו באותו הרגע. איזה כיף היה לראות את המחשבות והסקיצות קמות לתחייה. אני רק מנסה לדמיין את חניכת הגן ואני לא מפסיקה לחייך..

השבוע התחלתי ללמד את תלמידי כיתות ח' ו-ט' על מדינות העולם. ואכן אני מרגישה שפתחתי בפניהם עולם ומלואו. מפת העולם תלויה על הלוח ולידה כרטיסיות עם דגלי מדינות. רק הצבעוניות של כל אלו מעוררת אותם ואת סקרנותם. הם מתמוגגים מחיפוש אחר מדינות על המפה ומההשוואה בין הגדלים של המדינות. ניסיתם פעם להשוות את קמבודיה לרוסיה? וההלם על פניהם כשראו שישראל יותר קטנה מקמבודיה..
לכל אחד/ת כבר יש את הדגל האהוב עליו/ה (אחד בחר את הדגל של מרוקו) ולי יש תלמידה אהובה (כי היא בחרה את הדגל של טיבט). סתם, אני צוחקת, אין העדפות. חלק מהתלמידים לא ידעו יבשת מהי וכיום הם כולם יודעים לא רק מה זו יבשת אלא כמה יש ואיך קוראים להן. סיפוק גדול.

לשיעור עם כיתה ט' אתמול הבאתי חבילה של מגבונים לחים כדי למחוק את הטוש מהמפה (באמצעותו סימנו מדינות ויבשות). בסוף השיעור, כשארזתי את חפציי, כל התלמידים התאספו סביבי ואחד מהם הצביע לעבר המגבונים הלחים ושאל אותי מה זה. לקחתי מגבון וניגבתי לו את הלחי והסברתי לו שזה ממש נעים כשממש חם (קדאו נה בקמר) בחוץ. תוך שנייה, כל תלמידי כיתה ט' החלו לנפנף בידיהם על פרצופם כרמז (דק מאוד) לכך שחם להם. הצעתי להם מגבונים לחים, הם הסתערו על החבילה, ועמדו בכיתה מתנגבים וצוהלים. הם היו כל כך שמחים ונלהבים מהמגבונים הלחים. אפשר היה לשמוע את השמחה ממרחק רב מבית הספר. מגבון לח. כה פשוט וכה משמח.

איך פרויקט נולד

את הבלוג הזה אני רוצה להקדיש לפרויקטים שעד עכשיו לא קיבלו התייחסות פומבית. עד היום התייחסתי לפעילויות השוטפות שאנחנו מעבירות: בית הקהילה, הספרייה, ימי ראשון המוקדשים לקהילה ועוד. שלא תבינו לא נכון, לפעילויות הללו יש חשיבות רבה (מעבר לכיף האדיר שהילדים מוצאים בו. טוב נו,ברור שגם אנחנו :)), אבל, מעבר לשוטף ישנם גם פרויקטים שאנו מקדישות להם המון אנרגיה, מרץ וזמן. אלו הם פרויקטים שמצריכים עבודת מחקר ענפה, ישיבות ראיונות, אישורים, שיתוף פעולה עם התושבים, מציאת גורמים מקומיים שיהיו אחראים ועוד ועוד. אתם בודאי הסקתם שכל מה שתואר מצריך המון זמן ולכן לא תמיד רואים את הפרויקטים הללו בשטח (עדיין) אבל בהחלט מרגישים את העשייה.

פרויקט שכזה שנבחר להיות פרויקט הדגל של המשלחת שלנו (משלחת ראשונה - כבוד) הוא גן שעשועים לכפר. ולהלן תאור קצרצר וממצה של חיי הפרויקט, איך הוא נולד ואיפה הוא עומד כיום.
התחלנו במחקר. ישבנו עם תלמידים מכל הכיתות ושאלנו אותם מה הם אוהבים לשחק בחוץ, מה הם היו רוצים לראות בגן שעשועים. עד כאן פשוט? לא כל כך... מהשיחה איתם הבנתי שהקונספט עצמו של גן שעשועים לא כל כך מובן להם. אז שאלנו את עצמנו האם הקונספט מוכר בכלל בקמבודיה? וכך יצא שביציאה הראשונה שלנו מהכפר (לפנום פן) ירדנו מהאוטו בכל בית ספר שראינו ובכל פעם שחשבנו שראינו נדנדה. אז כן, יש גני שעשועים בקמבודיה. "אפילו" משוכללים. הבשורה פשוט לא הגיעה עדיין לכפר.

השלב הבא: מקום. איפה ייבנה גן השעשועים? בצ'י פאט שהוא הכפר המרכזי מבין ארבעת הכפרים פה? האם נבנה אותו בקמלוט או צ'אם סלאה (שני הכפרים הסמוכים)? בחצר בית ספר או בשטח ציבורי? המטרה שלנו היא לחזק ולהעצים את הקהילה ואם אפשר אז בדגש על הקהילה הענייה. קבענו פגישות עם הצ'יפים של כל הכפרים, הצגנו את התוכנית וביקשנו שטח לטובת הפרויקט. השטח הציבורי היחיד שנמצא הוא חצר בית הספר היסודי בצ'י פאט. החלטנו שהולכים על זה בשמחה.
לכל פרויקט צריך למצוא רפרנט מקומי. כלומר, תושב הכפר שיהיה אחראי על הפרויקט, שנריץ את הפרויקט הזה ביחד, שיעזור לגייס את הקהילה לטובת הפרויקט, שיהיה אחראי על המשכיות הפרויקט גם כשאנחנו כבר לא נהיה פה (:(). החלטנו לפנות למנהל בית הספר היסודי. הוא נראה לנו בחירה אידיאלית. הוא מאוד שמח ולקח על עצמו את התפקיד.

כלל נוסף לפרויקט מוצלח-הקהילה. הרצון צריך לבוא מהקהילה והקהילה היא שותפה מלאה לעשייה. שאלנו את עצמנו איך מערבים יותר את הקהילה. ואז עלה הרעיון של כיתה ט'. כיתה ט' היא כיתה "בעייתית" כשזה מגיע לפעילויות שלנו. הם מאוד עסוקים ולא מגיעים לפעילויות שלנו עקב מחסור בזמן. הם לומדים המון ויש להם בחינות בסוף החודש. החלטנו לפנות אליהם ולהציע להם להיות אחראים על התכנון של הגן, בעיקר איך שהוא ייראה. ככה אנחנו נותנות מענה לשתי מטרות: הראשונה, לערב אותם בעשייה של הפרויקט שלנו בדרכים שהן אינן בית קהילה ומטרה שנייה להיות יותר קרובות לכיתה הזו וכך לתת פתרון לסקרנות ולמשיכה שלי אישית יש אליהם. כמו שחברתי לכתיבת הבלוגים כתבה פה לפניי. אני פשוט אוהבת אותם.
ואכן, ביום שבת האחרון הם הגיעו לפגישה שקבענו איתם (אחרי ששבוע לפני זה הם דפקו לנו ברז). הסברנו להם מה המטרה של הפגישה, מה האחריות שלהם ומה צריך לעשות. הלכנו לשטח המיועד של הגן, ישבנו, נתנו להם נייר וציורים של מתקנים לפי קנה מידה והם שיחקו איתם על הדף, הוסיפו עצים, פרחים ושבילים ויש לנו מודל של גן שעשועים. אפשר לסכם את הפגישה איתם במילה אחת: מדהימה.

נכון להיום השרטוטים של המתקנים (ששורטטו על ידי מעיין יבנה המוכשרת) הועברו לרתך שעובד עליהם. יום הקהילה הבא שלנו יוקדש להתחלת עבודות בשטח עם הקהילה, עבודות שכוללות יישור השטח והכנתו להתקנת המתקנים (שייצבעו קודם על ידי התושבים).
אנחנו קבענו שב-25 לחודש אנחנו מקיימות טקס חניכה לגן השעשועים. כן, אנחנו יודעות, אין עוד הרבה זמן אבל זה יקרה. בצ'י פאט יקום גן שעשועים שהקהילה בנתה. וזה רבותיי, מרגש.