מבית הבלוגים של למטייל

‏הצגת רשומות עם תוויות רותם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רותם. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 4 באוקטובר 2009

Vann-dy`s Blog


קבוצת המאותרים שלנו, או המנהיגים הצעירים, הם ילדים בעלי נכונות להשקיע בקהילה. כל אחד מהם מוכשר בדרכו שלו ולכולם המון רצון להשתתף ולתרום. אנחנו מצרפים אותם למשפחה שלנו, הם עוזרים להעביר פעילויות, להדריך חוגים ולהפעיל את בית הקהילה. לפעמים, ואפילו בדר"כ, הם עושים זאת ללא עזרתנו כלל. פותחים את חדר המחשבים לילדים ונוער, מקרינים סרטים ומנהלים את הספרייה. כצ'ופר, אנחנו מעבירים להם שיעור שבועי פרטי בכל נושא שיבקשו. לרוב אלו הם שיעורי מחשב, לפעמים אנגלית או גיטרה. הפעם הצעתי לואנדי, אחד הילדים החכמים בכפר, שאולי יכתוב משהו לבלוג שלנו. הראתי לו את הבלוג והסברתי שזהו המקום בו אנחנו מספרים לעולם ולישראל בפרט על כל מה שקורה כאן בצ'י-פאט ושאם הוא רוצה, הוא יכול לכתוב משהו משלו. משהו שהיה רוצה להגיד לאנשים בישראל, שאולי יום אחד ירצו גם הם לבוא ולבקר, אולי לבוא ולהתנדב, לתרום מזמנם לקהילה של צ'י-פאט. הוא קיבל את ההצעה בהתלהבות וישר ניגש למשימה, בלי להסס לרגע.

אלה הם דבריו:

Chi-Phat is the village where there are a lot of foreigners that travel. It has a lot places to play, like waterfall and pool and sunset. And in chi-Phat there are another places but I never been there. But in chi-Phat we have guides there. And the kids in chi-Phat when they see the foreigners they say hello! How are you? And their answer is I am fine. In chi-Phat we have one project that calls Israeli backpackers contribution. And this project makes them (the kids) happy and it is the first time to have in my village. I am so proud, because it is rarely to have in my village. My name is Vann-dy. I am a young leader in Israeli Backpackers Contribution that calls IBC. All the young leaders in IBC are Thul, Sovann, Marnet, Seoung, Ratha, Daragn, and more…………… The young leaders in IBC have the time to share for to work there, like an open computer free time, library and movie for kids and adults. I want you to write to me if you have got questions about chi-Phat by muny2010@gmail.com or to send email to muny2010@yahoo.com .

ואנדי עולה לכיתה ט' והאנגלית שלו לפעמים מפתיעה גם אותי. את המילה "זרים" הוא הפיל עלי משום מקום. אבל יפה יותר זה איך התמימות קופצת בין השורות – בצ'י-פאט יש המון מקומות לשחק בהם – כמו המפלים, הברכות והשקיעה. השקיעה כאן היא בהחלט אחת האטרקציות, הילדים גרים פה כל חייהם ועדיין רואים בה את המשחק האהוב עליהם. לכל המנהיגים הצעירים יש את הזמן לחלוק בשביל העבודה שם. זה ניסוח מצחיק, אבל לחלוק זה יופי של פועל. לא לעבוד שם, אלא לחלוק בשביל העבודה. הילדים בצ'י-פאט כשהם רואים זרים הם אומרים להם "שלום! מה שלומכם?" וזה נכון, אחרי השקיעה, זוהי בטח האטרצקיה הבאה בתור. צועקים הלוווו הלווווו ומחכים שנשיב להם, שנתעניין בשלומם בחזרה. שלושים פעם ביום, האו אר יו? האו אר יו? זה מקסים בעיני. אם יש לכם שאלות לגבי צ'י-פאט וגם אם לא, אתם מוזמנים לשלוח לואנדי מייל – יש לו שתי תיבות והוא גאה בהן נורא. אני חושבת שהוא מצפה לכך מאד. למעשה, אני בטוחה בזה.

אז אם יש לכם חמש דקות, שלחו משהו לואנדי – אפילו רק לומר לו שלום.
ואם יש לכם קצת יותר מזה – בואו לשחק איתנו בשקיעה של צ'י-פאט.

ואנדי ישמח לארח אתכם.

יום שישי, 2 באוקטובר 2009

מה זה אנחנו?

השעה שבע בבוקר וגשם קל יורד לפרקים.
מתחת אוהל מסיבות ירוק שבנה הספר, יושבים כ-400 ילדים בבגדיהם הטובים ומחכים לטקס פתיחת שנת הלימודים. חולצות לבנות מכופתרות, מכנסיים קצרים או חצאית בגוונים של כחול. בין השורות מציץ לו מפעם לפעם מכנס אדום, חצאית ירוקה או פיג'מה. לרגליהם כפכפים בכל הצבעים וסביבם בתי עץ, עצי קוקוס ודוכנים למכירת ממתקים. קוביות ג'לי ורודות וגויאבה עם מלח וצ'ילי. צוות המורים מכופתר גם הוא. מורים ותיקים, מורות חדשות בכפכפי זהב וגוונים בשיער, נחתו זה לא מזמן מן העיר הגדולה לאחר שסיימו את בית הספר להוראה ואנחנו.

מה זה אנחנו?
על הבמה שולחן ארוך עם מפה כחולה וצנצנת פרחים, מקום לרשימה מכובדת של אח"מים העתידים לשבת בו. מנהל בית הספר ומיסטר סאן (מורה, מתורגמן ומנהל בית הקהילה) עומדים עם מיקרופון ביד ומדברים בינהם ואנחנו.

מי זה אנחנו?
התיישבנו בקהל. כסאות פלסטיק וספסלי עץ בצילו של האוהל. ההכנות מתארכות, השעה כבר שמונה והשמש מפציעה. באה והולכת. בצידו המזרחי של האוהל נפתח קיר של מטריות כדי לסוכך מפני החום ואנחנו העברנו את הכסאות אל צידו המוצל, יושבים ומחכים לטקס שיתחיל. את ההזמנה לטקס קיבלנו מספר ימים קודם. הזמנה רשמית במעטפה חתומה. עצם ההזמנה, אנחנו, לטקס פתיחת השנה הוא מרגש בפני עצמו, אבל אין ספק שלא צפינו את העתיד לבוא.

מסמנים לנו בידיהם לקום, הראו לנו החבורה המכופתרת שמקומנו אינו בקהל. חמישה כסאות פלסטיק סודרו על הבמה, בקבוקי מים הובאו לשולחן ונראה שלמעשה, למעשה אנחנו חלק מהטקס. לצידנו יושבים צ'יפ המחוז, נציג המפלגה, הממונה על החינוך המחוזי ודומיהם והטקס כבר דקות מלהתחיל.

השעה שמונה וחצי והשמש מכה בכוח.
גבירותי ורבותי, אנחנו שמחים לפתוח את טקס פתיחת שנת הלימודים 2010! משהו כזה וודאי נאמר. הילדים מחאו כפיים ועברו לשירת ההמנון. פסקה קצרה ממנה לא הבנתי דבר. אבל תחושה של גאווה הייתה שם.

והטקס נפתח.
נאומים על גבי נאומים, מנסים להתרכז ולמחוא כפיים במקומות הנכונים. מנסים להבין או לעכל ואז להתעורר אל מה שנראה כמו סרט זר על גבי מדף של בלוקבאסטר. לבהות סביב, לשקוע במחשבות ושוב להתעורר, כשמנהל בית הספר מצביע לכיווננו ומודה לנו. מורה לתלמידים לנצל את הרגעים האחרונים שיש להם ללמוד מאיתנו. רגע.

רגע.
כן, כנראה שזה מה שאנחנו.
בכפר קטן וירוק, במדינת קמבודיה, זה אנחנו.
מורים.

לפעמים המציאות מתעלה על כל דמיון.

יום שני, 21 בספטמבר 2009

שלושה שבועות בשלוש שניות

שלושה שבועות אחורה.
יושבים בשדה התעופה בלוד ומסתכלים על תמונות מהבית. כוס קפה וסנדביץ' אבוקדו - אחרי סיבוב קצר בדיוטי-פרי. יושבים ומדברים, שיחות של היכרות והמרת כספים. ובין הדיבורים, מי בכלל חושב קמבודיה?
כמה שעות קדימה.
יושבים בשדה התעופה בעמאן ומסתכלים על תמונות משדה התעופה של לוד. יושבים ומדברים, שיחות של מטוסים ובדיקות בטחוניות. ובין הדיבורים, מי בכלל חושב?
שבועיים אחורה.
יושבים במעבר גבול אחרי מספר ימים בתאילנד וחולקים בננת אורז. או אורז עם בננה. או הדבר הזה שנראה כ"כ יפה שאי אפשר שלא לצלם. ומצלמים. חמישה ישראלים עטופים במעילי גשם. על מה בכלל דיברנו? לא זוכרת.
כמה שעות קדימה.
יושבים במכונית, בחוץ השמש מפציעה והעולם פתאום לובש ירוק. כ"כ ירוק שזה כבר לא חוקי. ברדיו מוזיקה זרה וגשם. המזגן עובד על קור. חם לי. הדבקתי את האף לחלון ובהיתי בנוף. פעם ראשונה שלא דיברנו.
אז קמבודיה.
בוקר אחר קדימה ואנחנו עומדים בגשם מתחת גשר ומחכים לסירה. ופתאום, אני כבר לא יודעת, הרצף הכרונולוגי של הזמן החל משתבש. היומן אומר שבועיים, אבל החיים כאן איתנו קרו מאז ומעולם ונמשכים כבר נצח ואולי יותר. יום אחד ארוך שתחילתו בגבול וכל מה שקדם לו קרה אתמול. הסירה עצרה במזח ואנחנו שטנו זמן כזה או אחר.
שאלתי אז, אולי אח"כ "אורן, מה המרחק בין תאילנד לקמבודיה?"
והוא אמר "כמה שעות באוטובוס, כמה אלפי שנות אור במנטליות"
כמה אלפי שנות אור במנטליות.
אז צ'י-פאט.

אנחנו ממוקמים על גדות נהר וסביבו יער גשם. יש קוקוסים שנופלים באמצע הלילה (ויש מי שישמע), פרות ברחובות, בננות מטוגנות בשוק, המוני ילדים וגשם. אולי יותר גשם מילדים. אבל זה לא זה.
אנחנו גרים בבית עץ ארוך, שישה חדרים, סלון עם ספות וערסל. חולקים את חיינו עם חגבים, לטאות ומיני יצורים עם כנפיים... אבל זה בטח לא זה.
אנחנו קמים בבוקר לשיעור של יום ראשון. 40 ילדים שואלים אותנו לשמנו ומחכים בסקרנות לדעת מה עושים היום. אנחנו שואלים אותם לשלומם והם עונים "שמח". מה שמח מה? אבל שמח. אז אנחנו מלמדים אותם דברים חשובים יותר וחשובים פחות, והם? אנחנו בשבילם אטרקטיבים באותה מידה שיובל המבולבל אטרקטיבי בישראל. וזה שמח. זה בהחלט שמח. חוזרים הביתה ו-וואללה, זה לגמרי זה.

משלחת רביעית יצאה לדרך.