זה שיר פרידה...

איך נספר לכם על 3 חודשים?

איך נמחיש את כל מה שהיה?

הטעימות שקיבלתם כאן מתארים קצת ממה שעברנו, אך אינם יכולים להמחיש את הריחות, הרגשות והתחושות....

כי איך נספר לכם על פו, הילד השובב של הכפר, בעל גומות החן השובות, זה שלאחר שלימדנו אותו כיצד לכתוב את שמו באנגלית, כתב Pooh על כל ריבוע בכדורגל, זה שהיה תמיד ראשון לטפס על עץ ולקטוף לנו פירות, זה שהיה הראשון להכין לנו כתר ולסדר בו פרחים, זה שהחליט שהצבע למתקני גן השעשועים מתאים גם לכפכפים שלו, זה שהיינו צריכות לחבוש את רגלו הפצועה ולא פצה את פיו במהלך פעולת טיהור.

איך נספר על סרי-פאיה הביישנית ועל סרי-נוט החייכנית.

על באורן- שחיוכו על הבוקר פשוט הופך את היום לשמח יותר.

על מאינקיין החמוד שכבש את לבבותינו עם טיפת הריר המתמדת שלו...

על סופי ועל גאט, על סרי-לאן וסנרה אשר לא ויתרו לנו על הסבר מוחשי בקמאר כדי להסביר כל צחוק וכל בדיחה.

על פואה, שלימדה אותנו לשיר ולרקוד בקמאר.

על מום ונאיי, שלימדו אותנו לתפוס שרימפסים בנהר ב 23:00 בלילה, בעיצומו של מסע דייג נועז, עם סירה רעועה שהיו בה רק קצת (לא הרבה) חורים .

על מום, ועל קינוח מושלם (בהתאמה אישית) כל יום ב 16:00.

על משפחת סוק המקסימה, שאפשרה לנו להיכנס לחייה ולצלם אותה (10 אנשים) כשהם קמים בבוקר, אוכלים, עובדים ועוד.
זו המשפחה הכי גדולה ומקסימה שפגשנו בימינו.



איך נספר לכם על המסיבות והחתונות הפרועות בצ'י-פאט, על המוסיקה הקמארית אשר איננה פוסקת בכל שעות היממה, על הריקודים המונוטוניים אך עם זאת הממכרים, על זה שכולם- אבל כולם, שתויים ועל הרגליים (כולל נשים זקנות), ועל השמחה והאושר שמקרינים על הכל.


איך נספר על הפעיליות בבית הקהילה אשר היו מקור לגילוי מחדש של היצירתיות שלנו. בעזרתם, גילינו מחדש את הכיף שבלצייר ציור פשוט, את ההתרגשות של לשתול גרעין דלעת בקליפת קוקוס, וכמה דברים אפשר לעשות מבלון אחד פשוט.
גם לא נוכל לתאר את ההרגשה, כשמגיעה כמות מטורפת של ילדים שנכנסים לתוך מרכז קהילה אחד קטן באחה"צ סטנדרטי בצ'י-פאט (חם עד מחניק מאוד...)



איך נתאר לכם את המסורת של 11:00 בבוקר- קפה קר (או Cafe Tak De Ko למבינים), שלוקח את האייס ארומה בסיבוב ושבלעדיו לא היינו שורדות את הסאונה של בית הקהילה.

ואיך נוכל להמחיש לכם את הרוגע ששאבנו מהבריכות ה"סודיות" של צי-פאט אשר בזכותם יכולנו לאגור כוחות ולהתחיל כל שבוע מחדש. אתה יושב בין הסלעים, מסתכל סביבך ומבין שאתה נמצא במקום הכי רחוק, אך עם זאת, הכי קסום בעולם.



ובגלל שאי אפשר לתאר, פשוט אי אפשר, את כל החוויות המדהימות, המופלאות, המרגשות והקסומות שחווינו....
לכם נותר רק להגיע למקום ולגלות בעצמכם...

בלוג זה מוקדש באהבה לילדי צ'י-פאט האהובים ומיוחדים שהפכו את החוויה המיוחדת הזו להפרתקאה של חיינו...

באהבה מעיין וענבר :-)

"כל הפרידות הן עצובות, כאב המילים חותך.."

הבלוג הזה הוא בלוג פרידה ממעיין וענבר. בעצם, הוא מכתב הפרידה שלי מהן ולכן אני אכתוב ואפנה ישירות אליהן.
בנות יקרות,
אני יושבת על המרפסת בגסטהאוס (ותאמינו או לא אבל אין פה נפש חיה כי כולם הלכו לפזז בחנוכת בית בכפר). באתי לכאן כדי לסיים את מטלות יום חמישי. אחת המטלות של יום חמישי שאני באמת די אוהבת היא כתיבת הבלוג בעברית של המשלחת. הכתיבה מסכמת לי בראש את השבוע שהיה, ממה נהניתי, ממה פחות, מה שימח אותי ומה עיצבן אותי, איך הפרויקט שלנו מתקדם ואיך הדברים שחשבנו עליהם קרמו עור וגידים במהלך השבוע.
והפעם, כל מה שעולה במוחי הלא שקט הוא יום שני הקרב ובא. סירה אחת קטנה, אך מהירה (טוב, הצחקתי גם את עצמי), שאתן עולות עליה ונוסעות לאנדונג טק. וכאן המחשבות שלי נעצרות בגלל שתי סיבות. הראשונה, זה עצוב מאוד. השנייה, אני לא מצליחה לדמיין את הבית והכפר בלעדיכן.
בשבוע האחרון אני לקחתי על עצמי את תפקיד הצופה מהצד. צופה עליכן עוברות את השבוע האחרון בכפר. מסתכלת ומעריצה. מסתכלת ועצובה. מסתכלת ומעריכה. בנוסף לכל הפעילויות השוטפות שאתן מעבירות ומלמדות עדין אתן מוצאות אנרגיות וכוח ללמד את הילדים ריקוד ושיר לטקס סיום, לחפש צמיגים לנדנדה, ללמנקס תמונות כדי שלכל ילד תהיה מזכרת, להכין עשרות שקיות עם בולים וגלויות, לדאוג לחפיפה מסודרת לגבי כל הפרויקטים עבור המשלחת הבאה וגם כאשר יש רגע ליפול שנייה ולנוח ובדיוק באותה שנייה מגיעה משלחת ילדים שמבקשים שתשחקו איתם, אתן לא מהססות, שמות חיוך על השפתיים ומשחקות.
אני לא אסכם כאן שלושה חודשים כי זה פשוט בלתי אפשרי. זר לא יבין את הדברים שעברנו ביחד בזמן הזה. לא נספר לכולם על האות ל, על השרימפסים המדברים, על אחראית המטבח, על אחראית האכילה, על שיחות הבנות חסרות המלפפונים על העיניים, על שיגרת יום שישי בנהר, על אלופת צ'י פאט בחשמול יתושים, על לילות חסרי שינה עקב מרדפי עכברים, על זו שנחמד (השגיאה בכוונה) עד הערסל ועוד ועוד ועוד.
לא מפתיע שכל הילדים בכפר צועקים את השמות שלכן כל הזמן. אתן באמת חוללתן כאן קסמים. אין עליכן בשאפתנות, באכפתיות, באהבה, במצב רוח הטוב, בשמחת החיים, בתשוקה, בנכונות, בהומור, בשיגעון, בחברות. אני רק מאחלת לכפר (וגם לי) שחברי המשלחות הבאות התברכו בתכונות האלו שאתן הבאתן איתכן לצ'י פאט. הרמנו פה ביחד משהו אדיר ועצום ואני מבטיחה שתהיה לדברים המשכיות.
תודה על החוויות המשותפות (ויש כאלו בשפע), תודה על הרצינות, תודה על האוזן הקשבת, תודה על הקבלה וההבנה. תודה על הכול. אני כבר מתגעגעת.
אוהבת המון,
גיל

Me and the Banalie...

Everyone of us each has their own soft-spots when it comes to their work here in Chi-Phat.

Gil has declared her undying love for the ninth graders, and jumps at every chance to organize any activity with them. She was the first to try and untangle their complex school schedule, and discovered to her utter surprise that the Ninth Grade is scheduled to study 13 hours a day (Yeah right!!) She has undertaken the courageous job of trying to coordinate activities in their nonexistent "free time".

Inbar, is the heart and soul of our beautiful community center, and can be found dreaming up various activities at all hours of the day (I share a room with Inbar, believe me, at ALL hours of the day :-)... We all accept her full authority on any issue concerning the "CCC" (To all those living in ignorance.. Chi-Phat Community Center), and obey all commands out of sheer fear of having a glue stick being thrown our way.

Me, like Gollum, have my own "precious".. my Banalie (Khmer for library) I have discovered an unexplainable fetish for our baby-library here in Chi-Phat, and find myself at times, counting over and over again the books, and making sure that all is accountable. I knew that I had gone to far, when I found myself contemplating checking dirty hands before Library opening time... :)

To my defense, it must be said that the library project is the fruit of our ideas and dreams, and have spent many hours choosing books in Khmer (an art that I have yet to master...), organizing donations, wrapping books, censoring Cambodian magazines and running after kids shouting "Banalie..Come!!".

It all started with the realization, that after a month in Chi-Phat, we had yet to see anybody reading a book, but we were all very impressed by the constant curiosity and thirst for knowledge that surrounded us in Chi-Phat. The library project is gaining momentum with everyday, and we now have a running pilot in the CCC, open two hours a day. During these two hours, villager, especially children , congregate to read books, gossip over magazines, and hear a Khmer fairy-tale being told at story-telling time. The giggles and shrieks of the children are a source of happiness for everyone. The amazing success of our "baby-library", has opened the way for bigger and better dreams. The main goal in the future, is to have a separate building, open all day, fully equipped with a local librarian, contemporary Khmer literature, and in the days that we really dare to dream... computers and Internet.

This big project is sure to be spread throughout the whole year of the project, and I know that I will not be here to see the final outcome. But as I plan, I am full of pride and happiness at sharing with Chi-Phat, one of my favourite past-times.. reading a book in the shade on a sunny afternoon.