פצעים ונשיקות

3 שבועות לסוף. פתאום עולים וצפים לי כל הבלוגים שכבר לא ייכתבו. תכננתי, באמת שתכננתי לכתוב על השבוע בסימן אורז (כאילו שלא כל השבועות פה בסימן אורז) שבו נחגגה תקופת הקציר (הארווסט) של האורז בדמות ערבי "אמבוק" שכוללים קלייה, כתישה וניפוי של הגרגר הלבן לאור מדורה והרבה צחוק. כשזה לא קרה תכננתי לכתוב על סוֹוואן, הילד הכי מדהים בכפר והתלמיד שלי שאני הכי אוהבת שלקח את אורן ואותי לראות סוף סוף את הבית שלו ואת שדה האורז של המשפחה שלו בצהריים של שבת חמה. אחר כך רציתי לכתוב על היום שראיתי עם תלמידי האנגלית שלי בפגודה, כנראה לראשונה בחייהם, סרט- הצפייה הכי מרגשת שלי אי פעם ב"מלך האריות" של דיסני, רק אנחנו ובודהה לצדנו. אבל גם זה כבר עבר ואמרתי שעל הטרק בג'ונגל אני חייבת לכתוב- על זה שהלכנו יומיים בתוך יער אמיתי, כמו בסרטים, עם עלוקות וקולות של ציפורים טרופיות ועם הבטחות שווא לעקבות של פילים. על זה שבישלנו באמת על מדורה והתרחצנו במפל ענק. אבל אז חזרנו יש לתוך הטירוף של השבוע החדש וגם זה לא יצא לפועל.

אז היום ידעתי שזה יקרה. אני בטוח אתיישב לכתוב כי היום הייתה סיבה למסיבה. המורה סן, הידוע בשמו לו-קרוּ (מורה בקמר) סֵן, הידוע בשמו אובמה (הוא ממש דומה לו), הגיע לגיל מופלג של 25. מסתבר שפה בכפר מספיק ללמד משהו, כל דבר, בשביל שיקראו לך "המורה" ובשביל שממש ממש יכבדו אותך. כמעט כמו בארץ.. אבל סן הוא לא סתם מורה. הוא ה-מורה. הוא דמות כה כריזמתית עד שכל התלמידים שלו, שהם גם תלמידים שלנו, החליטו לארגן לו מסיבת הפתעה. נשמע טריויאלי אבל ימי הולדת פה זה לא מה שאנחנו מכירים ולא כולם אפילו יודעים מתי שלהם חל. עוגות הוכנו, נרות הודלקו, מתנות כעורות נרכשו והכל היה מוכן להפתעה. ואז הלכתי לכיוון בית הקהילה. מרחוק ראיתי את סַוורי, הבת של סדאו, המבשלת האהובה שלנו, ילדה קטנה ויפה יפה בכתה ב', בוכה. לא סתם בוכה. שוכבת על הערסל מחוץ לבית ומתייפחת.. היא היתה כלכך עצובה שכשניגשתי אליה,כבר סלחתי לה מזמן על זה שהיא קשקשה קודם על הקיר של בית הקהילה בטוש שלא יורד לעולם. היא בכתה ולא ידעתי מה לעשות חוץ מלחבק אותה ממש חזק. היא נשמה נשימות כמו שאני הייתי נושמת כשהייתי מתייפחת בילדותי (טוב נו, גם היום זה קורה לפעמים). חיבקתי אותה חזק וליטפתי אותה עד שהיא נרגעה וכל הזמן הזה רציתי לשאול אותה מה קרה, אבל לא היה לי איך. היא לא יודעת כמעט אנגלית ואני לא יודעת בכלל קמר. ונשבר לי הלב לראות אותה ככה. אבל אז הבנתי שזה לא ממש משנה אם היא תגיד לי מה קרה או איך, היא רק רצתה חיבוק. היא רצתה שמישהו יתייחס אליה כשהיא קוראת לתשומת לב וכשהיא כל-כך עצובה. כשאמא שלה עברה והתעלמה מהבכי שלה, היא פשוט התחילה לבכות שוב, רק יותר. ואני בעיקר לא הבנתי איך יכול להיות שאמא לא באה לחבק את הבת שלה כשהיא בוכה. איך היא לא עוזבת הכל ומרגיעה אותה ומרדימה אותה.

אני עוד לא הצלחתי לפענח את הקשר בין ההורים לילדים במקום הזה. זה משהו שבקלות אפשר להיות שיפוטיים לגביו אבל אין טעם. זה כל-כך שונה מאצלנו וכל-כך קשה לנו להבין את זה. בסוף גם נרגענו סופית, סוורי ואני, והלכנו לאכול את עוגת היומולדת של המורה. היה טעים ומנחם אפילו לה. עוד אחד מהרגעים שנכנסו לי ללב במקום הזה, רגעים שרק הולכים ומתרבים ונחרטים אצלי ככל שאני יודעת שהזמן פה מתקצר.
ושוב סליחה מכל הבלוגים שלא נכתבו...

זה שיר פרידה...

איך נספר לכם על 3 חודשים?

איך נמחיש את כל מה שהיה?

הטעימות שקיבלתם כאן מתארים קצת ממה שעברנו, אך אינם יכולים להמחיש את הריחות, הרגשות והתחושות....

כי איך נספר לכם על פו, הילד השובב של הכפר, בעל גומות החן השובות, זה שלאחר שלימדנו אותו כיצד לכתוב את שמו באנגלית, כתב Pooh על כל ריבוע בכדורגל, זה שהיה תמיד ראשון לטפס על עץ ולקטוף לנו פירות, זה שהיה הראשון להכין לנו כתר ולסדר בו פרחים, זה שהחליט שהצבע למתקני גן השעשועים מתאים גם לכפכפים שלו, זה שהיינו צריכות לחבוש את רגלו הפצועה ולא פצה את פיו במהלך פעולת טיהור.

איך נספר על סרי-פאיה הביישנית ועל סרי-נוט החייכנית.

על באורן- שחיוכו על הבוקר פשוט הופך את היום לשמח יותר.

על מאינקיין החמוד שכבש את לבבותינו עם טיפת הריר המתמדת שלו...

על סופי ועל גאט, על סרי-לאן וסנרה אשר לא ויתרו לנו על הסבר מוחשי בקמאר כדי להסביר כל צחוק וכל בדיחה.

על פואה, שלימדה אותנו לשיר ולרקוד בקמאר.

על מום ונאיי, שלימדו אותנו לתפוס שרימפסים בנהר ב 23:00 בלילה, בעיצומו של מסע דייג נועז, עם סירה רעועה שהיו בה רק קצת (לא הרבה) חורים .

על מום, ועל קינוח מושלם (בהתאמה אישית) כל יום ב 16:00.

על משפחת סוק המקסימה, שאפשרה לנו להיכנס לחייה ולצלם אותה (10 אנשים) כשהם קמים בבוקר, אוכלים, עובדים ועוד.
זו המשפחה הכי גדולה ומקסימה שפגשנו בימינו.



איך נספר לכם על המסיבות והחתונות הפרועות בצ'י-פאט, על המוסיקה הקמארית אשר איננה פוסקת בכל שעות היממה, על הריקודים המונוטוניים אך עם זאת הממכרים, על זה שכולם- אבל כולם, שתויים ועל הרגליים (כולל נשים זקנות), ועל השמחה והאושר שמקרינים על הכל.


איך נספר על הפעיליות בבית הקהילה אשר היו מקור לגילוי מחדש של היצירתיות שלנו. בעזרתם, גילינו מחדש את הכיף שבלצייר ציור פשוט, את ההתרגשות של לשתול גרעין דלעת בקליפת קוקוס, וכמה דברים אפשר לעשות מבלון אחד פשוט.
גם לא נוכל לתאר את ההרגשה, כשמגיעה כמות מטורפת של ילדים שנכנסים לתוך מרכז קהילה אחד קטן באחה"צ סטנדרטי בצ'י-פאט (חם עד מחניק מאוד...)



איך נתאר לכם את המסורת של 11:00 בבוקר- קפה קר (או Cafe Tak De Ko למבינים), שלוקח את האייס ארומה בסיבוב ושבלעדיו לא היינו שורדות את הסאונה של בית הקהילה.

ואיך נוכל להמחיש לכם את הרוגע ששאבנו מהבריכות ה"סודיות" של צי-פאט אשר בזכותם יכולנו לאגור כוחות ולהתחיל כל שבוע מחדש. אתה יושב בין הסלעים, מסתכל סביבך ומבין שאתה נמצא במקום הכי רחוק, אך עם זאת, הכי קסום בעולם.



ובגלל שאי אפשר לתאר, פשוט אי אפשר, את כל החוויות המדהימות, המופלאות, המרגשות והקסומות שחווינו....
לכם נותר רק להגיע למקום ולגלות בעצמכם...

בלוג זה מוקדש באהבה לילדי צ'י-פאט האהובים ומיוחדים שהפכו את החוויה המיוחדת הזו להפרתקאה של חיינו...

באהבה מעיין וענבר :-)

Being a Super-Teacher...

Whenever I am asked what group do I teach, I always say, "Me, I teach the teachers.." The first time I had this sort of encounter, I stopped and asked myself, "What does this make me exactly?", and the best answer came from an unnamed source. "That makes you a Super-Teacher!!"

Being a Super-Teacher has it's moments, and not a day has gone by, that I don't end the lesson with a smile on my face. This usually happens after I am blessed with the apparently local, yet extremely unusual, parting words "May you have a nice dream". (The source of this mysterious phrase has yet to be understood :-) )

These teachers are all a group of young men in their mid-twenties, who come from different provinces in Cambodia, and have been sent to Chi-Phat for a 3 year adventure in a remote village. Most of these teachers live in a "Teacher-House" (In the school itself!!), and spend their days, teaching, studying (they study English three times a day!), playing Volleyball.. and of course drinking impressive amounts of the local rice wine.

Me, I have the easiest job of all the volunteers, I get to spend an hour a day, getting these guys to speak English. ( Their knowledge of English is mysteriously limited only to reading and writing) Together we read articles from "The Cambodia Daily" (A national newspaper published in English), and discuss the current events. My favourite part is when they open up, and tell me about themselves, their lives, their dreams and hopes. (Getting married seems to be #1 on the wish list.. I guess some things are just cross-cultural :-) )

The best moment so far has been when they decided to join the bonfire and disco that we had arranged for the children in the village. I will probably never live down the fact that they were witnesses to me teaching all the village children the "Hokey Pokey" (You put you buttocks in, You take your buttocks out.. :-) ) Dancing with the teachers the traditional Khmer dance, and seeing their first encounter with a burnt marshmellow, all are experiences that I will never forget as a Super-Teacher.

עדכון ראשון מהשטח

עברו ארבעה שבועות מאז שעלינו על סירה ושטנו מתחת לשמיים כחולים ונופים ירוקים עוצרי נשימה. ירדנו מהסירה ומצאנו עצמנו על רציף די רעוע. זוהי הכניסה לכפר צ'י פאט. מההתחלה הוקסמנו מהמראות שעינינו ספגו. שביל עפר ראשי עליו מתרוצצים פרות, תרנגולות, אנשים על אופניים והמון ילדים יפים שמנופפים בידיהם וצועקים “hello” לעברנו. בנוסף, שפע של עצי קוקוס, בקתות עץ ואינספור חיוכים. אבל, מעבר לכל היופי והשמחה מהר מאוד הבנו בשביל מה הגענו. העוני ניכר בכפר והוא מלא באותם ילדים שמסתובבים ברחוב ומחפשים תעסוקה ועניין. בתי הקפה המקומיים מלאים בגברים מובטלים שמבלים בהם את רוב זמנם ומשפחות גרות בבקתות קטנות עד מאוד בתנאים מינימאליים ולעיתים אף פחות מכך.

לאחר שבוע בו הקדשנו את מיטב מרצנו לבניית הבית שלנו והיכרות עם הנפשות הפועלות: נחשים, עקרבים, לטאות, עכברים, יתושים, חיפושיות ושאר מיני זוחלים וחיות התחלנו להתכוונן לכיוון המטרה לשמה התכנסנו בכפר: עבודה עם הקהילה על מנת להעצים אותה.

שני אירועים מרכזיים קרו במהלך השבועיים הראשונים לשהות שלנו בצי' פאט : טקס חניכת הפרויקט וחניכת בית הקהילה בכפר.

"השגרירה הישראלית הגיעה לג'ונגל", כך נכתב בקמבודיין דיילי בכתבה שעשו עלינו. ואכן, באמצע חג חנוכה הגיעה לחצר ביתנו משלחת מכובדת שכללה את שגרירת ישראל בתאילנד וקמבודיה, מנהלת ארגון ווילדלייף אלאינס, הצי'ף של הכפר, סגן מנהל המחוז ותושבי הכפר על מנת לחנוך את פרויקט "תרמילאים ותורמים". במהלך הטקס נזירי הכפר בירכו אותנו ואנשים נכבדים נשאו נאומים.

שיא הערב היה כאשר באופן ספונטני לגמרי מצאנו עצמנו רוקדים עם עשרות ילדי הכפר לצלילי מוזיקה ישראלית. ניתן להגיע שזה היה האירוע שסימן את תחילת עבודתנו בכפר, את תהליך השתלבותנו בכפר ובעצם סימן לכך שתושבי הכפר מקבלים אותנו.

לאחר כשבוע, נחנך בית הקהילה. יצוין, כי לפני הגעתנו, אנשי הכפר בנו עבורנו מבנה שישמש כבית קהילה. הזמנו את ילדי הכפר לאירוע אשר תוכנן כך שהם אלו שיעצבו ויקשטו את המבנה. במשך כמה שעות הצבעוניות חגגה במבנה העץ. ילדים הכינו שרשראות מנייר קרפ צבעוני, צבעו אותיות אנגליות גדולות על חלונות המבנה, לידן הדביקו דפים שהם צבעו, כל ילדי הכפר הטביעו את כפות ידיהם על דלת וקירות המבנה עם גירים צבעוניים ובנוסף לכל, במהלך כל אותו הזמן, קיימנו הפעלות ומשחקים לכולם.

בסוף היום התקבל בית קהילה צבעוני ומרשים שכל ילדי הכפר היו חלק מהקמתו. חתמנו את היום מחוץ למבנה, על דרך העפר הראשית של הכפר, יצרנו שני מעגלים ענקיים ושרנו שירים שלימדנו בשיעורי האנגלית. כולנו היינו באופוריה במשך זמן רב לאחר מכן. מאז, בית הקהילה משמש אותנו ככיתה ללימודי אנגלית וכמרכז בו אני עורכים הפעלות קהילתיות, והיד עוד נטויה.

לעת עתה נסיים את העדכון הראשון כאן. מבטיחים להמשיך ולעדכן בתדירות יותר גבוהה.

רק נציין כי אנו מודעים למצב בארץ ומתעדכנים אודותיו. אנו מקווים שכולם בסדר ובטוחים ואנו מחזקים אתכם מרחוק.