today

Few weeks ago, when I still was in Israel, about at the middle of the 3^rd delegation, Gil, our HEAD OF MISSION (!) wrote a blog called “an ordinary amazing day”, which spoke about how many great things happened in the most ordinary day of the week.

I’m gonna kind of repeat it now, but it will not be boring, since every day here is a story on its own.

I woke up today at 7:30 to the sounds of a shaking house. sounds kinda scary? no! The floor here is so unstable that 2 people walking on the same time sounds like an earthquake!

So everybody woke up relatively early – we are making windows to our community house, Yael had a lesson early, and as I said before – 4 people walking on the same time can wake up even the laziest elephant that will sleep in my room.

So I got up and went to the community house. as I got there at 8 o’clock Mr. Sen (our translator, community house’s manager, a secondary school teacher and our most beloved and devoted friend here) suggested me to come to the elementary school with him. because these are the last days before school begins, kids come to school for “labor days”: cleaning, arranging and so. Today they had a parade in order to convince the parents that aren’t sending their kids to school to send them to the beginning of the upcoming year. we came to school and the word “WOW” just slipped out of my mouth.

200 kids all dressed with their blue-jeans/skirt-white-shirt standing in lines and waiting for the sign. as the sign was given, they marched from school to the village’s main (and only) road and totally blocked it, so everyone had to stand aside and watch them passing by. they marched to the village of chum-sla and back to the dock, with signs, music, and Mr. Sen reading a message for the parents and the kids. just amazing. and the kids were so happy! I remember myself as a student, in my geek times and my “cool” times, I was always happy to go to school, but it cannot be compared. these kids are really EXPECTING for the year to begin.

anyway, let’s continue in our journey through today.

After Khmer lesson that ended at 12:00 (in which we learn a new and soooo different language), I went to the village’s only “doctor”, for him to check my leg – I thought that I stepped on a glass few weeks ago. So I came to this Dr. Lui, which came out of his house with a rusty tool box. wait…now?! all the talks about HIV, infections, hepatitis came down to one second. a second later I was sitting on the porch, with unsterilized needle in my toe, with like 15 kids examining my situation, as the motorbikes are going by. By the way, he found nothing there…

5 minutes later, as I entered my computer class, the girls that were watching at my “show”, came to watch the next “show” – computer lesson J

And it’s just about noon!! crazy isn’t it?!

about 6 o’clock the YOM KIPPUR fast was over with banana pankaces made by Yael and me, ginger-honey tea and oil-flavored wafers. super fun and feels so much like home. ​Few times a week the people around me here give me the feeling of actual family. I think I will cry when I’ll have to leave them.

Then another computer lesson. and dinner. and great activity that was made by Naomi and Rotem for us to have fun together. Have I said family before?

I think that the most important thing that this day gave me, is the ability to work as hard as I should, but still knowing that I can have a great time, feel welcomed outside my home and inside it.

Just another usual day…:)

the day it happened

It happened! After a lifetime (or so it seems) of working on the community center here in Chi Phat, it was finally reopened with a new and improved service for the community!

You see, all our past delegations worked on the establishment of the community center as a center for our activity in the village, but the completion of its building was a sort of an endless story, that we, the third delegation ourselves, have had to deal with, and in fact still do, since we still have things to do.

When we came here, we set ourselves the goal of providing the community with a rainy season activity, to replace the school that goes on a 2 months vacation. We consider this to be an opportunity for us to set the center as a major place in the life of the community, and therefore tried to build a schedule that will be as appealing as possible and as wide ranging as possible, offering such classes as English and computers for children, youth and adults, and also art classes, dancing, singing and movie making, along with our long running library, and a newly opened play room.



Much preparation was going on, with our volunteers working literally form sunrise to way past sunset to get things done. We set yesterday, the 27th of July as the celebration day, and even organized with the Israeli Embassy in Bangkok to bring a very talented musician, Tal Kravitz, to put on a show. With the help of our friends from Wildlife Alliance, the construction was done a day before, to everyone’s relief.

On the day of the ceremony we gathered our Excellence Team, gave them red ribbons to wear with their name tags, so that they will stand out and people will know them, and soon it was time for the speeches. I tried my best to make it a short one, but failed, like always, and then it was turn for the deputy district governor, who said everything we wanted to hear – how much the community supports our work, and encouraged people to take part in it.

Even more important were the next two speeches: the one of the newly appointed local manager of the community center, Mr. Sen, and the one of our excellence team. These two together will make up the group that makes sure our works stays after we are gone, so it was very important for us to present them to the community in a very dignified way.

Next it was time for the show. And what a show it was. Hundreds of people gathered, some of which we have never seen before, to watch the music magician. Tal plays instruments he gathered from all over the world, and is able to excite just about any crowd. When he started playing a wood saw, people were speechless. When he sang they sang with him. The audience was so captivated that we considered it a perfect opportunity to get to these people who we have not seen before, and hand out information about our activities.

The day after was the day we were picking the fruits of our hard work. We announced this to be an open registration day, thinking it will be a good opportunity for us to get some order into things, buy even we didn’t expect things to go so well. As soon as we opened the doors, literally hundreds of people came in, all saying what courses they want to take. We stood there, tears in our eyes, not able to believe how things have changed in our village.

After more than eight years of studying political science, I thought that at least I would have a clear concept of how a country is created. Hell no!

It was an English lesson exercise I had worked on with my 9^th grade students. The idea was to steer up a discussion, in English, and I thought it would b a good idea to talk about the perfect place to live in. “create your own country” I said, and got the “hrm… ?!?” look I have learned to love. “Yeah – today you can make your perfect world. let’s talk about what sort of country you would like to live in”. to clear some of the confusion we started talking about the basic Wikipedia-style info about the country. They said a country of about 10 million people would suit them just fine. Size? I asked. Well – this got things going. Some of them wanted a country the size of Cambodia, and others – well they went big and had Russian dreams. By a vote, the final agreement landed on the Thai front, thus tripling the size of their current country. For national languages they said they want to keep Khmer, but to add to that English, Chinese and Korean. To my surprise regarding the last language, they explained to me how powerful and important they see Korea in their region. Less surprises, but more laughter, was recorded when I asked about their new national food. Fried fish and chocolate they yelled. It was a good opportunity for us to learn the word “SEPARATLY”.

After clearing out more important matters like national sports (boxing and volleyball), And religion (Buddhism), we go to the good stuff: what sort of government do you want? Well that got an interesting split when all the girls said they wanted a king and a queen, and the boys insisted on a democracy. The conclusion was a democratic Monarchy, and we even went so far as to agree there shall be 15 parties, with elections every five years.

I was again surprised when I asked if they wanted an army in the country, and for the first time we had a unanimous vote: NO. They did, however ask for a police force, and when all options were on the table as to what the force should do, between letting criminals go to killing them, they chose the very traditional court system. A sigh of relief.

Bitter debates were held on the two last questions – the education system, and the citizenship. As for education, the boys all wanted to learn from the age of 6 to 25. “and you?” I said to the girls, as I saw they had a different idea. Till 22 they said. Why? Well, marriage and babies are calling, it seems. The notion of citizenship was even more unclear, but they did an impressive work choosing a “by blood” system to becoming a citizen, and demanding an immigrant will learn the local culture and live in the country for a long time.

The full-week’s session ended with the handing out of passports that I made for them, complete with all the information they have gathered for their new country – named Khemorak Bot, by the way – “the Khmer Sons”. At the end of it all they have a few empty pages, as the next session will be about traveling, and they will be stamped as we cross more mile stones in our way.

See, this is what we do here. We teach English, but we consider it to be only an instrument – to allow the people of this community to dream, to fantasize, to think beyond the confine of the big river. And once shown the way, they jump on so fast…

היי כולם!
הפעם אנסה לגרום לכם לראות דרך עיניי את החיים של הילדים בכפר.
כל יום שני שלישי ושבת אנחנו מלמדים אנגלית. שעור ממוצע אורך כשעה.
אני מלמדת את כתות ד' וה' ושעורי העשרה לכתות ג'-ו' ב-19:00; גיל מלמדת את כתות ו' ואת ילדי טאק-לאו, כפר הנמצא בגדה השניה של הנהר; אלון מלמד את הנזירים(שגם נמצאים בטאק לאו), היערנים(עובדים הלוקחים חלק בארגון המייער מחדש את יער הגשם), וכתות ח'; עומר מלמדת את כתות ג' ו-ז; גיל מלמד את כתות ט' ושעורי העשרה לכתות ז'-ט' ב19:00.

כרגע זו המתכונת הרגילה, אך כשיסתיימו הלימודים בעוד כשבועיים יתחיל המאבק האמיתי שלנו לשימור הגעתם של הילדים לבית הקהילה לשיעורי אנגלית, חוגים ופעילויות נוספות שאנו מתכננים להם. הפחד נובע ישירות מהעובדה ש"חופש גדול" בניגוד להגדרה המשמחת שלו בישראל, כאן מבשר ברובו עבודה ועזרה להורים.לא בדיוק קייטנת נווה נופש עם שוקו, לחמניה ויום בריכה הא?

כדי להבין מה מתרחש בכיתות צריך להשליך את כל מה שחשבתם שידעתם על בית ספר עד כה. זה מתחיל בגילאים: הינך יכול להיות בן 13 וללמוד בכיתה ד', או בן 18 וללמוד בכיתה ט'. רוב התלמידים לא יגיעו לתיכון אשר נמצא באנדונטק כי אין להם כסף לשלם על שיט הלוך-חזור או לינה באנדונטק. משמע אין זה משנה אם אתה מוכשר או לא, בכל הנוגע להשכלה החשוב הוא כמה אמידים הורייך(אמידים במונחים קמבודיים כן?)
במסגרת "המאותרים"-תכנית לאיתור ממשיכי דרכינו,אנו חונכים חבר'ה כריזמטיים שיקחו על עצמם הובלה של פרוייקטים לאחר עזיבתנו. כבר נצבט לנו הלב בשל ילדים מוכשרים להפליא, שכרגע רוצים מאד אך לא יכולים לרכוש השכלה. המשקיעים במיוחד "בולעים" כל מידע שהם רק יכולים לשים את ידיהם עליו.

סוקני לדוגמא, תלמיד כיתה ח', שכתב לעלון הכפר כתבה על IBC ותרומתו לכפר (עלון הכפר-עלון שנערך ונכתב ע"י IBC, מופץ לתושבי הכפר והסביבה ובו כתבות, אירועים, וחידונים). לפי מר טנג, אחד המתורגמנים, סוקני כבר הספיק לקרוא כמעט את כל הספרים בספריה.
כמו כן, יש את ואנדי, "ילד הפלא" כמו שהוא מכונה פה, שהבדיחה שרצה כאן היא שהוא יודע אנגלית יותר טוב מאיתנו... גיל החונכת שלו הוציאה לו, לבקשתו, חומר על מלחמת העולם ה-2 מוויקיפדיה.

כשאני נוסעת על האופניים הצהובים שלי בדרך לביה"ס היסודי אני מהרהרת על הפער בינינו לבינם.
יש לילדים תלבושת אחידה של מכנסיים/חצאית בצבע כחול כהה וחולצה לבנה, אבל גם ללבוש פיג'מת פלנל לביה"ס זה לגיטימי לגמרי(רצוי בצבעי אדום או צהוב ובהדפסי פילים, דובונים או ארנבים). אה,ויחפי רגלים יתקבלו בברכה.
בישראל יש חוק חינוך חובה עד גיל 16. כאן לא מעט הורים היו מעדיפים עוד זוג ידיים בשדות האורז על פני שליחת ילדם לביה"ס. כך קורה מצב שיש לי ילדים בכיתה שמעולם עוד לא יצא לי לפגוש..
פה מברכים אותי בברכת !GOOD MORNING TEACHER OR, האם אתם זוכרים את הפעם האחרונה ששרתם במקהלה: "בוקר טוב המורה!"?
והפער גדל...

הילדים לומדים מ7:00 בבוקר עד 17:00 אחה"צ (עם הפסקת צהרים קלה בבית). חלקם מגיעים לשעורי ההעשרה ב19:00,וב 20:00 קופצים לעוד שעור אנגלית מזורז בCBET (Community Based Eco Tourism, ארגון שמטרתו לעודד תיירות אקולוגית בכפר וגם מעביר שעורי אנגלית ללא כסף).
חלק מהילדים מביעים מורת רוח על שימוש במשחקים כמתודיקה ללימוד אנגלית כי הם כל כך נהנים מהישיבה מול לוח.
והפער גדל...

סופר לנו ע"י משלחת 2, כי היו ימי לימודים שבוטלו לאלתר כיוון שמורה זה או אחר לא הגיע ללא הודעה מוקדמת. וכמה מצחיקה העובדה יש לנו מפתח ומנעול לכיתות, אבל החלונות פרוצים לגמרי..?
הספרים באנגלית מפתיעים באיכותם, וכך גם הקרוא וכתוב של רוב הילדים, עם זאת כשאני שואלת אותם שאלה פשוטה כמו: Did you learn this? , הם בוהים בי בעיניים מזוגגות.
האם גם אתם מפחדים לדבר באנגלית בכיתה? האם כשלימדו אתכם שפה חדשה ירדו לכם דמעות ופניכם נסכו מבט של בושה וחוסר ביטחון?
הפער גדול. ענק. עצום.

מחד, אני מודעת לתשוקה העזה והרצינות של הילדים בכל מה שנוגע ללמידה. ומאידך, חוסר התנאים, המשאבים והרצינות המוטלת בספק של הממסד למתרחש, מביאים אותי לידי תמיהה על הצדק בעולם.

יש לכם אור בכיתה? תעריכו זאת. יש לכם רצפת שיש? תעריכו זאת. יש לכם קירות בטון או גבס? תעריכו זאת. יש מספיק כיסאות ושולחנות לכולם ואתם לא לומדים על מחצלות? תעריכו זאת. יש לכם פחים שמפונים כל יום ולא רק פעם בשבוע? הם לא עולים על גדותיהם ומטנפים את החצר? תעריכו זאת. יש לכם יותר ממחשב אחד בביה"ס? תעריכו זאת.
יצאתם לטיול שנתי מחוץ לכפר שלכם, וגיליתם שיש עולם שם בחוץ לפני שהגעתם לגיל 18? תעריכו זאת. ביום החופש היחיד שלכם מביה"ס אתם לא עובדים בשדות/בדיג/בחנות? תעריכו זאת.
מציעים לכם אור, רצפה, קירות, פחים, כסאות ושולחנות, טיולים ולא לקחתם?
אולי גם אתם צריכים לנסוע על אופניים צהובים בקמבודיה ולהרהר בטיבן של מערכות חינוך.

כמובן שהכל יחסי. כמובן שלא הכל דבש במערכת החינוך הישראלית. אבל אולי כמו הילדים כאן, צריך להפיק את המיטב ממה שיש. על אף ולמרות התהפוכות שפוקדות את הילדים והמורים בכל פעם שקם יורש חדש למשרד החינוך, יש מקום למחשבה על ילד קמבודי שכנגד כל הסיכויים מספר שהחלום שלו זה להיות עיתונאי, או מתרגם, או...תתכוננו..חלילה וחס...מורה!

בשעורים עם כיתה ט', גיל סיפר לנו שהוא מקים "מדינה" חדשה עם התלמידים. זהו מעין תרגיל שנועד לעורר בהם מחשבה על "מדינה מהי" ובמסגרתו הם קבעו את טופוגרפיית המדינה, מס' האנשים המאכלסים אותה, שכנותיה, האם יהיה בה צבא ו/או משטרה, אופן אכיפת חוקים בה וכדומה.
כשדובר על מס' שנות לימוד בביה"ס הוחלט על 19 שנות לימוד. מגיל 6 ועד 25...

שיהיה לכולם שבוע נפלא!

שנה קמרית טובה!

שבוע שקט עבר על כוחותינו בצ'יפאט. הסיבה: ראש השנה הקמרי הבא עלינו לטובה (?). צריך להבין משהו לגבי חגים פה. בעוד שבישראל אנו מתכוננים לפסח וכולם יודעים היטב מהם ימי החופשה ומתי אפשר לצפות לחזור ללימודים ולעבודה, בקמבודיה הנושא הוא תעלומה. בגדול יש הסכמה עקרונית שראש השנה הקמרי אורך שלושה ימים בלבד וגם ישנה הסכמה על התאריך, אבל לגבי מה שקורה סביב התאריך המיועד, זה כבר לוט בערפל במידה כזאת שבשלב מסוים את מפסיקה לנסות להבין.
כרגע ידוע שהתלמידים יצאו לחופשה. רשמית החופשה אמורה להסתיים ב-20.4, אבל השמועות אומרות שהיא מסתימת ב- 1.5. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב המורים נסעו לבתיהם שמחוץ לצ'יפאט מתכננים לחזור רק בסוף אפריל, בלי קשר לסיום החופשה הרשמי.. והילדים בהתאם... כזו היא קמבודיה. איך זה משפיע עלינו? פחות ילדים בכיתות האנגלית, פחות ילדים בפעילויות בית הקהילה. כאמור, שבוע שקט.
כשאני נמצאת בקמבודיה, כמו בכל ארץ שהתרבות בה שונה משלי, אני מזכירה לעצמי לקבל את אורחות המקום ולא להסתכל דרך עיניים מערביות ביקורתיות. כך תמיד השתדלתי לעשות כשביקרתי במקומות שונים בעולם. מסתבר שהמבחן האמיתי בעניין קבלת תרבות שונה מתרחש כשאת מגיעה ממש לחיות ולעבוד במקום שתרבותו שונה משלך ועל אחת כמה וכמה כאשר את מגיעה בכוונה לתרום ומתקשה לתת את העזרה כמו שאת מבינה שרצוי לתת אותה. קשה לקבל שהצד שמנגד אינו חושב שהדרך שאת מציעה לו היא הדרך הנכונה. ואולי זאת באמת לא הדרך הנכונה, הרי יש סיכוי גדול שהדרך של הצד השני טובה בשבילו יותר ומה אני מבינה בכלל.
כשטיילתי בהודו, על אינסוף נפלאותיה, התקשיתי להתרגל לחוסר במרחב האישי, לבירוקרטיה הקשה, לזה שהדברים לא קבועים (חוץ מרכבות, לרוב) אבל נתקלתי בזה ברמת הטיול. ומה כבר יכול לקרות? אוטובוס מקומי במקום אוטובוס תיירים? האוטובוס כלל לא הגיע? בקטנה. כאן, אם אני נתקלת בבירוקרטיה שקשה לעבור אותה או בחוסר יכולת לקבל תשובות ברורות זה כבר קשה יותר כי אני שואפת לקדם דברים כל עוד אני (המשלחת) כאן. יש בזה גם משהו מתסכל במידה מסוימת כי את מביטה על הרעיון היפה שרצית להרים והוא מתעכב, ואת חוששת שחלון ההזדמנויות ייסגר ולא תספיקי לבנות חצר לחטיבת הביניים כדי שיהיו לתלמידים מקומות מוצלים לשבת בהם או לא תספיקי להרחיב את הספרייה כמו שרצית.
ושוב אני כל הזמן מזכירה לעצמי שזה צריך ללכת בדרך שלהם. שברור שאני לא אכפה עליהם דרך אחרת או דבר שאני חושבת (או אפילו יודעת בוודאות) שהוא נכון בשבילם אם הם לא מוכנים (תרתי משמע) לקבל אותו.
על רקע כל זה התחלנו לעבוד על הקמפיין לפרוייקט בית הקהילה החדש, מה שאומר שאת רוב זמננו אנחנו מבלים בבית הקהילה (הנוכחי), מכינים את שלטי הקמפיין. ניסיתם פעם לנסח סלוגן שידבר לאוכלוסיה שאתם לא מכירים? שאתם לא יודעים אם מילה שתגידו תהיה לא במקום גם אם לכם היא נשמעת תמימה לחלוטין? זה עניין מאתגר גם לכרישי פרסום. אז יוצא לנו להיות קופירייטרים קמבודיים וגם מפיקי שלטים בפועל, כאשר כל שיש בידינו הוא שקי יוטה, צבעי שמן, מתורגמן אחד שסונג'ר לכתוב וילדים רבים שגוייסו לצבוע. ואנחנו מנצחים על האופרציה. נראה שכך יהיו השבועות הקרובים, מלאים בסלוגנים, צבע וארגונים לקראת הבנייה בשאיפה שנוכל לחנוך בית קהילה משופץ לשנה החדשה.
חג חרות שמח ושנה קמרית טובה!

ביום שישי הייתה חתונה בכפר ושלושה ימים לפני כן החלו ההכנות, האוהל הכתום הוקם והמשפחה ישבה בו, מתפללת ומברכת, והכל באמצעות רמקולי ענק שלא היו מביישים את איצטדיון רמת גן ביום העצמאות. אחר הצהריים החלו החגיגות ובשבילנו הייתה זו החתונה הקמבודית הראשונה.
חתונה קמבודית לא דומה לשום אירוע מהסוג הזה במקומותינו. ההכנות מתחילות זמן רב מראש, הנזירים מברכים ונערכת סעודה לעניים (מנהג מקסים). למחרת השכם השכם בבוקר מתחילות להיאמר הברכות ובערב נערכת ארוחה גדולה ולאחריה ריקודים קמריים שניתן לסכמם כסיבובים סביב שולחן עם שינוי קל בתנועות הידיים והרגליים בכל שיר. בסוף גם מפרגנים לדודים מישראל עם מוזיקה מערבית... יכול להיות שזה היה פרגון לדודים מפנום פן.
החתונה הייתה חגיגת סיום לשבוע העבודה הראשון שלנו כאן, שהיה מלווה בלא מעט גשם למרות שהבטיחו לנו שהעונה הרטובה תגיע רק ביוני. בין ממטר לממטר אנחנו מדוושים בין הכיתות השונות ומלמדים אנגלית, או משתטים עם הילדים בבית הקהילה.
התנעת הלימודים לאחר הפסקתם עקב חילופי המשלחות אורכת זמן מה ואנחנו עדיין בשלבים של איסוף תלמידים, חזרה על חומר קודם וקצת מנסים לחדש. בכל כיתה יש רמות מגוונות של אנגלית וגילאים מגוונים של ילדים כך שהדבר הופך את לימודי האנגלית למאתגרים אף יותר.
בית הקהילה הפך גם הוא לחלק בלתי נפרד משגרת השבוע והוא מהווה כיום מקום מפגש בעיקר לילדים הקטנים למשחקים ולשעות יצירה. מבחינתנו, המטרה היא לרתום את הקהילה הבוגרת לפעילויות השונות שאנו נעביר וליצור פעילות קבועה שתימשך גם אחרי שנעזוב את המקום, וזה האתגר האמיתי.
נדמה שהמבוגרים רוצים שנפנה אליהם ורוצים להיות חלק מדבר גדול יותר אבל לא יודעים מה וכיצד לעשות זאת. כאן זה המקום שלנו לדובב אותם לגבי הדברים שחסרים להם ולהראות להם שאפשר. אני לא בטוחה שמישהו שאל את האזרח הקטן בדוכן הקוקוס בשוק מה הוא היה רוצה שיהיה כאן בכפר עבורו. אז אנחנו מתכוונים לנסות.
אתמול כששאלנו את אותה שאלה בדיוק את תלמידי כיתה ט', קיבלנו מצד אחד תשובות שמאפיינות בני 15 טיפוסיים. הם היו רוצים מסיבה וטיול, אבל מצד שני הם ביקשו את הדבר שבשביל כל אדם שחי בישראל הוא כמעט טריוויאלי. הם ביקשו בית ספר תיכון כי אין להם כאן. כי מי שלמשפחתו אין כסף לשלוח אותו ללימודים מחוץ לכפר, מסיים ללמוד בכיתה ט' ונכנס למעגל העבודה. הבקשה שלהם הייתה כל כך פשוטה וכל כך נוגעת ללב.
אם הייתי יכולה, הייתי פשוט רוצה לבנות איתם ביחד את בית הספר התיכון הראשון של צ'י פאט. ועד אז הייתי רוצה להאמין שבעתיד אותם תלמידי כיתה ט' יבנו אחד כזה לילדיהם כי הם ירשו לעצמם לחלום ויידעו לבקש ולרצות את הדבר הכל כך בסיסי הזה.

Through the Looking-Glass

Today I taught an English class for the first time. It started out great – we played a game to help us learn each others names, and it was fun. At some point though, I wanted to start reviewing the words and phrases they had already learned. I began by asking them open-ended questions – How are you? What do you like to do?

We were having a great time, until I decided to raise the bar. Just a tad, you know, because they were doing so well. I rephrased my questions, just a bit: changed a word here and there, didn’t even think it would make much of a difference. I must have overdone it, because at that exact moment, I literally saw the light leave their eyes. Their faces took on a confused look, and suddenly I remembered.

I remembered what it is like to learn a new language. I remembered how it felt to have a teacher talk to you in sounds you could never recreate, and then look at you expectantly, and you realize it’s your turn to speak, but you have no idea what the conversation is about. I remembered this situation: we are all sitting in class, I don’t understand anything, but at least I don’t look it, so nobody knows. Suddenly, all of the kids around me are standing up for some reason and I am left behind, too dumb to pick up on the command in time. I remembered the shyness that learning a new language instills in you. The fear that you might say something incredibly stupid and all the other kids will laugh. The helplessness of understanding partially, or misunderstanding, or not understanding at all.

It’s easy, as and ESL teacher, to lose yourself in an unwarranted feeling of great supremacy. It’s easy to mistake yourself for something you’re not – a savior. But to these children I am no such thing. On the contrary – I am the one putting them on the spot, making them feel uncomfortable and embarrassing them.

I’ve decided to try and remember these feelings, to cherish them. To be humble. To remind myself every morning how I would feel if I had to learn their language – helpless and awkward and small.

קדאו נה? קחו מגבון לח!

בהמשך לבלוג משבוע שעבר, השבוע הקדשנו את פעילות יום א' לטובת גן השעשועים. הילדים סימנו עצים ואת גבולות המגרש וכמובן ניקו את השטח מאשפה. על פניו, פעולות מינוריות אבל לא כך הדבר. הילדים סוף סוף קיבלו מושג לגבי מה הולך להיות שם. פוב, תלמיד כיתה ט', הסביר לשאר הילדים את שתוכנן על ידי תלמידי כיתה ט'. לאחר העבודות ניתן היה לראות את השטח ואת מיקום המתקנים. נראה כי זה החדיר בילדים הרבה שמחה ואמונה שאכן הולך לקום גן שעשועים בכפר.

אתמול, החלו להגיע המתקנים, היישר מהרתך. אי אפשר היה להסביר את ההתרגשות שאחזה בנו באותו הרגע. איזה כיף היה לראות את המחשבות והסקיצות קמות לתחייה. אני רק מנסה לדמיין את חניכת הגן ואני לא מפסיקה לחייך..

השבוע התחלתי ללמד את תלמידי כיתות ח' ו-ט' על מדינות העולם. ואכן אני מרגישה שפתחתי בפניהם עולם ומלואו. מפת העולם תלויה על הלוח ולידה כרטיסיות עם דגלי מדינות. רק הצבעוניות של כל אלו מעוררת אותם ואת סקרנותם. הם מתמוגגים מחיפוש אחר מדינות על המפה ומההשוואה בין הגדלים של המדינות. ניסיתם פעם להשוות את קמבודיה לרוסיה? וההלם על פניהם כשראו שישראל יותר קטנה מקמבודיה..
לכל אחד/ת כבר יש את הדגל האהוב עליו/ה (אחד בחר את הדגל של מרוקו) ולי יש תלמידה אהובה (כי היא בחרה את הדגל של טיבט). סתם, אני צוחקת, אין העדפות. חלק מהתלמידים לא ידעו יבשת מהי וכיום הם כולם יודעים לא רק מה זו יבשת אלא כמה יש ואיך קוראים להן. סיפוק גדול.

לשיעור עם כיתה ט' אתמול הבאתי חבילה של מגבונים לחים כדי למחוק את הטוש מהמפה (באמצעותו סימנו מדינות ויבשות). בסוף השיעור, כשארזתי את חפציי, כל התלמידים התאספו סביבי ואחד מהם הצביע לעבר המגבונים הלחים ושאל אותי מה זה. לקחתי מגבון וניגבתי לו את הלחי והסברתי לו שזה ממש נעים כשממש חם (קדאו נה בקמר) בחוץ. תוך שנייה, כל תלמידי כיתה ט' החלו לנפנף בידיהם על פרצופם כרמז (דק מאוד) לכך שחם להם. הצעתי להם מגבונים לחים, הם הסתערו על החבילה, ועמדו בכיתה מתנגבים וצוהלים. הם היו כל כך שמחים ונלהבים מהמגבונים הלחים. אפשר היה לשמוע את השמחה ממרחק רב מבית הספר. מגבון לח. כה פשוט וכה משמח.

Being a Super-Teacher...

Whenever I am asked what group do I teach, I always say, "Me, I teach the teachers.." The first time I had this sort of encounter, I stopped and asked myself, "What does this make me exactly?", and the best answer came from an unnamed source. "That makes you a Super-Teacher!!"

Being a Super-Teacher has it's moments, and not a day has gone by, that I don't end the lesson with a smile on my face. This usually happens after I am blessed with the apparently local, yet extremely unusual, parting words "May you have a nice dream". (The source of this mysterious phrase has yet to be understood :-) )

These teachers are all a group of young men in their mid-twenties, who come from different provinces in Cambodia, and have been sent to Chi-Phat for a 3 year adventure in a remote village. Most of these teachers live in a "Teacher-House" (In the school itself!!), and spend their days, teaching, studying (they study English three times a day!), playing Volleyball.. and of course drinking impressive amounts of the local rice wine.

Me, I have the easiest job of all the volunteers, I get to spend an hour a day, getting these guys to speak English. ( Their knowledge of English is mysteriously limited only to reading and writing) Together we read articles from "The Cambodia Daily" (A national newspaper published in English), and discuss the current events. My favourite part is when they open up, and tell me about themselves, their lives, their dreams and hopes. (Getting married seems to be #1 on the wish list.. I guess some things are just cross-cultural :-) )

The best moment so far has been when they decided to join the bonfire and disco that we had arranged for the children in the village. I will probably never live down the fact that they were witnesses to me teaching all the village children the "Hokey Pokey" (You put you buttocks in, You take your buttocks out.. :-) ) Dancing with the teachers the traditional Khmer dance, and seeing their first encounter with a burnt marshmellow, all are experiences that I will never forget as a Super-Teacher.

על שלושה דברים רוצה אני לספר בבלוג הנוכחי: כניסתנו לבתי הספר למטרת לימודי אנגלית, על תחילת הפעילויות בבית הקהילה ועל הקמת הספרייה.
לאחר מספר שבועות בהם נתקלנו בקשיים בירוקרטיים, קיבלנו את האישור המיוחל להתחיל ללמד אנגלית בבתי הספר. עד עכשיו לימדנו במסגרת אחרת של CBET (Community Based Eco-Tourism) בה מערכי השיעורים ניתנו לנו מראש והדגש היה על כתיבה וקריאה. עובדה זו יצרה פער אדיר ביכולות התלמידים. מצד אחד, הם יודעים לקרוא ולכתוב בצורה שהיא באמת מדהימה ומצד שני, הם מתקשים עד מאוד לדבר באנגלית והם גם אינם מבינים כאשר מדברים איתם.
מטרת הלימוד בבתי הספר היא מתן דגש על יכולות הדיבור. כל מתנדב קיבל מספר כיתות והלמידה נעשית בקבוצות קטנות של תלמידים ובחלק מהמקרים אנו מש מתחילים מאפס. את השינוי התחלנו להרגיש במיידי כשהתחלנו לקבל יותר מתשובה אחת לשאלה "How are you?".
במקביל, לאחר חניכת בית הקהילה, התחלנו להפעיל אותו באופן קבוע. לכל שכבת גיל ישנן שעתיים שבועיות בהן ישנן הפעלות שונות בהתאם לנושא השבועי ובהתאם לגיל הילדים. כמו כן, בימי ראשון באופן קבוע, אנו מקרינים סרט בשעה 17:00. הסרטים הם סרטי דיסני באנגלית וזה מדהים לראות את הילדים נהנים וצוחקים עם הסרט.
ניתן לראות את ההשפעה של בית הקהילה ואת המסגרת שהוא מעניק לילדים. ישנם ימים בהם ילדי הכפר מתאספים אל מול הבית שלנו בתחינה שנפתח את בית הקהילה. קשה לעמוד מולם ולהגיד לא אבל יש לנו עוד פרויקטים לעבוד עליהם.
שבוע שעבר פתחנו ספרייה. כשהיינו בפנום פן קנינו ספרים מיד שנייה באנגלית ובקמר, מילונים, מגזינים ועוד. תלינו מדפים בבית הקהילה ויצאנו לדרך. פרויקט הספרייה לא ייגמר כאן ובעתיד יכולו תושבי הכפר להשאיל את הספרים. כמו כן, אנו רוצים למצוא מבנה קבוע לספרייה ומן הסתם להרחיב את היצע הספרים. בימים אלו אנו עובדים על גיוס תרומות ספרים לצורך הענין ועל מציאת המבנה. נכון תושבי הכפר נהנים מלשבת בבית הקהילה ולקרוא מהספרים ואילו אנו נהנים לשבת איתם ולהסתכל עליהם נהנים.