משפחה

בבלוג הקודם כתבתי על פרויקט המשפחות.
פרויקט המשפחות הוא פרויקט שמטרתו להיכנס אל לב המשפחה הקמבודית ולהתבונן.
להתבונן בשגרת היומיום, להתבונן בדינמיקה המשפחתית, בעבודה הכרוכה בלנהל חיי משפחה ללא ממון רב ומגוון היסחים כמו: טלויזיה, צעצועים, חוגים...ניתן לבוא עם מתורגמן או בלעדיו ובשלבים מאוחרים יותר גם להביא מצלמת וידאו. בשביל הזיכרון והתיעוד.

התלבטתי זמן רב ממי כדאי לבקש. התלבטתי בין סוקיה, תלמידת כיתה ד' מקסימה שלי. ילדה מאד חייכנית ונמרצת, שלה עוד אחות בשם סוקון לבין פירי- תלמיד כתה ה' ואחד השכנים שלנו.
אבל כמה ימים אחרי שאלון וגיל כבר ביצעו מפגש אחד עם המשפחה שלהם וידעתי שאני חייבת לבחור משפחה, פתאום עברה אוי, תלמידת כיתה ד' שלי, ליד הבית.
את אוי אי אפשר לפספס. היא ילדה ארוכה וגבעולית- שזה לא אופייני כל כך לקמבודים, רזה, שיערה השחור והארוך קשור בגומיה על עורפה, בדר"כ לובשת חצאיות ארוכות עם הדפסים שמדגישות עוד יותר את גובהה וחולצות מכופתרות. אבל עיניה הן הכובשות אותך. יש לה את הריסים הכי ארוכים שראיתי, ואת הבעות הפנים הכי מצחיקות בעולם, במיוחד כשהיא מנסה בכל כוחה להגות משפט או מילה שקשים בשבילה: היא מכווצת את הפנים ומקמטת את האף תוך כדי דיבור וכשהמשפט משתחרר מבין שיניה פניה עוטות מבט שואל קריקטוריסטי, מחכה לתגובתי. אם עניתי "Very good!", היא תחייך בביישנות ותעפעף בריסיה הקסומים. אם אני חוזרת על המשפט, כדי שתבין שוב את צורת ההגייה, פניה יעטו מבט מרוכז ורציני, שלא הולם כלל ילדה בת 13, אלא גבר כבן 50.
"איך שכחתי מאוי?" אני אומרת לעומר, ומציעה שאת ביקורינו נעשה אצל משפחתה של אוי.

עומר מסכימה אך ברוב חוצפתה, מחליטה לחלות בברונכיט ואנחנו שולחים אותה לפנום פן כדי להבריא. לאחר שקבעתי עם אוי שנלך לביתה מיד לאחר שעור אנגלית, גיליתי שלא ניתן לעשות דבר בכפר הזה מבלי שכ-ו-ל-ם יידעו עליו. לכן, למפגש הצטרפו אלינו עוד חמישה ילדי כיתה ד', שאצל שניים מהם גם ערכתי ביקור בית. אוי, בוארן וסריי ניאנג, שלושתם גרים בקמלוט השכנה. אנחנו הולכים לקמלוט בגשם שכבר הפך בימים האחרונים לתושב קבע באזור. הדרך לקמלוט שופעת שדות מרעה ירוקים, מדשאות שהוצפו והפכו לאגמים קטנים ולמשכני עלוקות כמו שאני אגלה אחר כך כשהבנות ילווני הביתה...

תחנה ראשונה: בוארן- לבוארן יש אחות ואח הקטנים ממנו, ושני הורים מקסימים. אני מתנצלת על ההגעה ללא התראה ואמו מרגיעה אותי שהם כבר סיימו לאכול את ארוחת הבוקר. אני משוחחת עם אמו, שהיא אחת הנשים הקמבודיות היפות שראיתי, על בוארן, על קמלוט, על העבודה ועל השאיפות שלהם. היא מספרת לי שיש להם שדות אורז שהם מעבדים ונמצאים בקמלוט הישנה(כפר במעמקי היער במרחק של יום נסיעה). היא מוסיפה ומספרת שזוהי התקופה בשנה שאביו של בוארן יוצא לעבד את השדות ולכן הוא ייעדר מהבית למשך חודשיים. אני שואלת אם זה קשה לה ולילדים שבעלה נעדר מהבית לזמן כה רב והיא עונה שאין ברירה, כי האורז, אותו הם מגדלים לשימוש אישי, הוא חיוני להישרדותם. היא אומרת לי, שבתור אמא היא תעשה הכל כדי שילדיה לא יצטרכו לעבוד, וישקיעו את כל כולם בבית הספר ובלעשות את מה שילדים עושים.
אני מאד מתרגשת מהמשפט הזה ופתאום אני מבינה מדוע הילדים כאן בעלי תשוקה עזה ללמידה. אלו ההורים שלהם שמחנכים אותם לאהבת הלמידה, מנסים להעניק להם את כל מה שלא זכו לקבל. אני מבינה פתאום כמה הילדים האלה אהובים למרות שגילויי חיבה בין הורים לילדיהם הבוגרים הם נדירים בנוף המקומי.

בתחנה השניה, בבית משפחתה של אוי, ההורים שלה אומרים לי בדיוק אותו דבר.
אני מספרת לשתי המשפחות שביום שני הקרוב אנחנו עורכים מסיבה חגיגית לרגל פתיחת השעורים החדשים בבית הקהילה ומזמינה אותם להגיע גם לשעורים למבוגרים שאנחנו מקיימים. הם בספק אם יוכלו להגיע. הם מאד עסוקים בהישרדות היומיומית ובפרנסת המשפחה ללא עזרת הילדים ולאכזבתי הם לא חושבים שיהיה להם פנאי לשעורים שכאלה... מאוחר יותר השבוע כשאני אסע עם מר. טנג המתורגמן שלנו לחלק פלאיירים למסיבה והוא יצביע על חבורת ילדים ויגיד: "הם אולי לא יודעים קרוא וכתוב אבל הם דייגים מצוינים" - אני רק אז אבין למה שתי האמהות התכוונו...

אנחנו הולכות לעוד ביקור מאוחר יותר השבוע ומתמוגגות מאחיה הקטנים ומהשכנים הקטנים שבאים לשחק איתנו. אוי ואני משחקות מעין דמקה קמבודית( דמקה בלי חוקים בה אפשר לזוז לכל הכיוונים) על לוח משחק קבוע שחרוט על רצפת הבית העשוי מעץ ובאמצעות ענפים ועלים. אני מנצחת! עומר כהרגלה מדליקה את כל השכנים, משחקת איתם ו מרכיבה אותם עליה. כולם תופסים טרמפ על הסוס החדש וההמולה כולה מונצחת בסט תמונות היסטרי! אנחנו מלמדים אותם 3 מקלות והם מתלהבים כאילו זה המשחק הכי גאוני בעולם. מטבח המשפחה הוא עוד חדר קטנטן בו כמה סירים, מחבתות מקום לגחלים- להבערת אש (בתוך הבית) ולהרתחת מים. שני החדרים האחרים מיועדים לשינה, ובבית אני לא מזהה אף לא שמיכה או כרית. רק מחצלות וערסלים.

אנחנו מחליפות מספרי טלפון עם אוי (לאבא שלה יש) ואני חושבת איזה כיף זה יהיה לדבר איתה מישראל או מכל מקום אחר בעולם. ואז אני חושבת שיהיה לי מאד עצוב להיפרד ממנה. ואז אני מעדיפה לא לחשוב על זה ומנסה פשוט להעריך את הזכות שניתנה לי להיות בקרב הילדה הזו ולמרות שהמשפחה שלי מאד רחוקה כרגע, להרגיש שוב מה זה להיות חלק ממשפחה.

חזרנו משבוע חופש מחוץ לכפר והיה מעולה.
אקדים ואומר שאדם מערבי צריך הפוגה מהכפר מפעם לפעם. גם אם אתה תופש את עצמך כאדם כפרי, שחיי העיר אינם קוסמים לו וכל חייו מעוניין לחיות בכפר נידח, נדמה שבמקום קטן כמו זה הצורך לקחת אוויר יתעורר גם אצלך.
לשמחתנו לראש השנה הקמרי (שהופך להיות מוטיב מרכזי בסיפורנו) יש גם צדדים חיוביים והוא איפשר לנו לקחת חופש ארוך וליסוע לראות את אנגקור ואט – מקדשי הפאר המופלאים, גאוות העם הקמבודי. חשוב לציין שגאווה או לא גאווה, רוב הקמבודים לא יכולים להרשות לעצמם להגיע למקדשים אלה וזה חלום של רבים מהם. יש להם אימרה פה שאתה לא קמבודי עד שלא ביקרת באנגקור ואט.
המקדשים נמצאים בסמוך לעיר בשם סיאם ריפ שהיא עיר תיירות מקסימה. בד"כ ערים תיירותיות פחות מדברות אלי אבל זו פשוט נהדרת. תרמה להרגשתי העובדה שזו אינה עונת התיירות החמה ולכן מספר התיירים היה מתון מאוד ואנחנו פשוט התענגנו על כל מה שהעיר המערבית הזאת יכולה להציע לנו: בתי שירותים רגילים, חשמל 24 שעות ביממה ושאר דברים שהפכו להיות בכלל לא טריוויאליים בשבילנו. אבל גולת הכותרת האמיתית היו המקדשים. מאות מקדשים שכל אחד מהם שונה ומיוחד בפני עצמו. מצורפות כאן תמונות אבל קשה להעביר את עצמת האבנים הזאת.
בהלוך ובשוב מסיאם ריפ עברנו בעיר הבירה של קמבודיה – פנום פן, על שווקיה והסופרמרקט הענק שבה – שהיוותה גם היא מקום מרענן לאחר חודש בכפר. לכל זה הצטרפה העובדה שהעם הקמבודי הוא עדין ונעים והופך את חווית הטיול בקמבודיה לשונה ממקומות אחרים במזרח, כאלה שהושחתו כבר על ידי תיירים.
ועכשיו חזרנו.. הדרך לכפר יפה משזכרתי וזה מרגש לחזור למקום מוכר שקצת מרגיש כמו בית. אפילו נדמה לנו שהאנשים שאנחנו מלמדים ועובדים איתם ביום יום שמחים לראות אותנו. ואמנם אין לנו שירותים או חשמל והעכבישים והעכברים עשו בבית כבשלהם, אבל זה הבית שלנו עכשיו... ובית זה בית.
אבל... חמש דקות אחרי שהתרגשנו מהחזרה רצינו לאכול (המבשלות עדיין בחופש) ויצאנו לחפש מזון. לאחר מספר דקות של שיטוטים ונסיונות כושלים להסביר את עצמנו לאחת המבשלות נזכרנו שאין לנו מתורגמן זמין (גם הם עדיין בחופש) ולכן אנחנו מתקשים לתקשר עם אנשי הכפר המבוגרים. לא הצלחנו להסביר את עצמנו ולי זה קצת גרם לתהות על תחושת הבית שדיברתי עליה קודם.
דבר אחר שקרה בחופש הוא שמצד אחד חזר החשק להמשיך לטייל, ויצר הנדודים שטמון בכולנו החל להתעורר. בכפר, אולי בגלל שגרת העבודה ואולי בגלל שאנחנו לא חשופים לתיירות חוץ (לא מגיעים המון תיירים לצ'י פאט), היצר הזה נותר רדום. אז התחלנו לחלום על וייטנאם, בורמה, לאוס או צלילות בתאילנד... מצד שני, אנחנו לומדים להעריך את חוויית ההתנדבות גם בהקשר של הטיול שאחרי כי ברור לנו שכשנצא מהכפר חוויית הטיול רק תתעצם. התחושה שאתה מטייל במקום שאתה מכיר מבפנים את התרבות שלו, דובר את השפה המקומית, מזהה את צורת החשיבה והמנהגים, משנה לחלוטין את תפישת הטיול (אין לכם מושג באיזו התלהבות אנחנו נתקלים כשאנחנו אומרים את המילה הפשוטה ביותר בקמר). לי כמטיילת זה מעורר את הרצון להתנדב או לחיות בכל מקום שאבחר לטייל בו.

שנה קמרית טובה!

שבוע שקט עבר על כוחותינו בצ'יפאט. הסיבה: ראש השנה הקמרי הבא עלינו לטובה (?). צריך להבין משהו לגבי חגים פה. בעוד שבישראל אנו מתכוננים לפסח וכולם יודעים היטב מהם ימי החופשה ומתי אפשר לצפות לחזור ללימודים ולעבודה, בקמבודיה הנושא הוא תעלומה. בגדול יש הסכמה עקרונית שראש השנה הקמרי אורך שלושה ימים בלבד וגם ישנה הסכמה על התאריך, אבל לגבי מה שקורה סביב התאריך המיועד, זה כבר לוט בערפל במידה כזאת שבשלב מסוים את מפסיקה לנסות להבין.
כרגע ידוע שהתלמידים יצאו לחופשה. רשמית החופשה אמורה להסתיים ב-20.4, אבל השמועות אומרות שהיא מסתימת ב- 1.5. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב המורים נסעו לבתיהם שמחוץ לצ'יפאט מתכננים לחזור רק בסוף אפריל, בלי קשר לסיום החופשה הרשמי.. והילדים בהתאם... כזו היא קמבודיה. איך זה משפיע עלינו? פחות ילדים בכיתות האנגלית, פחות ילדים בפעילויות בית הקהילה. כאמור, שבוע שקט.
כשאני נמצאת בקמבודיה, כמו בכל ארץ שהתרבות בה שונה משלי, אני מזכירה לעצמי לקבל את אורחות המקום ולא להסתכל דרך עיניים מערביות ביקורתיות. כך תמיד השתדלתי לעשות כשביקרתי במקומות שונים בעולם. מסתבר שהמבחן האמיתי בעניין קבלת תרבות שונה מתרחש כשאת מגיעה ממש לחיות ולעבוד במקום שתרבותו שונה משלך ועל אחת כמה וכמה כאשר את מגיעה בכוונה לתרום ומתקשה לתת את העזרה כמו שאת מבינה שרצוי לתת אותה. קשה לקבל שהצד שמנגד אינו חושב שהדרך שאת מציעה לו היא הדרך הנכונה. ואולי זאת באמת לא הדרך הנכונה, הרי יש סיכוי גדול שהדרך של הצד השני טובה בשבילו יותר ומה אני מבינה בכלל.
כשטיילתי בהודו, על אינסוף נפלאותיה, התקשיתי להתרגל לחוסר במרחב האישי, לבירוקרטיה הקשה, לזה שהדברים לא קבועים (חוץ מרכבות, לרוב) אבל נתקלתי בזה ברמת הטיול. ומה כבר יכול לקרות? אוטובוס מקומי במקום אוטובוס תיירים? האוטובוס כלל לא הגיע? בקטנה. כאן, אם אני נתקלת בבירוקרטיה שקשה לעבור אותה או בחוסר יכולת לקבל תשובות ברורות זה כבר קשה יותר כי אני שואפת לקדם דברים כל עוד אני (המשלחת) כאן. יש בזה גם משהו מתסכל במידה מסוימת כי את מביטה על הרעיון היפה שרצית להרים והוא מתעכב, ואת חוששת שחלון ההזדמנויות ייסגר ולא תספיקי לבנות חצר לחטיבת הביניים כדי שיהיו לתלמידים מקומות מוצלים לשבת בהם או לא תספיקי להרחיב את הספרייה כמו שרצית.
ושוב אני כל הזמן מזכירה לעצמי שזה צריך ללכת בדרך שלהם. שברור שאני לא אכפה עליהם דרך אחרת או דבר שאני חושבת (או אפילו יודעת בוודאות) שהוא נכון בשבילם אם הם לא מוכנים (תרתי משמע) לקבל אותו.
על רקע כל זה התחלנו לעבוד על הקמפיין לפרוייקט בית הקהילה החדש, מה שאומר שאת רוב זמננו אנחנו מבלים בבית הקהילה (הנוכחי), מכינים את שלטי הקמפיין. ניסיתם פעם לנסח סלוגן שידבר לאוכלוסיה שאתם לא מכירים? שאתם לא יודעים אם מילה שתגידו תהיה לא במקום גם אם לכם היא נשמעת תמימה לחלוטין? זה עניין מאתגר גם לכרישי פרסום. אז יוצא לנו להיות קופירייטרים קמבודיים וגם מפיקי שלטים בפועל, כאשר כל שיש בידינו הוא שקי יוטה, צבעי שמן, מתורגמן אחד שסונג'ר לכתוב וילדים רבים שגוייסו לצבוע. ואנחנו מנצחים על האופרציה. נראה שכך יהיו השבועות הקרובים, מלאים בסלוגנים, צבע וארגונים לקראת הבנייה בשאיפה שנוכל לחנוך בית קהילה משופץ לשנה החדשה.
חג חרות שמח ושנה קמרית טובה!

"Each friend represents a world in us, a world possibly not born until they arrive" (Anais Nin)

I’d love to introduce you to our little family of volunteers in the same way that we’ve gotten to know each other: our little quirks, our unique traits. We know who goes to sleep early and who needs two hours to wake up. We know who likes to eat breakfast and who prefers only coffee until lunch. We know who is afraid of mice, who talks in her sleep, who hates any kind of chaos. We know who likes to feed the dogs, who likes poetry, who likes punk music.

One of us is the art expert, one of us is the technical advisor, one of us is the language consultant. Some of us have our heads in the clouds, others have two feet on the ground.

We share our shampoo and toothpaste. We share our hopes and frustrations. We share meals and culinary fantasies. We use the same bathroom, the same water tank, the same laptop.

Sometimes we get fed up of all the sharing and familiarity, and we want a break from it all. Sometimes we argue over it and get upset. Sometimes a conflict breaks out, fiercely shooting sparks all over the place, and then quickly shimmers to ashes. Sometimes we encounter bigger problems, ones that will fester if unaddressed, and we sit each other down for “a serious talk”, the kind one might have with her boyfriend. By the end of dinner we’re always laughing.

We share our stories. Many times we find ourselves marveling at a team member’s narrative, other times we just double over laughing. Many times we find we share the same joys and woes. Always we find a sympathetic ear in each other.
We learn from each other. I’ve learned so much just listening, just being around this phenomenal group of people. I am constantly inspired and in awe. I find myself, at this very moment, trying to find some sentence that will make this post less cheesy, because I want them to like it; I want them to be happy.

Every Sunday we show a children’s movie at the community center. It’s supposed to begin at five o’clock, but in Cambodia, as Cambodia is, by 5:15 there are still only ten young children loitering about. So Shani and I decide to take our bikes and ride around the village in an attempt to recruit some more viewers.
On our way, we see one of the sixth graders coming towards us. “Movie! Community center! Now!”, we command, in an attempt to get our message across. For a few seconds he looks bewildered by the attack, but then comprehension takes over, and he says “five minutes”.
As I watch him walk away, I realize he’s actually walking towards: towards a group of boys huddled together under a house. I decide to investigate – what could possibly be more fascinating than our grand screening of “Happy Feet”?
I approach them apprehensively, not sure of what I’m about to find, or whether I’m trespassing. The sixth grader spots me and says: “playing cards”, his hand signaling towards the cluster of boys. “Playing cards!” I think to myself indignantly, “That’s what outstaged our movie?!”
As I come closer I see a few familiar faces – some third graders, which here means children anywhere between the ages of ten and fifteen. I summon my most daunting angry face and say: “movie, community center, come!”. The boys scatter about- running in all directions- all of which mysteriously lead back to the community center. Yet, a few of them linger back. When I move in closer to see what’s keeping them I realize they’re collecting bills, rolling them and stuffing them into their pockets. These boys aren’t playing for fun, they’re playing for money.
I round up the last of them, and walk back to the community center. There are a few more children present now. During the next 20 minutes or so the place will become so packed that we will have to stand, each of us giving up his seat to three children. Halfway through the movie, I turn around and see that some adults have joined us, not inside where all the children are crammed, but outside – seated on their motorbikes.
Most of the viewers will not understand the movie. They will not laugh at the same jokes as us, they will not sing the same songs. They watch it as if it’s their first time, and perhaps for some of them it actually is. It’s this contradiction that strikes me most- that the same children who regularly gamble on cards can watch a movie through unparalleled innocent eyes.

ביום שישי הייתה חתונה בכפר ושלושה ימים לפני כן החלו ההכנות, האוהל הכתום הוקם והמשפחה ישבה בו, מתפללת ומברכת, והכל באמצעות רמקולי ענק שלא היו מביישים את איצטדיון רמת גן ביום העצמאות. אחר הצהריים החלו החגיגות ובשבילנו הייתה זו החתונה הקמבודית הראשונה.
חתונה קמבודית לא דומה לשום אירוע מהסוג הזה במקומותינו. ההכנות מתחילות זמן רב מראש, הנזירים מברכים ונערכת סעודה לעניים (מנהג מקסים). למחרת השכם השכם בבוקר מתחילות להיאמר הברכות ובערב נערכת ארוחה גדולה ולאחריה ריקודים קמריים שניתן לסכמם כסיבובים סביב שולחן עם שינוי קל בתנועות הידיים והרגליים בכל שיר. בסוף גם מפרגנים לדודים מישראל עם מוזיקה מערבית... יכול להיות שזה היה פרגון לדודים מפנום פן.
החתונה הייתה חגיגת סיום לשבוע העבודה הראשון שלנו כאן, שהיה מלווה בלא מעט גשם למרות שהבטיחו לנו שהעונה הרטובה תגיע רק ביוני. בין ממטר לממטר אנחנו מדוושים בין הכיתות השונות ומלמדים אנגלית, או משתטים עם הילדים בבית הקהילה.
התנעת הלימודים לאחר הפסקתם עקב חילופי המשלחות אורכת זמן מה ואנחנו עדיין בשלבים של איסוף תלמידים, חזרה על חומר קודם וקצת מנסים לחדש. בכל כיתה יש רמות מגוונות של אנגלית וגילאים מגוונים של ילדים כך שהדבר הופך את לימודי האנגלית למאתגרים אף יותר.
בית הקהילה הפך גם הוא לחלק בלתי נפרד משגרת השבוע והוא מהווה כיום מקום מפגש בעיקר לילדים הקטנים למשחקים ולשעות יצירה. מבחינתנו, המטרה היא לרתום את הקהילה הבוגרת לפעילויות השונות שאנו נעביר וליצור פעילות קבועה שתימשך גם אחרי שנעזוב את המקום, וזה האתגר האמיתי.
נדמה שהמבוגרים רוצים שנפנה אליהם ורוצים להיות חלק מדבר גדול יותר אבל לא יודעים מה וכיצד לעשות זאת. כאן זה המקום שלנו לדובב אותם לגבי הדברים שחסרים להם ולהראות להם שאפשר. אני לא בטוחה שמישהו שאל את האזרח הקטן בדוכן הקוקוס בשוק מה הוא היה רוצה שיהיה כאן בכפר עבורו. אז אנחנו מתכוונים לנסות.
אתמול כששאלנו את אותה שאלה בדיוק את תלמידי כיתה ט', קיבלנו מצד אחד תשובות שמאפיינות בני 15 טיפוסיים. הם היו רוצים מסיבה וטיול, אבל מצד שני הם ביקשו את הדבר שבשביל כל אדם שחי בישראל הוא כמעט טריוויאלי. הם ביקשו בית ספר תיכון כי אין להם כאן. כי מי שלמשפחתו אין כסף לשלוח אותו ללימודים מחוץ לכפר, מסיים ללמוד בכיתה ט' ונכנס למעגל העבודה. הבקשה שלהם הייתה כל כך פשוטה וכל כך נוגעת ללב.
אם הייתי יכולה, הייתי פשוט רוצה לבנות איתם ביחד את בית הספר התיכון הראשון של צ'י פאט. ועד אז הייתי רוצה להאמין שבעתיד אותם תלמידי כיתה ט' יבנו אחד כזה לילדיהם כי הם ירשו לעצמם לחלום ויידעו לבקש ולרצות את הדבר הכל כך בסיסי הזה.