היי כולם!
הפעם אנסה לגרום לכם לראות דרך עיניי את החיים של הילדים בכפר.
כל יום שני שלישי ושבת אנחנו מלמדים אנגלית. שעור ממוצע אורך כשעה.
אני מלמדת את כתות ד' וה' ושעורי העשרה לכתות ג'-ו' ב-19:00; גיל מלמדת את כתות ו' ואת ילדי טאק-לאו, כפר הנמצא בגדה השניה של הנהר; אלון מלמד את הנזירים(שגם נמצאים בטאק לאו), היערנים(עובדים הלוקחים חלק בארגון המייער מחדש את יער הגשם), וכתות ח'; עומר מלמדת את כתות ג' ו-ז; גיל מלמד את כתות ט' ושעורי העשרה לכתות ז'-ט' ב19:00.

כרגע זו המתכונת הרגילה, אך כשיסתיימו הלימודים בעוד כשבועיים יתחיל המאבק האמיתי שלנו לשימור הגעתם של הילדים לבית הקהילה לשיעורי אנגלית, חוגים ופעילויות נוספות שאנו מתכננים להם. הפחד נובע ישירות מהעובדה ש"חופש גדול" בניגוד להגדרה המשמחת שלו בישראל, כאן מבשר ברובו עבודה ועזרה להורים.לא בדיוק קייטנת נווה נופש עם שוקו, לחמניה ויום בריכה הא?

כדי להבין מה מתרחש בכיתות צריך להשליך את כל מה שחשבתם שידעתם על בית ספר עד כה. זה מתחיל בגילאים: הינך יכול להיות בן 13 וללמוד בכיתה ד', או בן 18 וללמוד בכיתה ט'. רוב התלמידים לא יגיעו לתיכון אשר נמצא באנדונטק כי אין להם כסף לשלם על שיט הלוך-חזור או לינה באנדונטק. משמע אין זה משנה אם אתה מוכשר או לא, בכל הנוגע להשכלה החשוב הוא כמה אמידים הורייך(אמידים במונחים קמבודיים כן?)
במסגרת "המאותרים"-תכנית לאיתור ממשיכי דרכינו,אנו חונכים חבר'ה כריזמטיים שיקחו על עצמם הובלה של פרוייקטים לאחר עזיבתנו. כבר נצבט לנו הלב בשל ילדים מוכשרים להפליא, שכרגע רוצים מאד אך לא יכולים לרכוש השכלה. המשקיעים במיוחד "בולעים" כל מידע שהם רק יכולים לשים את ידיהם עליו.

סוקני לדוגמא, תלמיד כיתה ח', שכתב לעלון הכפר כתבה על IBC ותרומתו לכפר (עלון הכפר-עלון שנערך ונכתב ע"י IBC, מופץ לתושבי הכפר והסביבה ובו כתבות, אירועים, וחידונים). לפי מר טנג, אחד המתורגמנים, סוקני כבר הספיק לקרוא כמעט את כל הספרים בספריה.
כמו כן, יש את ואנדי, "ילד הפלא" כמו שהוא מכונה פה, שהבדיחה שרצה כאן היא שהוא יודע אנגלית יותר טוב מאיתנו... גיל החונכת שלו הוציאה לו, לבקשתו, חומר על מלחמת העולם ה-2 מוויקיפדיה.

כשאני נוסעת על האופניים הצהובים שלי בדרך לביה"ס היסודי אני מהרהרת על הפער בינינו לבינם.
יש לילדים תלבושת אחידה של מכנסיים/חצאית בצבע כחול כהה וחולצה לבנה, אבל גם ללבוש פיג'מת פלנל לביה"ס זה לגיטימי לגמרי(רצוי בצבעי אדום או צהוב ובהדפסי פילים, דובונים או ארנבים). אה,ויחפי רגלים יתקבלו בברכה.
בישראל יש חוק חינוך חובה עד גיל 16. כאן לא מעט הורים היו מעדיפים עוד זוג ידיים בשדות האורז על פני שליחת ילדם לביה"ס. כך קורה מצב שיש לי ילדים בכיתה שמעולם עוד לא יצא לי לפגוש..
פה מברכים אותי בברכת !GOOD MORNING TEACHER OR, האם אתם זוכרים את הפעם האחרונה ששרתם במקהלה: "בוקר טוב המורה!"?
והפער גדל...

הילדים לומדים מ7:00 בבוקר עד 17:00 אחה"צ (עם הפסקת צהרים קלה בבית). חלקם מגיעים לשעורי ההעשרה ב19:00,וב 20:00 קופצים לעוד שעור אנגלית מזורז בCBET (Community Based Eco Tourism, ארגון שמטרתו לעודד תיירות אקולוגית בכפר וגם מעביר שעורי אנגלית ללא כסף).
חלק מהילדים מביעים מורת רוח על שימוש במשחקים כמתודיקה ללימוד אנגלית כי הם כל כך נהנים מהישיבה מול לוח.
והפער גדל...

סופר לנו ע"י משלחת 2, כי היו ימי לימודים שבוטלו לאלתר כיוון שמורה זה או אחר לא הגיע ללא הודעה מוקדמת. וכמה מצחיקה העובדה יש לנו מפתח ומנעול לכיתות, אבל החלונות פרוצים לגמרי..?
הספרים באנגלית מפתיעים באיכותם, וכך גם הקרוא וכתוב של רוב הילדים, עם זאת כשאני שואלת אותם שאלה פשוטה כמו: Did you learn this? , הם בוהים בי בעיניים מזוגגות.
האם גם אתם מפחדים לדבר באנגלית בכיתה? האם כשלימדו אתכם שפה חדשה ירדו לכם דמעות ופניכם נסכו מבט של בושה וחוסר ביטחון?
הפער גדול. ענק. עצום.

מחד, אני מודעת לתשוקה העזה והרצינות של הילדים בכל מה שנוגע ללמידה. ומאידך, חוסר התנאים, המשאבים והרצינות המוטלת בספק של הממסד למתרחש, מביאים אותי לידי תמיהה על הצדק בעולם.

יש לכם אור בכיתה? תעריכו זאת. יש לכם רצפת שיש? תעריכו זאת. יש לכם קירות בטון או גבס? תעריכו זאת. יש מספיק כיסאות ושולחנות לכולם ואתם לא לומדים על מחצלות? תעריכו זאת. יש לכם פחים שמפונים כל יום ולא רק פעם בשבוע? הם לא עולים על גדותיהם ומטנפים את החצר? תעריכו זאת. יש לכם יותר ממחשב אחד בביה"ס? תעריכו זאת.
יצאתם לטיול שנתי מחוץ לכפר שלכם, וגיליתם שיש עולם שם בחוץ לפני שהגעתם לגיל 18? תעריכו זאת. ביום החופש היחיד שלכם מביה"ס אתם לא עובדים בשדות/בדיג/בחנות? תעריכו זאת.
מציעים לכם אור, רצפה, קירות, פחים, כסאות ושולחנות, טיולים ולא לקחתם?
אולי גם אתם צריכים לנסוע על אופניים צהובים בקמבודיה ולהרהר בטיבן של מערכות חינוך.

כמובן שהכל יחסי. כמובן שלא הכל דבש במערכת החינוך הישראלית. אבל אולי כמו הילדים כאן, צריך להפיק את המיטב ממה שיש. על אף ולמרות התהפוכות שפוקדות את הילדים והמורים בכל פעם שקם יורש חדש למשרד החינוך, יש מקום למחשבה על ילד קמבודי שכנגד כל הסיכויים מספר שהחלום שלו זה להיות עיתונאי, או מתרגם, או...תתכוננו..חלילה וחס...מורה!

בשעורים עם כיתה ט', גיל סיפר לנו שהוא מקים "מדינה" חדשה עם התלמידים. זהו מעין תרגיל שנועד לעורר בהם מחשבה על "מדינה מהי" ובמסגרתו הם קבעו את טופוגרפיית המדינה, מס' האנשים המאכלסים אותה, שכנותיה, האם יהיה בה צבא ו/או משטרה, אופן אכיפת חוקים בה וכדומה.
כשדובר על מס' שנות לימוד בביה"ס הוחלט על 19 שנות לימוד. מגיל 6 ועד 25...

שיהיה לכולם שבוע נפלא!

בלב המאפלה

תחושה היא שלקמבודיה יש היגיון משלה, דרך לא דרך, שעיניים זרות לא יבינו. דרך חיים כל כך שונה למה שאנו רגילים לה"במערב". איך חפצים שאנו חושבים שהם בצבע אחד הם רואים בצבע אחר (הידעת?! האננס הוא בעצם בצבע ירוק ולא צהוב), אם מישהו אומר לך שהוא עסוק זאת אומרת שהוא שוכב על ערסל. השגרה פה היא יומיומית ובו זמנית שום דבר לא ברור מאליו.

אחת מהסיבות שהחלטתי לנסוע לקמבודיה ולהתנדב זה היה רצוני לראות את קמבודיה האמיתית, זאת שתייר מזדמן אף פעם לא יראה ואף פעם לא יבין. אבל עכשיו, לאחר כחודש וחצי פה אני מבין יותר מתמיד שאין אמת אחת.

קמבודיה האמיתית היא ילדים קטנים שמתרוצצים חצי עירומים באמצע השביל הראשי בין טיפות הגשם שיורד ללא סוף עם חיוך שכנראה לא הומצאה המילה שתוכל לתארו, ובו זמנית זו רחובות פנום פן שבהן נהגי טוק טוק שורצים ומציעים לך טרמפ במחיר מופקע במקרה הטוב וסמים במקרה הקצת פחות.
קמבודיה האמיתית זה אנשים שרוקדים מסביב לשולחן עד השעות הקטנות של הלילה לצלילי מוזיקה מסורתית, ובו בזמן חבורה של ילדים שעדיין לא למדו קרוא וכתוב שמסתתרים בסמטה חשוכה ומהמרים לאור הצללים.
קמבודיה האמיתית היא מדינה שמתגאה בתרבות עתיקה שהצליחה לבנות את אחד מפלאי תבל, ובו בזמן מסתירה בעברה רצח עם לא מוסבר שקרה לפני 30 שנה.

כל יום אני מגלה על קמבודיה דברים חדשים. דברים שפותחים לי זווית חדשה לחיים ובכך זווית חדשה על עצמי. יש ימים שאני מתעורר וללא סיבה ומחייך ויש ימים שאני מחפש בי את הכוחות להמשיך. כרגע, אנו כמשלחת עסוקים בנסיון לבנות יחד עם הקהילה "בית קהילה" (סוג של מתנ"ס) חדש, אנו עושים מצעדים, מחלקים פליירים, מפריחים בלונים ובעצם מנהלים קמפיין פרסומי.

וככה בין תליית כרזה לחלוקת בלון אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו מתמודדים עם המציאות הישראלית ונזכרים שעוד מעט יום הזיכרון לשואה והגבורה,ותוך שניות אנו שמים בצד את הקמפיין והפרויקטים ונזכרים במה שמעצב אותנו כבני אדם, כישראלים.

התישבתי על המרפסת והסתכלתי החוצה בין עצי הקוקוס שבחצר, מביט על השביל הראשי של הכפר ועל הבתים מסביב. זו הפעם הראשונה שלי מזה שנים שאני לא נוכח בארץ ביום השואה. אין צפירה, אין טקס ממלכתי, אין נרות זיכרון בחלונות ואין שקט קורע לב של כאב משותף השורר בכל שכונה בישראל.

במקום זאת יש שישה ישראלים בעומק הג'ונגל שמדליקים נר קטן בלב המאפלה וקוראים בחרש "יזכור".
מנסים בכל לבם לזכור מה שקרה שם, בצד השני של העולם לפני יותר מ60 שנה.

אני יושב על המרפסת בצ'י פאט,ארץ ניכר, ומנסה להשוות איך אנו מתמודדים עם הטראומה הלאומית שלנו ואיך הם מתמודדים עם הטראומה שלהם.
איך יום אחד, עם מחליט להרוג חמישית (1.7מיליון) מבני עמו. כל מי שהיה בצבא,כל מי שעבד במשרד ממשלתי, כל מי שהיה בעל תואר אקדמאי, כל מי שחבש משקפיים, כל מי שהתנגד, דינו היה אחד...מוות.

אני נזכר איך יצחק בשביס זינגר פותח את סיפורו "השד האחרון בקישנב":
"אני שד מצהיר בכך, שאין יותר שדים.
ולשם מה צריך שדים בעולם, אם האדם הוא כעת שד?!

לשם מה להסית לרוע עם המועמד לפיתוי מוכן לכך מראש?!"

הקמבודים כנראה אהבו את הסיפור, כי כל פעם ששואלים אותם מה קרה אז? בתקופת הקמר רוז'. הם עונים רק תשובה אחת,לנו המערביים היא נשמעת פשטנית ואילו בשבילם זה מסביר הכל;
"שדים נכנסו לתוך גופם של המנהיגים, שדים אלו גרמו להם לעשות מעשים נוראיים שלא נוכל לתאר, אבל למזלנו השדים האלה הלכו. ועכשיו שהם עזבו הכל חזר להיות בסדר". זו היא דרכם להתמודד. אין להם יום זיכרון ממלכתי, אין טקס כל שנה לזכרם, אין משפטי ראווה עם 6 מיליון קטגורים שצועקים "אני מאשים".

יש להם את דרכם להתמודד עם הכאב, וזה לא משנה אם תקראו לזה הכחשה, מנגנון הגנה או אמונה. זה לא משנה, כי זו היא דרכם ולנו אין לזכות לשפוט.

אני יושב לי על המרפסת בצ'יפאט, וחושב לי על יאנוש קורצ'אק, אותו מחנך פולני שהלך עם תלמידיו בדרכם האחרונה. אני חושב עליו ונזכר בציטוט שלו "תיקון העולם משמעו תיקון החינוך".
אני לא יודע איך הוא הצליח לפני יותר מ60 שנה לתמצת בצורה כל כך מדויקת את מה שאנו מנסים לבצע פה. שהתשתית האמיתית שאנו מנסים לבנות היא לא יסודות הבטון של בית הקהילה החדש, אלא החדרת ההבנה שהמפתח לעתיד טוב יותר נמצא אך ורק בידם.