מבית הבלוגים של למטייל

‏הצגת רשומות עם תוויות פרידה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרידה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 23 בנובמבר 2009

let go, grandpa!

It has been six months to the day since I got to Chi Phat. So many things I have learnt, so many things are now obvious to me that were never obvious before. And yet, these last few days have taught me the most important lesson of all.

For months now we have been working on what we consider the most important aspect if our project – the handing over of our work to the local community. If have taken endless steps toward this: appointing a local (and very beloved) manager to the community center, creating a group of young (and very beloved) guides that would continue the teaching in the community center, building the reputation of the community center as a fun, educational (and very beloved) place, and much more.

But when it came to the last two months, I was under the impression it would be a great thing for this village if we built here an international volunteers program to take it to the next stage: to make sure the presence of English is permanent here, that the emphasis on education remains etc. it all made sense to me, and I didn’t think that anyone can change my mind. But they did: the first was the manager of our project, Yuval Limon. We have been talking about this project for a while now, and I knew he had many reservations, but this week he took it upon himself to give the financial backing for the mechanism we are building to continue our work, which meant that building an international program is no longer a financial must. Second was Einam, a volunteer in our delegation. When we were talking about this, she told me that she thought it was time we butt out, and allow the people to take over what we have started, just like we planned in the beginning. Third, and was Mr. Sen, the manager of the community center we appointed less than 5 months ago. With him too I talked about it for a long time, but unlike yuval, he was very much for the idea. But this week, when I talked to him again, he told me that he likes the idea, but that if won’t happen, he thinks the community center can manage just fine.

What else could I ask for? I changed my mind.

It is a lesson about trusting my counterparts here, which I always thought I did, but only now I realize that this trust would have to show itself in a painful leaving. I guess it’s kinda like when the kids leave home. You have to breath deep, hope you did a good job so far, and let go.

Maybe this family realization is why everyone in this village has started calling me Ta Gil (Grandpa Gil) lately?

יום חמישי, 5 במרץ 2009

זה שיר פרידה...

איך נספר לכם על 3 חודשים?

איך נמחיש את כל מה שהיה?

הטעימות שקיבלתם כאן מתארים קצת ממה שעברנו, אך אינם יכולים להמחיש את הריחות, הרגשות והתחושות....

כי איך נספר לכם על פו, הילד השובב של הכפר, בעל גומות החן השובות, זה שלאחר שלימדנו אותו כיצד לכתוב את שמו באנגלית, כתב Pooh על כל ריבוע בכדורגל, זה שהיה תמיד ראשון לטפס על עץ ולקטוף לנו פירות, זה שהיה הראשון להכין לנו כתר ולסדר בו פרחים, זה שהחליט שהצבע למתקני גן השעשועים מתאים גם לכפכפים שלו, זה שהיינו צריכות לחבוש את רגלו הפצועה ולא פצה את פיו במהלך פעולת טיהור.

איך נספר על סרי-פאיה הביישנית ועל סרי-נוט החייכנית.





על באורן- שחיוכו על הבוקר פשוט הופך את היום לשמח יותר.



על מאינקיין החמוד שכבש את לבבותינו עם טיפת הריר המתמדת שלו...



על סופי ועל גאט, על סרי-לאן וסנרה אשר לא ויתרו לנו על הסבר מוחשי בקמאר כדי להסביר כל צחוק וכל בדיחה.




על פואה, שלימדה אותנו לשיר ולרקוד בקמאר.

על מום ונאיי, שלימדו אותנו לתפוס שרימפסים בנהר ב 23:00 בלילה, בעיצומו של מסע דייג נועז, עם סירה רעועה שהיו בה רק קצת (לא הרבה) חורים .






על מום, ועל קינוח מושלם (בהתאמה אישית) כל יום ב 16:00.





על משפחת סוק המקסימה, שאפשרה לנו להיכנס לחייה ולצלם אותה (10 אנשים) כשהם קמים בבוקר, אוכלים, עובדים ועוד.
זו המשפחה הכי גדולה ומקסימה שפגשנו בימינו.



איך נספר לכם על המסיבות והחתונות הפרועות בצ'י-פאט, על המוסיקה הקמארית אשר איננה פוסקת בכל שעות היממה, על הריקודים המונוטוניים אך עם זאת הממכרים, על זה שכולם- אבל כולם, שתויים ועל הרגליים (כולל נשים זקנות), ועל השמחה והאושר שמקרינים על הכל.


איך נספר על הפעיליות בבית הקהילה אשר היו מקור לגילוי מחדש של היצירתיות שלנו. בעזרתם, גילינו מחדש את הכיף שבלצייר ציור פשוט, את ההתרגשות של לשתול גרעין דלעת בקליפת קוקוס, וכמה דברים אפשר לעשות מבלון אחד פשוט.
גם לא נוכל לתאר את ההרגשה, כשמגיעה כמות מטורפת של ילדים שנכנסים לתוך מרכז קהילה אחד קטן באחה"צ סטנדרטי בצ'י-פאט (חם עד מחניק מאוד...)



איך נתאר לכם את המסורת של 11:00 בבוקר- קפה קר (או Cafe Tak De Ko למבינים), שלוקח את האייס ארומה בסיבוב ושבלעדיו לא היינו שורדות את הסאונה של בית הקהילה.

ואיך נוכל להמחיש לכם את הרוגע ששאבנו מהבריכות ה"סודיות" של צי-פאט אשר בזכותם יכולנו לאגור כוחות ולהתחיל כל שבוע מחדש. אתה יושב בין הסלעים, מסתכל סביבך ומבין שאתה נמצא במקום הכי רחוק, אך עם זאת, הכי קסום בעולם.



ובגלל שאי אפשר לתאר, פשוט אי אפשר, את כל החוויות המדהימות, המופלאות, המרגשות והקסומות שחווינו....
לכם נותר רק להגיע למקום ולגלות בעצמכם...

בלוג זה מוקדש באהבה לילדי צ'י-פאט האהובים ומיוחדים שהפכו את החוויה המיוחדת הזו להפרתקאה של חיינו...

באהבה מעיין וענבר :-)


יום חמישי, 26 בפברואר 2009

"כל הפרידות הן עצובות, כאב המילים חותך.."

הבלוג הזה הוא בלוג פרידה ממעיין וענבר. בעצם, הוא מכתב הפרידה שלי מהן ולכן אני אכתוב ואפנה ישירות אליהן.
בנות יקרות,
אני יושבת על המרפסת בגסטהאוס (ותאמינו או לא אבל אין פה נפש חיה כי כולם הלכו לפזז בחנוכת בית בכפר). באתי לכאן כדי לסיים את מטלות יום חמישי. אחת המטלות של יום חמישי שאני באמת די אוהבת היא כתיבת הבלוג בעברית של המשלחת. הכתיבה מסכמת לי בראש את השבוע שהיה, ממה נהניתי, ממה פחות, מה שימח אותי ומה עיצבן אותי, איך הפרויקט שלנו מתקדם ואיך הדברים שחשבנו עליהם קרמו עור וגידים במהלך השבוע.
והפעם, כל מה שעולה במוחי הלא שקט הוא יום שני הקרב ובא. סירה אחת קטנה, אך מהירה (טוב, הצחקתי גם את עצמי), שאתן עולות עליה ונוסעות לאנדונג טק. וכאן המחשבות שלי נעצרות בגלל שתי סיבות. הראשונה, זה עצוב מאוד. השנייה, אני לא מצליחה לדמיין את הבית והכפר בלעדיכן.
בשבוע האחרון אני לקחתי על עצמי את תפקיד הצופה מהצד. צופה עליכן עוברות את השבוע האחרון בכפר. מסתכלת ומעריצה. מסתכלת ועצובה. מסתכלת ומעריכה. בנוסף לכל הפעילויות השוטפות שאתן מעבירות ומלמדות עדין אתן מוצאות אנרגיות וכוח ללמד את הילדים ריקוד ושיר לטקס סיום, לחפש צמיגים לנדנדה, ללמנקס תמונות כדי שלכל ילד תהיה מזכרת, להכין עשרות שקיות עם בולים וגלויות, לדאוג לחפיפה מסודרת לגבי כל הפרויקטים עבור המשלחת הבאה וגם כאשר יש רגע ליפול שנייה ולנוח ובדיוק באותה שנייה מגיעה משלחת ילדים שמבקשים שתשחקו איתם, אתן לא מהססות, שמות חיוך על השפתיים ומשחקות.
אני לא אסכם כאן שלושה חודשים כי זה פשוט בלתי אפשרי. זר לא יבין את הדברים שעברנו ביחד בזמן הזה. לא נספר לכולם על האות ל, על השרימפסים המדברים, על אחראית המטבח, על אחראית האכילה, על שיחות הבנות חסרות המלפפונים על העיניים, על שיגרת יום שישי בנהר, על אלופת צ'י פאט בחשמול יתושים, על לילות חסרי שינה עקב מרדפי עכברים, על זו שנחמד (השגיאה בכוונה) עד הערסל ועוד ועוד ועוד.
לא מפתיע שכל הילדים בכפר צועקים את השמות שלכן כל הזמן. אתן באמת חוללתן כאן קסמים. אין עליכן בשאפתנות, באכפתיות, באהבה, במצב רוח הטוב, בשמחת החיים, בתשוקה, בנכונות, בהומור, בשיגעון, בחברות. אני רק מאחלת לכפר (וגם לי) שחברי המשלחות הבאות התברכו בתכונות האלו שאתן הבאתן איתכן לצ'י פאט. הרמנו פה ביחד משהו אדיר ועצום ואני מבטיחה שתהיה לדברים המשכיות.
תודה על החוויות המשותפות (ויש כאלו בשפע), תודה על הרצינות, תודה על האוזן הקשבת, תודה על הקבלה וההבנה. תודה על הכול. אני כבר מתגעגעת.
אוהבת המון,
גיל