חזרנו משבוע חופש מחוץ לכפר והיה מעולה.
אקדים ואומר שאדם מערבי צריך הפוגה מהכפר מפעם לפעם. גם אם אתה תופש את עצמך כאדם כפרי, שחיי העיר אינם קוסמים לו וכל חייו מעוניין לחיות בכפר נידח, נדמה שבמקום קטן כמו זה הצורך לקחת אוויר יתעורר גם אצלך.
לשמחתנו לראש השנה הקמרי (שהופך להיות מוטיב מרכזי בסיפורנו) יש גם צדדים חיוביים והוא איפשר לנו לקחת חופש ארוך וליסוע לראות את אנגקור ואט – מקדשי הפאר המופלאים, גאוות העם הקמבודי. חשוב לציין שגאווה או לא גאווה, רוב הקמבודים לא יכולים להרשות לעצמם להגיע למקדשים אלה וזה חלום של רבים מהם. יש להם אימרה פה שאתה לא קמבודי עד שלא ביקרת באנגקור ואט.
המקדשים נמצאים בסמוך לעיר בשם סיאם ריפ שהיא עיר תיירות מקסימה. בד"כ ערים תיירותיות פחות מדברות אלי אבל זו פשוט נהדרת. תרמה להרגשתי העובדה שזו אינה עונת התיירות החמה ולכן מספר התיירים היה מתון מאוד ואנחנו פשוט התענגנו על כל מה שהעיר המערבית הזאת יכולה להציע לנו: בתי שירותים רגילים, חשמל 24 שעות ביממה ושאר דברים שהפכו להיות בכלל לא טריוויאליים בשבילנו. אבל גולת הכותרת האמיתית היו המקדשים. מאות מקדשים שכל אחד מהם שונה ומיוחד בפני עצמו. מצורפות כאן תמונות אבל קשה להעביר את עצמת האבנים הזאת.
בהלוך ובשוב מסיאם ריפ עברנו בעיר הבירה של קמבודיה – פנום פן, על שווקיה והסופרמרקט הענק שבה – שהיוותה גם היא מקום מרענן לאחר חודש בכפר. לכל זה הצטרפה העובדה שהעם הקמבודי הוא עדין ונעים והופך את חווית הטיול בקמבודיה לשונה ממקומות אחרים במזרח, כאלה שהושחתו כבר על ידי תיירים.
ועכשיו חזרנו.. הדרך לכפר יפה משזכרתי וזה מרגש לחזור למקום מוכר שקצת מרגיש כמו בית. אפילו נדמה לנו שהאנשים שאנחנו מלמדים ועובדים איתם ביום יום שמחים לראות אותנו. ואמנם אין לנו שירותים או חשמל והעכבישים והעכברים עשו בבית כבשלהם, אבל זה הבית שלנו עכשיו... ובית זה בית.
אבל... חמש דקות אחרי שהתרגשנו מהחזרה רצינו לאכול (המבשלות עדיין בחופש) ויצאנו לחפש מזון. לאחר מספר דקות של שיטוטים ונסיונות כושלים להסביר את עצמנו לאחת המבשלות נזכרנו שאין לנו מתורגמן זמין (גם הם עדיין בחופש) ולכן אנחנו מתקשים לתקשר עם אנשי הכפר המבוגרים. לא הצלחנו להסביר את עצמנו ולי זה קצת גרם לתהות על תחושת הבית שדיברתי עליה קודם.
דבר אחר שקרה בחופש הוא שמצד אחד חזר החשק להמשיך לטייל, ויצר הנדודים שטמון בכולנו החל להתעורר. בכפר, אולי בגלל שגרת העבודה ואולי בגלל שאנחנו לא חשופים לתיירות חוץ (לא מגיעים המון תיירים לצ'י פאט), היצר הזה נותר רדום. אז התחלנו לחלום על וייטנאם, בורמה, לאוס או צלילות בתאילנד... מצד שני, אנחנו לומדים להעריך את חוויית ההתנדבות גם בהקשר של הטיול שאחרי כי ברור לנו שכשנצא מהכפר חוויית הטיול רק תתעצם. התחושה שאתה מטייל במקום שאתה מכיר מבפנים את התרבות שלו, דובר את השפה המקומית, מזהה את צורת החשיבה והמנהגים, משנה לחלוטין את תפישת הטיול (אין לכם מושג באיזו התלהבות אנחנו נתקלים כשאנחנו אומרים את המילה הפשוטה ביותר בקמר). לי כמטיילת זה מעורר את הרצון להתנדב או לחיות בכל מקום שאבחר לטייל בו.

שנה קמרית טובה!

שבוע שקט עבר על כוחותינו בצ'יפאט. הסיבה: ראש השנה הקמרי הבא עלינו לטובה (?). צריך להבין משהו לגבי חגים פה. בעוד שבישראל אנו מתכוננים לפסח וכולם יודעים היטב מהם ימי החופשה ומתי אפשר לצפות לחזור ללימודים ולעבודה, בקמבודיה הנושא הוא תעלומה. בגדול יש הסכמה עקרונית שראש השנה הקמרי אורך שלושה ימים בלבד וגם ישנה הסכמה על התאריך, אבל לגבי מה שקורה סביב התאריך המיועד, זה כבר לוט בערפל במידה כזאת שבשלב מסוים את מפסיקה לנסות להבין.
כרגע ידוע שהתלמידים יצאו לחופשה. רשמית החופשה אמורה להסתיים ב-20.4, אבל השמועות אומרות שהיא מסתימת ב- 1.5. הסיבה העיקרית לכך היא שרוב המורים נסעו לבתיהם שמחוץ לצ'יפאט מתכננים לחזור רק בסוף אפריל, בלי קשר לסיום החופשה הרשמי.. והילדים בהתאם... כזו היא קמבודיה. איך זה משפיע עלינו? פחות ילדים בכיתות האנגלית, פחות ילדים בפעילויות בית הקהילה. כאמור, שבוע שקט.
כשאני נמצאת בקמבודיה, כמו בכל ארץ שהתרבות בה שונה משלי, אני מזכירה לעצמי לקבל את אורחות המקום ולא להסתכל דרך עיניים מערביות ביקורתיות. כך תמיד השתדלתי לעשות כשביקרתי במקומות שונים בעולם. מסתבר שהמבחן האמיתי בעניין קבלת תרבות שונה מתרחש כשאת מגיעה ממש לחיות ולעבוד במקום שתרבותו שונה משלך ועל אחת כמה וכמה כאשר את מגיעה בכוונה לתרום ומתקשה לתת את העזרה כמו שאת מבינה שרצוי לתת אותה. קשה לקבל שהצד שמנגד אינו חושב שהדרך שאת מציעה לו היא הדרך הנכונה. ואולי זאת באמת לא הדרך הנכונה, הרי יש סיכוי גדול שהדרך של הצד השני טובה בשבילו יותר ומה אני מבינה בכלל.
כשטיילתי בהודו, על אינסוף נפלאותיה, התקשיתי להתרגל לחוסר במרחב האישי, לבירוקרטיה הקשה, לזה שהדברים לא קבועים (חוץ מרכבות, לרוב) אבל נתקלתי בזה ברמת הטיול. ומה כבר יכול לקרות? אוטובוס מקומי במקום אוטובוס תיירים? האוטובוס כלל לא הגיע? בקטנה. כאן, אם אני נתקלת בבירוקרטיה שקשה לעבור אותה או בחוסר יכולת לקבל תשובות ברורות זה כבר קשה יותר כי אני שואפת לקדם דברים כל עוד אני (המשלחת) כאן. יש בזה גם משהו מתסכל במידה מסוימת כי את מביטה על הרעיון היפה שרצית להרים והוא מתעכב, ואת חוששת שחלון ההזדמנויות ייסגר ולא תספיקי לבנות חצר לחטיבת הביניים כדי שיהיו לתלמידים מקומות מוצלים לשבת בהם או לא תספיקי להרחיב את הספרייה כמו שרצית.
ושוב אני כל הזמן מזכירה לעצמי שזה צריך ללכת בדרך שלהם. שברור שאני לא אכפה עליהם דרך אחרת או דבר שאני חושבת (או אפילו יודעת בוודאות) שהוא נכון בשבילם אם הם לא מוכנים (תרתי משמע) לקבל אותו.
על רקע כל זה התחלנו לעבוד על הקמפיין לפרוייקט בית הקהילה החדש, מה שאומר שאת רוב זמננו אנחנו מבלים בבית הקהילה (הנוכחי), מכינים את שלטי הקמפיין. ניסיתם פעם לנסח סלוגן שידבר לאוכלוסיה שאתם לא מכירים? שאתם לא יודעים אם מילה שתגידו תהיה לא במקום גם אם לכם היא נשמעת תמימה לחלוטין? זה עניין מאתגר גם לכרישי פרסום. אז יוצא לנו להיות קופירייטרים קמבודיים וגם מפיקי שלטים בפועל, כאשר כל שיש בידינו הוא שקי יוטה, צבעי שמן, מתורגמן אחד שסונג'ר לכתוב וילדים רבים שגוייסו לצבוע. ואנחנו מנצחים על האופרציה. נראה שכך יהיו השבועות הקרובים, מלאים בסלוגנים, צבע וארגונים לקראת הבנייה בשאיפה שנוכל לחנוך בית קהילה משופץ לשנה החדשה.
חג חרות שמח ושנה קמרית טובה!

השביל הזה מתחיל כאן

במהלך פרוייקט ההתנדבות שלנו בקמבודיה, ובעצם ניתן לומר שאף מתחילתו של הפרוייקט, התעוררו שאלות שהרגשנו שמחוייב לתת עליהן מענה. מקורן של השאלות נובע מהעובדה שמבחינת רתימת הילדים ללימודי האנגלית ולפעילויות בבית הקהילה נחלנו הצלחה, אך כל אימת שזה הגיע לפעילויות שונות עבור המבוגרים (ובגדר מבוגרים אני כוללת גם את השכבה הבוגרת של הילדים: כיתות ח' וט') יש הרבה פחות היענות.
כאשר מבוגרים אינם מגיעים לפעילות שהתכוננת אליה רבות ישנה אכזבה מסוימת, אבל גדולה מזו היא האכזבה המורגשת בעת שמתעוררת בראשך השאלה: האם הדבר הזה שאנחנו מנסים לעשות כאן- ליצור קהילה מתוך וביחד עם המקומיים - פשוט אינו מתאים או אולי מוקדם מדי עבור המקום הזה. ייתכן שהאנשים פה צריכים לעבור עוד תהליך חברתי ארוך על מנת להגיע להבנה קהילתית.
כרקע אספר שקמבודיה היא ארץ "מוכת" ארגונים לא ממשלתיים והמקומיים התרגלו ששופכים עליהם כסף ונעלמים, אם מתוך ייאוש כי הדברים פה הולכים לאט (ופעמים רבות לא בדרך שהגיונית למערב) ואם מתוך כך שמלכתחילה הם לא התכוונו להישאר. התוצאה הישירה היא אוכלוסיה שנחלה אכזבות כתוצאה מהבטחות לא ממומשות רבות מחד, ומאידך עצלנות מסוימת כשהמטרה היא להוציא כסף מאותם ארגונים.
על רקע הנ"ל, הגיע השבוע יובל לימון, מנהל ארגון "תרמילאים ותורמים" לביקור.
חוץ מלבדוק מה שלומנו, המטרה המרכזית של הביקור הייתה לבדוק האם בכלל יש לנו פרטנר והאם אפשר למלא אחר מטרות הפרוייקט כפי שהצבנו אותן לעצמנו. לצורך כך התקיימה ברוב טקס פגישה מרובת משתתפים ממכובדי הכפר, שבמסגרתה הובעה נכונות על ידי האחרונים לקדם את הפעילות הקהילתית בהנהגתם. בכך למעשה הונחה אבן הדרך הראשונה לפעילות קהילתית רחבת היקף ובראשה הקמת בית קהילה מורחב ומחודש. זוהי גם אבן בוחן לפרוייקט ההתנדבות כפי שהוא מתקיים כיום.
העניין מתוכנן כמבצע צבאי: ביום שייקבע מראש, אנשי הקהילה יגוייסו לשיפור והרחבת בית הקהילה. כל אדם שיסייע לבנייה יקבל "כסף קהילה" בהתאם לכמות השעות שיתרום מזמנו לצורך הבניה. בסיום הבנייה ייתרם סכום הכסף למטרה קהילתית ראויה. האירוע ינוהל על ידי ראשי הכפר כך שהאחריות להצלחת הפרוייקט, כמו גם הקרדיט אם יצליח, יהיו שלהם.
הצלחת התכנית הזו תקבע את צורתו של המשך פרוייקט ההתנדבות שלנו כאן. בסיום התכנית נקבל מושג באשר לתהיה האם עלינו להבין שהעצמה קהילתית הוא ביטוי שיש עוד זמן עד אשר יובן וייושם בקמבודיה וכל עוד לא ניתן ליישמו אולי מקומנו לא כאן במטרותינו הנוכחיות, או שאולי נזכה לקריאת כיוון (שתהווה זריקת עידוד משמעותית) לכך שאנשים כאן מוכנים לשינוי.
אנחנו מקווים לתשובה האחרונה אבל ברור שגם אם זו תינתן, זוהי רק תחילתה של הדרך, התהליך עוד ארוך ועוד ננחל אכזבות.
מזל שאנחנו מהחולמים והמאמינים...

ביום שישי הייתה חתונה בכפר ושלושה ימים לפני כן החלו ההכנות, האוהל הכתום הוקם והמשפחה ישבה בו, מתפללת ומברכת, והכל באמצעות רמקולי ענק שלא היו מביישים את איצטדיון רמת גן ביום העצמאות. אחר הצהריים החלו החגיגות ובשבילנו הייתה זו החתונה הקמבודית הראשונה.
חתונה קמבודית לא דומה לשום אירוע מהסוג הזה במקומותינו. ההכנות מתחילות זמן רב מראש, הנזירים מברכים ונערכת סעודה לעניים (מנהג מקסים). למחרת השכם השכם בבוקר מתחילות להיאמר הברכות ובערב נערכת ארוחה גדולה ולאחריה ריקודים קמריים שניתן לסכמם כסיבובים סביב שולחן עם שינוי קל בתנועות הידיים והרגליים בכל שיר. בסוף גם מפרגנים לדודים מישראל עם מוזיקה מערבית... יכול להיות שזה היה פרגון לדודים מפנום פן.
החתונה הייתה חגיגת סיום לשבוע העבודה הראשון שלנו כאן, שהיה מלווה בלא מעט גשם למרות שהבטיחו לנו שהעונה הרטובה תגיע רק ביוני. בין ממטר לממטר אנחנו מדוושים בין הכיתות השונות ומלמדים אנגלית, או משתטים עם הילדים בבית הקהילה.
התנעת הלימודים לאחר הפסקתם עקב חילופי המשלחות אורכת זמן מה ואנחנו עדיין בשלבים של איסוף תלמידים, חזרה על חומר קודם וקצת מנסים לחדש. בכל כיתה יש רמות מגוונות של אנגלית וגילאים מגוונים של ילדים כך שהדבר הופך את לימודי האנגלית למאתגרים אף יותר.
בית הקהילה הפך גם הוא לחלק בלתי נפרד משגרת השבוע והוא מהווה כיום מקום מפגש בעיקר לילדים הקטנים למשחקים ולשעות יצירה. מבחינתנו, המטרה היא לרתום את הקהילה הבוגרת לפעילויות השונות שאנו נעביר וליצור פעילות קבועה שתימשך גם אחרי שנעזוב את המקום, וזה האתגר האמיתי.
נדמה שהמבוגרים רוצים שנפנה אליהם ורוצים להיות חלק מדבר גדול יותר אבל לא יודעים מה וכיצד לעשות זאת. כאן זה המקום שלנו לדובב אותם לגבי הדברים שחסרים להם ולהראות להם שאפשר. אני לא בטוחה שמישהו שאל את האזרח הקטן בדוכן הקוקוס בשוק מה הוא היה רוצה שיהיה כאן בכפר עבורו. אז אנחנו מתכוונים לנסות.
אתמול כששאלנו את אותה שאלה בדיוק את תלמידי כיתה ט', קיבלנו מצד אחד תשובות שמאפיינות בני 15 טיפוסיים. הם היו רוצים מסיבה וטיול, אבל מצד שני הם ביקשו את הדבר שבשביל כל אדם שחי בישראל הוא כמעט טריוויאלי. הם ביקשו בית ספר תיכון כי אין להם כאן. כי מי שלמשפחתו אין כסף לשלוח אותו ללימודים מחוץ לכפר, מסיים ללמוד בכיתה ט' ונכנס למעגל העבודה. הבקשה שלהם הייתה כל כך פשוטה וכל כך נוגעת ללב.
אם הייתי יכולה, הייתי פשוט רוצה לבנות איתם ביחד את בית הספר התיכון הראשון של צ'י פאט. ועד אז הייתי רוצה להאמין שבעתיד אותם תלמידי כיתה ט' יבנו אחד כזה לילדיהם כי הם ירשו לעצמם לחלום ויידעו לבקש ולרצות את הדבר הכל כך בסיסי הזה.

הננו כאן

ביום רביעי הגענו לצ'י פאט לאחר ליל נסיעה מתיש שהסתיים בהידחסות של שישה אנשים וכ-18 מוצ'ילות למכונית פרטית. משלחת צ'י פאט השניה. נדמה שאנחנו שונים מזו הראשונה.
אז קודם כל, נעים להכיר. אולי יש לכם תחושה שאנחנו מכירים כבר כי יש תמונה וציטוטים למטה, אבל זה לא ממש אנחנו. כשהגענו אמרו לנו שאנחנו נראים אחרת לגמרי.
מזג אויר חם ודביק קידם את פנינו בכפר שעומד להיות הבית שלנו בשלושת החודשים הקרובים. הכפר, בדומה למה שתיארו לנו, בנוי בתי עץ משני צידי כביש עפר לא סלול. בניגוד למה שחשבנו, הכפר מתפתח במהירות והתושבים כאן יודעים היטב מה הם רוצים. הילדים לומדים שעות ארוכות והמבוגרים כבר מבינים שהם צריכים ללמוד לעשות עסקים. הם צמאים ללמוד אנגלית משום שהם יודעים שיש בכך הזדמנות. אל תבינו אותי לא נכון, הכל מאוד בסיסי כאן. בסיסי, אבל במגמת התפתחות מהירה.

האיזור עצמו מקסים. חלקנו (מישהו אמר שני?) עדיין מתפעלים מהברווזים שעוצרים את התנועה ברחוב בזמן שהם חוצים את "הכביש" אחר כבוד, או מהפרות שמסתובבות כאן חופשי ולא מפריעות לעצמן להותיר את חותמן בחצר של הבית שלנו, שבקרוב נעביר בה שיעורים. אגב, הבית שלנו נעים. הוא כבר בית.
הכל פה טובל בירוק ויש שבילים נסתרים שאנחנו חוקרים בטיולי האופניים שלנו. אם לשוק בבוקר ואם טיול לקראת שקיעה אחר הצהריים. הטיולים האלה תמיד מלווים בברכות של הילדים, כאשר כל אחד מהם דורש את ה"שלום" שלו ודורש לדעת לאן אנחנו נוסעים.

את הימים האחרונים העברנו בהתאקלמות והתארגנות לקראת העבודה הרבה שמצפה לנו. קצת צובעים קירות, קצת נאבקים ביתושים ובעיקר אוכלים אוכל מצוין.
האתגר הראשון שלנו היה להכין ארוחת ערב ל-14 אנשים. אמנם משלחת שהרוב בה נשי אבל אף לא אחת חובבת מטבח אמיתית. עם זאת, עמדנו באתגר בהצלחה, אם יורשה לי להעיד על עיסתנו.
אנחנו לומדים להכיר אחד את השני ולחיות ביחד, דבר שלחלקנו הוא לא מובן מאליו.
מושגים שיהיו שגורים בפינו כמו בית קהילה, ספרייה, שיעורי אנגלית, מתחילים להתגלגל על הלשון ולמעט כמה חששות מפני שיעורי האנגלית נדמה שאנחנו מוכנים לאתגר.

אז משלחת צ'י פאט השניה – שי, שני, נופר, נטע, ליהי ואשחר וגיל הוותיקות - יוצאת לדרך...