מבית הבלוגים של למטייל

‏הצגת רשומות עם תוויות קורס מד"צים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קורס מד"צים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

The day i was asked "why"

We love our students dearly, we really do. but when ever we try to think of something that they do not do - it is to ask questions.

When I try to end a lesson by making them laugh I always ask them "min somnoua? hout min" which means "any questions? There aren't any"- they know I am making fun of them for not asking any questions. Sometimes when a questions is asked I get so excited I forget to answer it. But today a question was asked, and not once, but twice, and not just any question, but the most difficult one of all - "why".

It was during our young guides course, the one in which we prepare our young students to become guides after we leave. For the last few weeks we have been teaching them teaching methods. We do it in a way that we teach the same subject again and again - comparing village life with city life - by using different methods.

After today's lesson, which included a "court" session, where the judges had to choose between two debating teams, and a song (old McDonald had a farm...) - and there was also a plan for a short origami session which was postponed - we finally got the question. Why? "Why are we teaching the same thing in different ways?"

True, we have explained the reason before. True, it should have been understood from the way the lesson was created, but all that doesn't matter. This student had a real question she didn't understand, and she was brave enough to ask it. She really wanted to know.

The same thing happened later today. This student, Tepi, one of our young leaders, was at a 1 on 1 lesson with me, when I decided to teach her soduko. For a full hour she was fascinated, and her smile when I got her a paper to take home with more games was the largest I have seen. When the lesson was over, and I asked her if she enjoyed it se looked at me and said "very much, but why you teach me this today?"

she was interested not only by what I was teaching her, but also by what it says about her. When I told her it's a good game for thinking exercises, she said "so you think I am clever!" with a winning smile. Yes I do think she is clever. Can you blame me?

יום שני, 12 באוקטובר 2009

הֵיה נכון

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. עמדנו כולנו נרגשים. חיכינו שיקראו בשם שלנו, יעניקו את העניבה הנכספת בתוספת חיוך סמכותי ואז... נדלקה כתובת האש. טוב, האמת שזה לא היה ממש אתמול, יותר לפני 10 שנים, אבל הרגע שבו הופכים למדריכים הוא לא רגע ששוכחים כלכך מהר. ההתרגשות, תחושת השליחות ובעיקר ההרגשה שאתה נבחרת מכולם הן לא דבר שקורה כל יום כשאתה נער. בטח לא כשאתה נער קמבודי, שאת רוב ימיו הוא מעביר מגיל צעיר בעבודה קשה ומאומצת לפרנסת המשפחה ובשאר הזמן הוא משתדל ללכת לבית הספר ואולי אם נשאר זמן פנוי סתם להתסתובב בכפר עם חברים.

לפני 3 ימים הרגשתי שוב את ההרגשה הזו. זה קרה כשחילקנו לחניכים שלנו בקורס המד"צים הראשון אי פעם בצ'י-פאט (ואולי אפילו בכל קמבודיה) את עניבת סיום הקורס. ברקע בערה כתובת אש שהופקה ממה שאפשר ממה שנשאר שעליה נכתב "הדרכה" והיא צבעה את הפנים של המסיימים הטריים בגוונים אדומים. החום הנעים שעלה ממנה הטיס אותי ישר למפקדי האש של שבט אריאל, שבט הצופים בו ביליתי את מיטב שנותיי. את קורס המד"צים המקומי לא אנחנו יזמנו (הקרדיט ל-י. לימון) ולא אנחנו פתחנו אותו (הקרדיט למשלחת 3) אבל לנו הייתה הזכות להגיע לשלב הכי מהותי והכי חשוב של הקורס- השלב בו מעבירים את האחריות לחבר'ה עצמם, נותנים להם מלא כוח בידיים ואומרים להם- "היי, הגיע תורכם. עכשיו הזמן להשתמש בכל מה שלמדתם ולעשות עם זה משהו". זה לא באמת מה שאמרנו להם, ובכלל, בקְמֵר זה היה יוצא ממש ארוך, אבל פשוט הכנסנו אותם באמת אל תוך הדבר עצמו וגרמנו להם להיות אלה שאמורים לעשות את מה שאנחנו עושים פה בכל הזמן הזה, להיות אלה שדואגים לקהילה שלהם ואלה שמחנכים את הדור הבא. לא חשבתי שאני אשתמש במילה הזו מרצוני אבל- העצַמה, ובגדול.זה כמובן ייקח עוד זמן. בינתיים המדריכים הצעירים בעיקר מתנסים בלהעביר פעולות בינם ובין עצמם ובנוכותנו וזה בדרך כלל יוצא יותר כמו הרקדה בבי"ס יסודי, אבל הם משתפרים מיום ליום והם בעיקר ממש רוצים וממש משתדלים.

הטקס הקטן הזה ביום שישי האחרון בערב, מול "בית הקהילה" בנוכחות לא גדולה במיוחד שכללה אותנו המתנדבים, את המדריכים עצמם, ועוד כמה זאטוטי-כפר נאמנים, היה כלכך מרגש בדיוק בגלל התחושה הזו- של הרצון שיש בהם וגם היכולת להמשיך את כל הפרויקט הזה אחרינו. טוב נו.. וגם בגלל הגאווה שהייתה בצופיפניקים שבנינו על שאנחנו עדיין מסוגלים להרים כתובת אש, גם באמצע הג'ונגל.. (זה בשבילך סריינם)