what is different about Chi-Phat?

מאנט היא מהאנשים האלה שקשה לספר עליהם במלים. כששאלתי אותה אם היא רוצה לכתוב משהו לבלוג של הפרויקט היא ענתה לי במבוכה ש"כן, אבל האנגלית שלי לא טובה". זה שקר כמובן כי יש לה את האנגלית הכי טובה בכל הכפר אבל הבנתי שזה מלחיץ אותה קצת. כל פעם ששאלתי אותה מה קורה עם זה היא אמרה שהיא רוצה אבל עסוקה, רוצה אבל אחר כך, רוצה אבל לא בטוחה. לפני 3 ימים היא פתאום באה ואמרה לי שהיא כתבה משהו והיא רוצה לפרסם אותו. אז קבלו את הפוסט של מאנט, הבחורה הכי מדהימה בצ'י-פאט:

My name is Marnet. I am 22 years old. I was born and raised in chi-phat. I am a young leader in my community. i want to say something about the place i live in:

Chi-Phat is a small village located in rural area of Koh-Kong province of Cambodia. Because of its location and small amount of population as well as its isolation from town center, it is the reason that chi-phat is not developed area to economy and education. most of the people are very poor ,some of them live by depending on the nature, aboriginal leaving, some are workers at the nursery. Fortunately, this village is so lucky because there is Israel backpacker contribution organization that came here for one year to help the people. By joining from the local authorities and the people in the village co-operate with IBC project include many volunteers, we have achieved new center call "Pa-ta Sahakum".
"Pa-ta Sahakum" , community center, is a place where people in the village have been educated English and computer. on the other hand, they can enjoy with music , dance, sport, news class and other activities every Sunday for kids and adults as well. otherwise we have movies for kids and adults every Sunday.
Most of the courses start at evening from 5 p.m. to 8 or 9 p.m.. it should be convenient for the people in the village to choose whatever and whenever they would like because it is the rest time as well.

Until now most of them can use computer and speak English . they can be guides for the foreign and tourists who come to chi-phat for trekking, biking and spending a few night in the forest to visit the natural resorts.
All the results that we have today is the kind-hearted efforts of Israel by IBC project. we, people of chi-phat village are very happy and great-full for the invaluable actions. everyone will never forget the perfect time and we still remember in the heart for ever and ever.

אני אוהבת את ישראל

The day i was asked "why"

We love our students dearly, we really do. but when ever we try to think of something that they do not do - it is to ask questions.

When I try to end a lesson by making them laugh I always ask them "min somnoua? hout min" which means "any questions? There aren't any"- they know I am making fun of them for not asking any questions. Sometimes when a questions is asked I get so excited I forget to answer it. But today a question was asked, and not once, but twice, and not just any question, but the most difficult one of all - "why".

It was during our young guides course, the one in which we prepare our young students to become guides after we leave. For the last few weeks we have been teaching them teaching methods. We do it in a way that we teach the same subject again and again - comparing village life with city life - by using different methods.

After today's lesson, which included a "court" session, where the judges had to choose between two debating teams, and a song (old McDonald had a farm...) - and there was also a plan for a short origami session which was postponed - we finally got the question. Why? "Why are we teaching the same thing in different ways?"

True, we have explained the reason before. True, it should have been understood from the way the lesson was created, but all that doesn't matter. This student had a real question she didn't understand, and she was brave enough to ask it. She really wanted to know.

The same thing happened later today. This student, Tepi, one of our young leaders, was at a 1 on 1 lesson with me, when I decided to teach her soduko. For a full hour she was fascinated, and her smile when I got her a paper to take home with more games was the largest I have seen. When the lesson was over, and I asked her if she enjoyed it se looked at me and said "very much, but why you teach me this today?"

she was interested not only by what I was teaching her, but also by what it says about her. When I told her it's a good game for thinking exercises, she said "so you think I am clever!" with a winning smile. Yes I do think she is clever. Can you blame me?

Lokkru Thul

Two weeks ago our first "Computer Experts" class came to an end, on the same time that our "Young Guides" course came to it's end.
The purpose of the special computer class is to take our Young Leaders group and to make them responsible for the computers at our community center, While the "Young Guides", which is equal to the Israeli MADATSIM course, is to teach the students of the 8th and 9th grade how to be guides for the younger kids.
It's pretty obvious that those who came to both classes got now a very serious clue about being a guide.

So from those who came for both classes, 3 had volunteered to guide with us the new computer classes that we opened last week: Seang-hai, Vann-dy and Thul.

Thul had joined me in teaching the advanced youth group. In other words - he got himself into a tricky situation in which he volunteered to teach - for the first time in his 18 years of age - a subject (computers), that he did not had a clue about 2 months ago, the group of his age!! Doesn't sound to me like something that a sane man will do! but you must hear the end of that story...

On our first lesson I introduced us as LOKKRU (teacher) Oren and LOKKRU Thul. He ws very nervous and we both decided that it will be best if he will only look from the side for now.

For the next lesson we made a preparation meeting, in which I made up all the subjects, and he agreed to teach one part of the lesson.
On the beginning of that lesson he was very uptight. not to say angry - but from fear. before I managed to say a word he explained to the class that they should listen to us and not talk while we talk. and remember - those are his classmates. When he had to do his part of the lesson he did it OK - but when his friends / students needed help - he was kinda angry about them...The boy's got a temper!! I heard some called him "Lokkru Thul"...maybe like to laugh about him

For the third lesson, which occurred today, we did again a preparation meeting. This time he explained to me why we should teach the students this and that subject.
I was shocked.
Most of the Cambodian kids that I met are so well-known for their lack of creativity, that it became very unexpected for me to hear such an elaborated answer from him.
I was shocked for he had in his mind the full lesson plan, that is based on the abilities of the students.
And I was amazed when he succeeded to teach his friends / students about Microsoft Word and the Windows "search" option in such an organized way...still a bit of a temper - but what a change!

"Lokkru Thul", I called him at the end of the lesson, "you are the best"

Vann-dy`s Blog

קבוצת המאותרים שלנו, או המנהיגים הצעירים, הם ילדים בעלי נכונות להשקיע בקהילה. כל אחד מהם מוכשר בדרכו שלו ולכולם המון רצון להשתתף ולתרום. אנחנו מצרפים אותם למשפחה שלנו, הם עוזרים להעביר פעילויות, להדריך חוגים ולהפעיל את בית הקהילה. לפעמים, ואפילו בדר"כ, הם עושים זאת ללא עזרתנו כלל. פותחים את חדר המחשבים לילדים ונוער, מקרינים סרטים ומנהלים את הספרייה. כצ'ופר, אנחנו מעבירים להם שיעור שבועי פרטי בכל נושא שיבקשו. לרוב אלו הם שיעורי מחשב, לפעמים אנגלית או גיטרה. הפעם הצעתי לואנדי, אחד הילדים החכמים בכפר, שאולי יכתוב משהו לבלוג שלנו. הראתי לו את הבלוג והסברתי שזהו המקום בו אנחנו מספרים לעולם ולישראל בפרט על כל מה שקורה כאן בצ'י-פאט ושאם הוא רוצה, הוא יכול לכתוב משהו משלו. משהו שהיה רוצה להגיד לאנשים בישראל, שאולי יום אחד ירצו גם הם לבוא ולבקר, אולי לבוא ולהתנדב, לתרום מזמנם לקהילה של צ'י-פאט. הוא קיבל את ההצעה בהתלהבות וישר ניגש למשימה, בלי להסס לרגע.

אלה הם דבריו:

Chi-Phat is the village where there are a lot of foreigners that travel. It has a lot places to play, like waterfall and pool and sunset. And in chi-Phat there are another places but I never been there. But in chi-Phat we have guides there. And the kids in chi-Phat when they see the foreigners they say hello! How are you? And their answer is I am fine. In chi-Phat we have one project that calls Israeli backpackers contribution. And this project makes them (the kids) happy and it is the first time to have in my village. I am so proud, because it is rarely to have in my village. My name is Vann-dy. I am a young leader in Israeli Backpackers Contribution that calls IBC. All the young leaders in IBC are Thul, Sovann, Marnet, Seoung, Ratha, Daragn, and more…………… The young leaders in IBC have the time to share for to work there, like an open computer free time, library and movie for kids and adults. I want you to write to me if you have got questions about chi-Phat by muny2010@gmail.com or to send email to muny2010@yahoo.com .

ואנדי עולה לכיתה ט' והאנגלית שלו לפעמים מפתיעה גם אותי. את המילה "זרים" הוא הפיל עלי משום מקום. אבל יפה יותר זה איך התמימות קופצת בין השורות – בצ'י-פאט יש המון מקומות לשחק בהם – כמו המפלים, הברכות והשקיעה. השקיעה כאן היא בהחלט אחת האטרקציות, הילדים גרים פה כל חייהם ועדיין רואים בה את המשחק האהוב עליהם. לכל המנהיגים הצעירים יש את הזמן לחלוק בשביל העבודה שם. זה ניסוח מצחיק, אבל לחלוק זה יופי של פועל. לא לעבוד שם, אלא לחלוק בשביל העבודה. הילדים בצ'י-פאט כשהם רואים זרים הם אומרים להם "שלום! מה שלומכם?" וזה נכון, אחרי השקיעה, זוהי בטח האטרצקיה הבאה בתור. צועקים הלוווו הלווווו ומחכים שנשיב להם, שנתעניין בשלומם בחזרה. שלושים פעם ביום, האו אר יו? האו אר יו? זה מקסים בעיני. אם יש לכם שאלות לגבי צ'י-פאט וגם אם לא, אתם מוזמנים לשלוח לואנדי מייל – יש לו שתי תיבות והוא גאה בהן נורא. אני חושבת שהוא מצפה לכך מאד. למעשה, אני בטוחה בזה.

אז אם יש לכם חמש דקות, שלחו משהו לואנדי – אפילו רק לומר לו שלום.
ואם יש לכם קצת יותר מזה – בואו לשחק איתנו בשקיעה של צ'י-פאט.

ואנדי ישמח לארח אתכם.

יום שמתחיל בבננות מטוגנות ונגמר בקולה בשקית לא יכול להיות יום רע (בנוסחא המקורית שהגה חבר טוב בשם רן זה מתחיל במלאווח ונגמר בהמבורגר אבל אי אפשר להיות פה יותר מדי בררנים..). ואכן ככה התחיל יום חמישי האחרון שלי. בדרך לרציף עצרתי אצל גברת בננות מטוגנות החמקמקה וקניתי חופן בעזרת תנועות ידיים ומה שזכרתי משיעורי הקמֶר (רמז: לא הרבה). במזח עוד הספקתי להיפרד מסוקני המהמם שנסע לתיכון באותו הבוקר מרוגש ומפוחד. "בהצלחה! אני בטוחה שתהיה תלמיד מעולה!" אמרתי לו ושלחתי לו נשיקה באוויר כשכבר הייתי על הרפסודה לצד השני של הנהר.

בצד השני של הנהר שוכן טאק לאו. כפר קטן ויפה עם בתים מקש ועץ בלי שום דבר כמעט למלא אותם. התלמידים שאני מלמדת אנגלית גרים פה ושלוש פעמים בשבוע ההורים שלהם מאפשרים להם לבוא לשיעורים במקום לעבוד בדיג או בשדה. ילדים קטנטנים, פצפונים, מתוקים וביישנים שהשיעורים האלה הם הזדמנות כמעט יחידה ללמוד. כשאני מגיעה בבקרים על האופניים בשביל אל הפגודה הם יוצאים מכל מיני בתים ושדות והולכים אחרי בשמחה, מדברים אלי בשפתם המוזרה ומגיעים איתי לשיעור. הפעם, במקום שיעור אנגלית רגיל, החלטתי לעשות יום ניקיון באזור- המקבילה לסיסמא האל-מותית "קלין צ'י-פאט". המקום היה מלוכלך ועמוס בזבל ובשקיות פלסטיק, זכר לשבועיים וחצי של חג בודהיסטי שחלק מרכזי בו הוא זריקת כדורי אורז לרוחות חוטאות כדי לשחרר אותן מהעולם הזה. בקיצור המון המון זבל. אז 11 ילדים קטנים, מר טנג, המתורגמן הכל –יכול, ואני אספנו 35 שקיות במסגרת התחרות היוקרתית והמקורית- "מי הזוג שיאסוף הכי הרבה זבל". לזוכים המאושרים הוענקה חותמת קטנה עם ציור של לב ולכל המשתתפים תג מנייר עם הלוגו של האיש שזורק אשפה לסל וחסל. האושר היה גדול והאזור מעולם לא היה נקי יותר.

עכשיו רק נשאר לחשוב מה עושים עם כל הזבל הזה. אין אוטו זבל שיבוא מחר לאסוף ואין רשות מקומית שתדאג לפנות את האשפה. בטאק-לאו אין אפילו בור לקבור בו את הזבל כי פשוט לא אוספים אותו אף פעם. אחרי התייעצות ארוכה החליט מר טנג שנוסעים להביא את העגלה מהצד השני של הנהר. כך עשינו, חזרנו, העמסנו, גררנו, חצינו שוב את הנהר ומשם העברנו אותו בפעמיים אל הכפר השכן לבור הזבל. מבצע הניקיון הסתיים בחיוך גדול, הרבה שרירים תפוסים גם זיעה, ובדיוק 5 דקות לפני ארוחת הצהריים הקדושה נכנסתי הביתה, עם אותה שקית הקולה מהמערכה הראשונה, מבסוטה ובסופו של שבוע כל-כך טוב ומספק. אכן יום כזה לא יכול להיות רע. גם לא שבוע כזה, גם לא 3 חודשים כאלה.

שינויים בהרגלי הצריכה

כבר שבועיים מאז שהגענו ונדמה לי שהגיע הזמן לכתוב משהו. חיכיתי עם זה כל-כך הרבה, דחיתי, התעלמתי מזה והשתדלתי לא לחשוב על מה אני אכתוב. עשיתי את זה בעיקר כי היה לי כל-כך הרבה מה לכתוב ולא ממש ידעתי מאיפה להתחיל. אז אני אתחיל מהסוף.
עכשיו חזרנו מערב בפגודה. גם כאן מסתבר יש "אחרי החגים" ועכשיו החג בשיאו. כל יום מגיעים תושבי הכפרים באזור לפגודה בכפר הקטן שמעבר לנהר וחוגגים שם עד אור הבוקר. גם אנחנו באנו לשמוח איתם, רקדנו ריקודים קמבודים ושיחקנו עם הילדים הקטנים. בסירה בדרך חזרה ישבנו כולנו, שישתנו יחד עם הגרעין הקשה של הצעירים בכפר"המאותרים", ושתקנו. אני הסתכלתי על כוכבים, שהראו את פרצופם לראשונה מזה שבועיים ביום הראשון נטול הגשם מאז שהגענו, נשמתי עמוק וניסיתי להזכיר לעצמי איפה אני. כי איך זה יכול להיות שאני בסירה, באמצע הנהר הרחב, בדרך לבית הגדול מהעץ בסוף הכפר, יחד עם עוד 20 אנשים שעד לפני כמה שבועות לא חלמתי שאכיר ועם עוד חמישה שהתמזל מזלי להכיר קצת לפני, נושמת אוויר נקי ושומעת שום דבר חוץ מרעש המנוע של הסירה?
לפני שבאתי הנה היה לי ברור שהחיים שלי הולכים להשתנות מעכשיו. אין יותר עיר, משפחה, טלויזיה, ים, חדשות, בלגן, אוכל מכל הבא ליד ושיגרת היומיום. כבר יצא לי לטייל והייתי במזרח וחשבתי שאני יודעת לאן אני באה. אבל מהר מאוד הבנתי שלטייל במקום זה ממש לא כמו לחיות בו. רק שבועיים עברו וכבר ברור לכולנו שאלה החיים שלנו כרגע (כולל לטאת ה"גקו" הענקית שמהווה כרגע חלק מפסקול הלילה הזה יחד עם הצרצרים, הצפרדעים ושאר החיות בחוץ). כאן הבית, אלו החברים שלנו, הנה השכנים שלנו, אלו הדילמות שלנו וככה נראה היומיום שלנו- לקום מוקדם בבוקר, ללמד קבוצת ילדים קטנטנים אנגלית או מחשבים, לאכול ארוחת צהריים בדיוק ב-12, להעביר קורס מד"צים לחבר'ה הצעירים, להתנדנד קצת בערסל רק כדי לראות כמה ילדים חמודים עוברים בשביל ולא לעמוד בפיתוי לרדת ולשחק איתם בלי שאני מבינה אותם או הם אותי,לחזור לארוחת ערב בדיוק ב-8 ואז לרקוד עם אותם תלמידים ממש במסיבה בנוסח קמבודי מעורב בסגנון אייטיז כבד. נשמע הגיוני לא?
יש עוד כל-כך הרבה למה להתרגל- לחַיות שהן חלק מחיי הבית כולל צרחות, מלכודות ולפעמים אדישות, לרגליים שכנראה כבר לא יהיו נקיות בחודשיים וחצי הקרובים, לכביסה הלחה תמיד, לגשם שפתאום יורד ופשוט מרטיב כל פיסת גוף או בגד, למבטא הקמבודי הכבד גם באנגלית שמחייב הקשבה מאוד מאומצת. אבל גם לזה שלא צריך לקשור פה את האופנייים!! לא צריך לסגור את החלונות או הדלתות בגשם השוטף אלא פשוט לשבת הכי קרוב לפתח הסלון כדי שרסיסי המים יגיעו אלי וירעננו אותי, להגיד שלום לכל עובר ושב שפוגשים בדרך, לקום בבוקר ולדעת שהיום יקרו המון דברים, לחשוב כל הזמן מה עוד אפשר לעשות, לחיות בטבע, להיות חלק ממנו.
איזה כיף שיש עוד כל-כך הרבה זמן להתרגל להכל. איזה כיף להיות פה.

שתהיה שנה טובה ומלאת חוויות לכווווווווולם.

an ordinary amazing day

Nothing amazing happened today.

You see, Tuesday is our report-writing, staff-meeting, paper-working day. What can be special about a day like that?

Well, if you have been following us, you know that we are working hard on our community center. Pteah Sahakum in Khmer. it took us a while to get people to stop calling it by the name of the owner of the land and make it into an institution with its own name. now it even has its own children song: "pteah sahakum sabai sabai", fun at the community center, is a short clapping song we sing every Sunday at the beginning of the children's activity. But even better - these days we hear children singing it when we walk to the market or for coffee. How great is that??

Anyways, part of the great change we have brought into the village was the introduction of computer lessons. These, as you can assume, are overwhelmingly popular. when we figured that with our 6 laptops we can only give each student so much time, without having us collapse as teachers, our volunteers came up with a brilliant idea: open computer time, that will be managed by our "excellence team".

Today we had the first open computer time, and to be honest - I was nervous. Are we going to finish the day with 6 computers like we started? How are we going to control the great demand? How will we make people want to come back?

Well, as I said - today nothing special happened. or at least that's the way our excellence team made us feel. They were operating a computer room, the library and even a game room as if they were doing it for years. We came up with rules for the computer room (20 minutes each, no more than 2 per computer etc.), and they were enforcing them as if each one of them is running his own internet cafe.

To think that only two weeks ago our crappy one laptop at home was the closest most of the people here could get to a computer, and to know that from today they will be able to do it when ever they want - what a difference!! ok, ok, not when ever they want: when they have open computer time, and only after writing their name on the waiting list at the excellence team representative, and only for 20 minutes at a time etc etc, but it's actually these limitations and that order, that make the people here understand that something is changing.

Our excellence team, who will be our replacement once we are gone, with the newly appointed manager of the Pteah Sahakum, Mr Sen, have once again made us so proud! Together with the more than a hundred people who came to enjoy the 2 open computer hours today, they have showed us how important our work is to them.

What an amazing day!

the day it happened

It happened! After a lifetime (or so it seems) of working on the community center here in Chi Phat, it was finally reopened with a new and improved service for the community!

You see, all our past delegations worked on the establishment of the community center as a center for our activity in the village, but the completion of its building was a sort of an endless story, that we, the third delegation ourselves, have had to deal with, and in fact still do, since we still have things to do.

When we came here, we set ourselves the goal of providing the community with a rainy season activity, to replace the school that goes on a 2 months vacation. We consider this to be an opportunity for us to set the center as a major place in the life of the community, and therefore tried to build a schedule that will be as appealing as possible and as wide ranging as possible, offering such classes as English and computers for children, youth and adults, and also art classes, dancing, singing and movie making, along with our long running library, and a newly opened play room.



Much preparation was going on, with our volunteers working literally form sunrise to way past sunset to get things done. We set yesterday, the 27th of July as the celebration day, and even organized with the Israeli Embassy in Bangkok to bring a very talented musician, Tal Kravitz, to put on a show. With the help of our friends from Wildlife Alliance, the construction was done a day before, to everyone’s relief.

On the day of the ceremony we gathered our Excellence Team, gave them red ribbons to wear with their name tags, so that they will stand out and people will know them, and soon it was time for the speeches. I tried my best to make it a short one, but failed, like always, and then it was turn for the deputy district governor, who said everything we wanted to hear – how much the community supports our work, and encouraged people to take part in it.

Even more important were the next two speeches: the one of the newly appointed local manager of the community center, Mr. Sen, and the one of our excellence team. These two together will make up the group that makes sure our works stays after we are gone, so it was very important for us to present them to the community in a very dignified way.

Next it was time for the show. And what a show it was. Hundreds of people gathered, some of which we have never seen before, to watch the music magician. Tal plays instruments he gathered from all over the world, and is able to excite just about any crowd. When he started playing a wood saw, people were speechless. When he sang they sang with him. The audience was so captivated that we considered it a perfect opportunity to get to these people who we have not seen before, and hand out information about our activities.

The day after was the day we were picking the fruits of our hard work. We announced this to be an open registration day, thinking it will be a good opportunity for us to get some order into things, buy even we didn’t expect things to go so well. As soon as we opened the doors, literally hundreds of people came in, all saying what courses they want to take. We stood there, tears in our eyes, not able to believe how things have changed in our village.

meet the excellence team!

One of the first things IBC has done, when it got here 8 months ago was to form what we call “The Excellence Team”. This is a group of young people that we know and consider to be particularly good at what they do – good values, good students, good people skills, good … you get the picture.

The group was initially small, but every delegation tried to expand it and make it more prominent in the volunteers’ activities. The program is simple: the designated young leaders get 1 on 1 time with our volunteers, time they can use for whatever skill learning they want – mostly English, computers, internet etc, but some have also asked for singing lessons and things of that nature. All these activities are meant to empower these young people. And this is where the empowerment pays off: each one has to choose a field in which he can give back to the community. Some of our excellence team are running the library we opened here, others are running movie nights and other still are involved in the community center activities we run for the children. We consider them to be part of our replacement once we are gone, and so we think about their empowerment very often.

One of the most important things we try to do is install in this small group, now 12, with a sense of pride for being chosen. When we recruit, we have a talk with each one of them and emphasize how special they are, and we also declare to them that they are now joining a family.

Well, being Israelis, one of the things we love best to do with our families is to have big family dinners. Naturally, this is one of the first things we did with our special group. We had a big dinner, with Israeli food, like Schnitzel and hummus (yeah, I know they are Austrian and Arabic foods, but the mix is what makes them Israeli!), and most importantly we had a family gathering feeling.



After the dinner came the Taki-playing (that one is proper Israeli, and no one can take it away from us!), and more games, sitting, talking, laughing and even dancing. It was great fun for s, but also for them. One of them said to us it was one of the happiest days he had, and another told our translator he felt like he was in heaven.

And so now we have a family here. They share with us even more excitedly our activities, they understand better what we want to achieve and what roll he hope they will take, and well… they are our young special friends here.