שלושה שבועות בשלוש שניות

שלושה שבועות אחורה.
יושבים בשדה התעופה בלוד ומסתכלים על תמונות מהבית. כוס קפה וסנדביץ' אבוקדו - אחרי סיבוב קצר בדיוטי-פרי. יושבים ומדברים, שיחות של היכרות והמרת כספים. ובין הדיבורים, מי בכלל חושב קמבודיה?

כמה שעות קדימה.
יושבים בשדה התעופה בעמאן ומסתכלים על תמונות משדה התעופה של לוד. יושבים ומדברים, שיחות של מטוסים ובדיקות בטחוניות. ובין הדיבורים, מי בכלל חושב?

שבועיים אחורה.
יושבים במעבר גבול אחרי מספר ימים בתאילנד וחולקים בננת אורז. או אורז עם בננה. או הדבר הזה שנראה כ"כ יפה שאי אפשר שלא לצלם. ומצלמים. חמישה ישראלים עטופים במעילי גשם. על מה בכלל דיברנו? לא זוכרת.

כמה שעות קדימה.
יושבים במכונית, בחוץ השמש מפציעה והעולם פתאום לובש ירוק. כ"כ ירוק שזה כבר לא חוקי. ברדיו מוזיקה זרה וגשם. המזגן עובד על קור. חם לי. הדבקתי את האף לחלון ובהיתי בנוף. פעם ראשונה שלא דיברנו.

אז קמבודיה.

בוקר אחר קדימה ואנחנו עומדים בגשם מתחת גשר ומחכים לסירה. ופתאום, אני כבר לא יודעת, הרצף הכרונולוגי של הזמן החל משתבש. היומן אומר שבועיים, אבל החיים כאן איתנו קרו מאז ומעולם ונמשכים כבר נצח ואולי יותר. יום אחד ארוך שתחילתו בגבול וכל מה שקדם לו קרה אתמול. הסירה עצרה במזח ואנחנו שטנו זמן כזה או אחר.

שאלתי אז, אולי אח"כ "אורן, מה המרחק בין תאילנד לקמבודיה?"
והוא אמר "כמה שעות באוטובוס, כמה אלפי שנות אור במנטליות"

כמה אלפי שנות אור במנטליות.

אז צ'י-פאט.

אנחנו ממוקמים על גדות נהר וסביבו יער גשם. יש קוקוסים שנופלים באמצע הלילה (ויש מי שישמע), פרות ברחובות, בננות מטוגנות בשוק, המוני ילדים וגשם. אולי יותר גשם מילדים. אבל זה לא זה.

אנחנו גרים בבית עץ ארוך, שישה חדרים, סלון עם ספות וערסל. חולקים את חיינו עם חגבים, לטאות ומיני יצורים עם כנפיים... אבל זה בטח לא זה.

אנחנו קמים בבוקר לשיעור של יום ראשון. 40 ילדים שואלים אותנו לשמנו ומחכים בסקרנות לדעת מה עושים היום. אנחנו שואלים אותם לשלומם והם עונים "שמח". מה שמח מה? אבל שמח. אז אנחנו מלמדים אותם דברים חשובים יותר וחשובים פחות, והם? אנחנו בשבילם אטרקטיבים באותה מידה שיובל המבולבל אטרקטיבי בישראל. וזה שמח. זה בהחלט שמח. חוזרים הביתה ו-וואללה, זה לגמרי זה.

משלחת רביעית יצאה לדרך.

שינויים בהרגלי הצריכה

כבר שבועיים מאז שהגענו ונדמה לי שהגיע הזמן לכתוב משהו. חיכיתי עם זה כל-כך הרבה, דחיתי, התעלמתי מזה והשתדלתי לא לחשוב על מה אני אכתוב. עשיתי את זה בעיקר כי היה לי כל-כך הרבה מה לכתוב ולא ממש ידעתי מאיפה להתחיל. אז אני אתחיל מהסוף.
עכשיו חזרנו מערב בפגודה. גם כאן מסתבר יש "אחרי החגים" ועכשיו החג בשיאו. כל יום מגיעים תושבי הכפרים באזור לפגודה בכפר הקטן שמעבר לנהר וחוגגים שם עד אור הבוקר. גם אנחנו באנו לשמוח איתם, רקדנו ריקודים קמבודים ושיחקנו עם הילדים הקטנים. בסירה בדרך חזרה ישבנו כולנו, שישתנו יחד עם הגרעין הקשה של הצעירים בכפר"המאותרים", ושתקנו. אני הסתכלתי על כוכבים, שהראו את פרצופם לראשונה מזה שבועיים ביום הראשון נטול הגשם מאז שהגענו, נשמתי עמוק וניסיתי להזכיר לעצמי איפה אני. כי איך זה יכול להיות שאני בסירה, באמצע הנהר הרחב, בדרך לבית הגדול מהעץ בסוף הכפר, יחד עם עוד 20 אנשים שעד לפני כמה שבועות לא חלמתי שאכיר ועם עוד חמישה שהתמזל מזלי להכיר קצת לפני, נושמת אוויר נקי ושומעת שום דבר חוץ מרעש המנוע של הסירה?
לפני שבאתי הנה היה לי ברור שהחיים שלי הולכים להשתנות מעכשיו. אין יותר עיר, משפחה, טלויזיה, ים, חדשות, בלגן, אוכל מכל הבא ליד ושיגרת היומיום. כבר יצא לי לטייל והייתי במזרח וחשבתי שאני יודעת לאן אני באה. אבל מהר מאוד הבנתי שלטייל במקום זה ממש לא כמו לחיות בו. רק שבועיים עברו וכבר ברור לכולנו שאלה החיים שלנו כרגע (כולל לטאת ה"גקו" הענקית שמהווה כרגע חלק מפסקול הלילה הזה יחד עם הצרצרים, הצפרדעים ושאר החיות בחוץ). כאן הבית, אלו החברים שלנו, הנה השכנים שלנו, אלו הדילמות שלנו וככה נראה היומיום שלנו- לקום מוקדם בבוקר, ללמד קבוצת ילדים קטנטנים אנגלית או מחשבים, לאכול ארוחת צהריים בדיוק ב-12, להעביר קורס מד"צים לחבר'ה הצעירים, להתנדנד קצת בערסל רק כדי לראות כמה ילדים חמודים עוברים בשביל ולא לעמוד בפיתוי לרדת ולשחק איתם בלי שאני מבינה אותם או הם אותי,לחזור לארוחת ערב בדיוק ב-8 ואז לרקוד עם אותם תלמידים ממש במסיבה בנוסח קמבודי מעורב בסגנון אייטיז כבד. נשמע הגיוני לא?
יש עוד כל-כך הרבה למה להתרגל- לחַיות שהן חלק מחיי הבית כולל צרחות, מלכודות ולפעמים אדישות, לרגליים שכנראה כבר לא יהיו נקיות בחודשיים וחצי הקרובים, לכביסה הלחה תמיד, לגשם שפתאום יורד ופשוט מרטיב כל פיסת גוף או בגד, למבטא הקמבודי הכבד גם באנגלית שמחייב הקשבה מאוד מאומצת. אבל גם לזה שלא צריך לקשור פה את האופנייים!! לא צריך לסגור את החלונות או הדלתות בגשם השוטף אלא פשוט לשבת הכי קרוב לפתח הסלון כדי שרסיסי המים יגיעו אלי וירעננו אותי, להגיד שלום לכל עובר ושב שפוגשים בדרך, לקום בבוקר ולדעת שהיום יקרו המון דברים, לחשוב כל הזמן מה עוד אפשר לעשות, לחיות בטבע, להיות חלק ממנו.
איזה כיף שיש עוד כל-כך הרבה זמן להתרגל להכל. איזה כיף להיות פה.

שתהיה שנה טובה ומלאת חוויות לכווווווווולם.

Absolute Beginner

Beginnings are always difficult.
The 3rd delegation left the village of chi phat after a big and loud cry, and left a huge vacuum, in which we, delegation No.4, were sucked immediately.
Within seconds we became best friends, appreciated teachers and role models, for people we barely know.
When we marched to the dock, accompanied by almost 100 kids, we marched as guests. When I walked back to my first volleyball practice as a coach, I was hugged by two kids I had never seen before. It was inconvenient. Strange. Unnatural. I thought those two kids were weird. During that day and the day that followed, I was hugged by many other people. Physically by some, mentally by others.

At that point I understood something about the importance of our project for these kids.
They do not need us desperately, they can keep on living their lives on this small but noisy street they call village. They can go after their parents – as a boat driver, housewife, or the woman that sell fried bananas across the street, but we give them something that they never had before.
It may be personal attention, exposure to new subjects or a different culture, better English or just time to play together, but every one of those things can be an opportunity for those who want to choose a different route.

The thing that frightened me most before I came here was that we’re gonna be those smart-white-western guys who came to tell those natives-locals-charlies how to live their lives right. But it’s not like it.
We can only encourage people to learn. Once you learned a bit you can choose. If you know 200 words in English there’s a whole new world lying at your feet.
and suddenly it’s legitimate for Sokny to want to become a media-reporter – because he KNOWS he wants it.

6 kids are leaving to high school this week. This is a huge number comparing to previous years. Srieng, Sokny, Naiheak, Savoeun, Tepi and Pov. Three girls and three boys, that are leaving their homes for the chance of having a choice.
6 kids. Only about 20% of junior high graduators. And this number is 3 times higher than last year.
But can you get it?
One year they send 2 kids to high school, and after less then a year of presence of IBC proect, those 2 kids were tripled!

Is it possible that such a small project can make such a difference? is it just a coincidence that will not repeat next year?
Or did we make a difference for a mother who had decided to spend the savings of a lifetime for in order to send her son for high school, far not less than 2 hours on a boat?

Hi, my name is Oren Shacham. 22 years old from Rishon le-zion, Israel.
I came here for the experience, and staying with will for making a difference