בלוג ראשון לסיום...

נדמה כיאלו רק אתמול הגענו לצ'יפאט לאחר מסע מפרך,שכלל מעבר ב-3 ארצות ע"י מטוסים,אוטובוסים,טוקטוקים,טנדר וסירה.
כיאלו רק אתמול פגשנו את גיל לראשונה בגבול תאילנד-קמבודיה מלאי חששות וצפייה.
כיאלו רק אתמול ירדנו מהסירה ב"מזח" של צ'יפאט וצעדנו את "צעדת המוות" (הליכה שנדמת כנצח)עם תיקים גדולים המומים מכל מה שהולך סביבנו-אנשים שבוהים בנו,ילדים שצועקים "hello" ומשלחת 3 שצצה מאיזה מבנה(שבעתיד יתברר כ"בית בקהילה") ולוקחת אותנו לבית שלהם.
אנחנו מניחים את התיקים בכניסה ומנסים לעכל-אבל אין כ"כ זמן בשביל זה ודיי מהר אנחנו נגררים אחרי גיל לסיור גנרטור-משאבה ומיד אח"כ עורכים ישיבה ראשונה.בישיבה אנו מחלקים בנינו את התפקידים למרות שאנחנו לא ממש יודעים מה אומר כל תפקיד...
עכשיו התפקידים הללו זה החיים שלנו...עכשיו הם שיגרה...

נדמה כיאלו רק אתמול צפינו בחזרות של כיתת חוג הריקוד של אור ובהכנה למסיבת הסיום של משלחת 3.
רק אתמול צפינו בטקס הפרידה שלהם-בנאומים,בסרטים ובהופעות והתרגשנו איתם.הוצגנו בפני כולם,רקדנו יחד איתם במסיבה בלי לדעת עם מי אנחנו רוקדים וצילמנו בלי סוף פנים זרות של קמבודים.

אתמול היתה מסיבת הפרידה שלנו.

במסיבה הזו כמו בקודמת היו כמובן נאומים מייגעים,סרטים,הופעות וריקודים, אבל לא הוצגה שום משלחת חמישית.
אף משלחת לא הגיעה כדי להחליף אותנו,אנחנו המשלחת האחרונה.את השרביט אנחנו מעבירים לאנשים מתוך הקהילה-
לסן-מורה לאנגלית בחטיבת ביניים שהוא גם מנהל בית הקהילה,ל"מאותרים"-אלו צעירים שאותרו במהלך כל ארבעת המשלחות והם משתתפים בפעילות "בית הקהילה" ועוזרים להפעיל אותו ולהמדצי"ם-שאלו צעירים שלאחר קורס והכשרה החלו להדריך איתנו וידריכו גם אחרי עזיבתנו בבית הקהילה.איתם אנו עורכים ישיבות ואיתם אנו מכינים ומעבירים שיעורים.
נדמה כיאלו רק אתמול משלחת 3 אמרו לנו שזה יעבור יותר מהר ממה שאנחנו חושבים-אז לא הבנתי-עכשיו אני מבינה...מה?!יכול להיות שזה באמת נגמר?!
לא,זה נגמר בשבילנו אבל ממשיך בשבילם.

מצד אחד באולם יושבים המוזמנים ומצידו השני יושבים מלא צעירים לבושים בחולצות יצוגיות של הפרוייקט עונדים עניבות וסרטי הדרכה-אלו המנהיגים החדשים של "בית הקהילה".
לאחר כל הנאומים וכתובת האש מרהיבה מתחילה ההופעה של חוג ריקוד-
אני צופה בהם רועדת מהתרגשות,לחץ וצפייה.
את חוג הריקוד אני התחלתי ללמד לבד ובהמשכו שובצו אליי שלושה מדריכים:מאנט,סוואן וטאפי שהיום הם מלמדים את החוג לבד והם עושים זאת על הצד הטוב ביותר!ועכשיו אני נהנת להרגיש בו מיותרת...וזהו אינו החוג/השיעור היחיד שנלמד ע"י המדריכים!כולנו חווינו את שלבי ההתפתחות שלהם בהדרכה וראינו איך מילדים,שמעט חוששים כי מעולם לא עשו דבר כזה,הם הפכו למדריכים ומורים מעולים!אני רואה את תלמידי חוג הריקוד רוקדים לעיניי כולם בהנהגת המורים החדשים שלהם ויודעת שעכשיו זה סופי,זה בידיים שלהם וזה בידיים טובות!בסיום הריקוד סוואן וטאפי מספרים לי בהתרגשות שהם רעדו מפחד...אבל הם גאים כל כך ואני כהרגלי מתמוגגת...איזה מדהימים הילדים האלה...

המסיבה ממשיכה ואנחנו משתוללים איתם...אני לא מאמינה שזו מסיבת הסיום שלנו,הרי רק לא מזמן רקדתי במסיבת סיום של משלחת 3!הפעם אני לא מצלמת אני עסוקה בלנצור רגעים.עכשיו אין כמעט פנים שלא מוכרות לי ובעלות שם,עכשיו אני לא תיירת חדשה והפנים שאני רואה הם לא קמבודיות-הם פנים של משפחה וצ'יפאט זה לא עוד מקום זר זה הכפר שלי,הבית שלי...

איך עוזבים את המקום האהוב הזה שהפך לי בית?אני לא יודעת...
הדמעות צפות,אבל יחד איתם חיוך...
כי לי ולכל המשלחת שלי היתה את הזכות לראות את סיום הפרוייקט,לראות את התוצאות שלו ואת מה שהתהליך המדהים הזה יצר ולראות כיצד סן,המאותרים והמדריכים לוקחים את המושכות לידיהם ומבצעים עבודה מדהימה.
צ'יפאט השתנתה ועברה תהליך שאומנם רק אנו רואים את סיימו אבל כל משלחת ומשלחת עשתה עבודה מדהימה כאן-
ואין כמעט יום שלא מדברים באהבה על משלחות 1,2 ו3...
זה כמעט סוף הפרוייקט עוד מעט יגיע תורנו לחזור למזח עם תיקים גדולים ולעזוב את צ'יפאט בפעם האחרונה...
וכמו שאני לא יודעת איך מסיימים כאן בצ'יפאט אני גם לא כ"כ יודעת איך לסיים את הבלוג הזה...
זה הבלוג הראשון שלי ...שהחליט להגיע בסיום הפרוייקט....

what is different about Chi-Phat?

מאנט היא מהאנשים האלה שקשה לספר עליהם במלים. כששאלתי אותה אם היא רוצה לכתוב משהו לבלוג של הפרויקט היא ענתה לי במבוכה ש"כן, אבל האנגלית שלי לא טובה". זה שקר כמובן כי יש לה את האנגלית הכי טובה בכל הכפר אבל הבנתי שזה מלחיץ אותה קצת. כל פעם ששאלתי אותה מה קורה עם זה היא אמרה שהיא רוצה אבל עסוקה, רוצה אבל אחר כך, רוצה אבל לא בטוחה. לפני 3 ימים היא פתאום באה ואמרה לי שהיא כתבה משהו והיא רוצה לפרסם אותו. אז קבלו את הפוסט של מאנט, הבחורה הכי מדהימה בצ'י-פאט:

My name is Marnet. I am 22 years old. I was born and raised in chi-phat. I am a young leader in my community. i want to say something about the place i live in:

Chi-Phat is a small village located in rural area of Koh-Kong province of Cambodia. Because of its location and small amount of population as well as its isolation from town center, it is the reason that chi-phat is not developed area to economy and education. most of the people are very poor ,some of them live by depending on the nature, aboriginal leaving, some are workers at the nursery. Fortunately, this village is so lucky because there is Israel backpacker contribution organization that came here for one year to help the people. By joining from the local authorities and the people in the village co-operate with IBC project include many volunteers, we have achieved new center call "Pa-ta Sahakum".
"Pa-ta Sahakum" , community center, is a place where people in the village have been educated English and computer. on the other hand, they can enjoy with music , dance, sport, news class and other activities every Sunday for kids and adults as well. otherwise we have movies for kids and adults every Sunday.
Most of the courses start at evening from 5 p.m. to 8 or 9 p.m.. it should be convenient for the people in the village to choose whatever and whenever they would like because it is the rest time as well.

Until now most of them can use computer and speak English . they can be guides for the foreign and tourists who come to chi-phat for trekking, biking and spending a few night in the forest to visit the natural resorts.
All the results that we have today is the kind-hearted efforts of Israel by IBC project. we, people of chi-phat village are very happy and great-full for the invaluable actions. everyone will never forget the perfect time and we still remember in the heart for ever and ever.

אני אוהבת את ישראל

let go, grandpa!

It has been six months to the day since I got to Chi Phat. So many things I have learnt, so many things are now obvious to me that were never obvious before. And yet, these last few days have taught me the most important lesson of all.

For months now we have been working on what we consider the most important aspect if our project – the handing over of our work to the local community. If have taken endless steps toward this: appointing a local (and very beloved) manager to the community center, creating a group of young (and very beloved) guides that would continue the teaching in the community center, building the reputation of the community center as a fun, educational (and very beloved) place, and much more.

But when it came to the last two months, I was under the impression it would be a great thing for this village if we built here an international volunteers program to take it to the next stage: to make sure the presence of English is permanent here, that the emphasis on education remains etc. it all made sense to me, and I didn’t think that anyone can change my mind. But they did: the first was the manager of our project, Yuval Limon. We have been talking about this project for a while now, and I knew he had many reservations, but this week he took it upon himself to give the financial backing for the mechanism we are building to continue our work, which meant that building an international program is no longer a financial must. Second was Einam, a volunteer in our delegation. When we were talking about this, she told me that she thought it was time we butt out, and allow the people to take over what we have started, just like we planned in the beginning. Third, and was Mr. Sen, the manager of the community center we appointed less than 5 months ago. With him too I talked about it for a long time, but unlike yuval, he was very much for the idea. But this week, when I talked to him again, he told me that he likes the idea, but that if won’t happen, he thinks the community center can manage just fine.

What else could I ask for? I changed my mind.

It is a lesson about trusting my counterparts here, which I always thought I did, but only now I realize that this trust would have to show itself in a painful leaving. I guess it’s kinda like when the kids leave home. You have to breath deep, hope you did a good job so far, and let go.

Maybe this family realization is why everyone in this village has started calling me Ta Gil (Grandpa Gil) lately?

About a week ago I decided to join Yael, my good friend and the teacher of the Tak-lao’ kids, in her lessons.

For those of you who do not remember, Tak-Lao’ is the poorest village in the Chi-Phat commune, and is located over the river.
The reason that we go there (Yael for the kids and me for the monks) is that most of the kids, and people in general, does not have any access to formal education.
Only a few are going to school, so what about the rest? Passing their time between helping at home and playing on the fields.
I know you might think that Chi-Phat is a god-forsaken village and that we live on mud huts, but it’s actually pretty comfortable. Tak-Lao’, though, is that real deal.
Just like on the books – those kids are so small and thin, so dirty, so happy, and so heartbreaking…

I think it was on the first lesson. I was just joining to look from the side. Yael was teaching them about WH questions: “________ you eat lunch?”
“just fill in the blanks…When! Very good Vi! Very good Lerm”
So…Viball when you do eat lunch?
“Moung pram-pal prek!”
“Seven in the morning?....lunch is the meal in the middle of the day – you were talking about breakfast!”
“Moung pram-pal prek”
Did you get it?
There is no lunch. Seven in the morning is he time for eating. For the whole day. And they’re just fine with that. Or maybe they aren't? guess I will never know.

On the next lesson we decided to do a thing that was never done before – show them a whole full length movie. And not just a movie – “The Lion King”.
We came with two computers – because we cannot charge the battery, for there’s not even a hint of electricity on that village.
Do you remember the song that opens that movie? It always get me excited. Even on regular occasions today. So can you think of watching that scene in a pagoda in a distant village, with 25 kids who had never seen a film in their 8-15 years of age, whispering in excitement and getting so close to the screen they were almost joined Simba.
Some of them were standing the whole movie, because they did not want to miss anything.
I really was on the verge of tears for the first time in months.

On the way back Yael always gives a ride on her bike to the sweet and beautiful 9 years old Kmau (“Black”).
That time Kmau was running back home, and we got her in the middle of the way. She did not want a ride today.
She just ran home, waving us goodbye from time to time.
Nothing special happened in that moment. Still, it will be one of the memorable moments of my staying here.
“Goodbye Kmau!”. She was running home with such a smile, “like a deer in the fields” like they write in those books. Some moments are a real treasure, and cannot be conveyed by the written word. I’m just so glad I had the chance to be there.

That green and always cloudy field in Tak-Lao', passing by the lives of so many amazing and happy kids. You want to be more than a passer by, but you cannot.
Even though, if you're lucky enough you'll get those rare glances to it. I think that day was a one.

פצעים ונשיקות

3 שבועות לסוף. פתאום עולים וצפים לי כל הבלוגים שכבר לא ייכתבו. תכננתי, באמת שתכננתי לכתוב על השבוע בסימן אורז (כאילו שלא כל השבועות פה בסימן אורז) שבו נחגגה תקופת הקציר (הארווסט) של האורז בדמות ערבי "אמבוק" שכוללים קלייה, כתישה וניפוי של הגרגר הלבן לאור מדורה והרבה צחוק. כשזה לא קרה תכננתי לכתוב על סוֹוואן, הילד הכי מדהים בכפר והתלמיד שלי שאני הכי אוהבת שלקח את אורן ואותי לראות סוף סוף את הבית שלו ואת שדה האורז של המשפחה שלו בצהריים של שבת חמה. אחר כך רציתי לכתוב על היום שראיתי עם תלמידי האנגלית שלי בפגודה, כנראה לראשונה בחייהם, סרט- הצפייה הכי מרגשת שלי אי פעם ב"מלך האריות" של דיסני, רק אנחנו ובודהה לצדנו. אבל גם זה כבר עבר ואמרתי שעל הטרק בג'ונגל אני חייבת לכתוב- על זה שהלכנו יומיים בתוך יער אמיתי, כמו בסרטים, עם עלוקות וקולות של ציפורים טרופיות ועם הבטחות שווא לעקבות של פילים. על זה שבישלנו באמת על מדורה והתרחצנו במפל ענק. אבל אז חזרנו יש לתוך הטירוף של השבוע החדש וגם זה לא יצא לפועל.

אז היום ידעתי שזה יקרה. אני בטוח אתיישב לכתוב כי היום הייתה סיבה למסיבה. המורה סן, הידוע בשמו לו-קרוּ (מורה בקמר) סֵן, הידוע בשמו אובמה (הוא ממש דומה לו), הגיע לגיל מופלג של 25. מסתבר שפה בכפר מספיק ללמד משהו, כל דבר, בשביל שיקראו לך "המורה" ובשביל שממש ממש יכבדו אותך. כמעט כמו בארץ.. אבל סן הוא לא סתם מורה. הוא ה-מורה. הוא דמות כה כריזמתית עד שכל התלמידים שלו, שהם גם תלמידים שלנו, החליטו לארגן לו מסיבת הפתעה. נשמע טריויאלי אבל ימי הולדת פה זה לא מה שאנחנו מכירים ולא כולם אפילו יודעים מתי שלהם חל. עוגות הוכנו, נרות הודלקו, מתנות כעורות נרכשו והכל היה מוכן להפתעה. ואז הלכתי לכיוון בית הקהילה. מרחוק ראיתי את סַוורי, הבת של סדאו, המבשלת האהובה שלנו, ילדה קטנה ויפה יפה בכתה ב', בוכה. לא סתם בוכה. שוכבת על הערסל מחוץ לבית ומתייפחת.. היא היתה כלכך עצובה שכשניגשתי אליה,כבר סלחתי לה מזמן על זה שהיא קשקשה קודם על הקיר של בית הקהילה בטוש שלא יורד לעולם. היא בכתה ולא ידעתי מה לעשות חוץ מלחבק אותה ממש חזק. היא נשמה נשימות כמו שאני הייתי נושמת כשהייתי מתייפחת בילדותי (טוב נו, גם היום זה קורה לפעמים). חיבקתי אותה חזק וליטפתי אותה עד שהיא נרגעה וכל הזמן הזה רציתי לשאול אותה מה קרה, אבל לא היה לי איך. היא לא יודעת כמעט אנגלית ואני לא יודעת בכלל קמר. ונשבר לי הלב לראות אותה ככה. אבל אז הבנתי שזה לא ממש משנה אם היא תגיד לי מה קרה או איך, היא רק רצתה חיבוק. היא רצתה שמישהו יתייחס אליה כשהיא קוראת לתשומת לב וכשהיא כל-כך עצובה. כשאמא שלה עברה והתעלמה מהבכי שלה, היא פשוט התחילה לבכות שוב, רק יותר. ואני בעיקר לא הבנתי איך יכול להיות שאמא לא באה לחבק את הבת שלה כשהיא בוכה. איך היא לא עוזבת הכל ומרגיעה אותה ומרדימה אותה.

אני עוד לא הצלחתי לפענח את הקשר בין ההורים לילדים במקום הזה. זה משהו שבקלות אפשר להיות שיפוטיים לגביו אבל אין טעם. זה כל-כך שונה מאצלנו וכל-כך קשה לנו להבין את זה. בסוף גם נרגענו סופית, סוורי ואני, והלכנו לאכול את עוגת היומולדת של המורה. היה טעים ומנחם אפילו לה. עוד אחד מהרגעים שנכנסו לי ללב במקום הזה, רגעים שרק הולכים ומתרבים ונחרטים אצלי ככל שאני יודעת שהזמן פה מתקצר.
ושוב סליחה מכל הבלוגים שלא נכתבו...

The day i was asked "why"

We love our students dearly, we really do. but when ever we try to think of something that they do not do - it is to ask questions.

When I try to end a lesson by making them laugh I always ask them "min somnoua? hout min" which means "any questions? There aren't any"- they know I am making fun of them for not asking any questions. Sometimes when a questions is asked I get so excited I forget to answer it. But today a question was asked, and not once, but twice, and not just any question, but the most difficult one of all - "why".

It was during our young guides course, the one in which we prepare our young students to become guides after we leave. For the last few weeks we have been teaching them teaching methods. We do it in a way that we teach the same subject again and again - comparing village life with city life - by using different methods.

After today's lesson, which included a "court" session, where the judges had to choose between two debating teams, and a song (old McDonald had a farm...) - and there was also a plan for a short origami session which was postponed - we finally got the question. Why? "Why are we teaching the same thing in different ways?"

True, we have explained the reason before. True, it should have been understood from the way the lesson was created, but all that doesn't matter. This student had a real question she didn't understand, and she was brave enough to ask it. She really wanted to know.

The same thing happened later today. This student, Tepi, one of our young leaders, was at a 1 on 1 lesson with me, when I decided to teach her soduko. For a full hour she was fascinated, and her smile when I got her a paper to take home with more games was the largest I have seen. When the lesson was over, and I asked her if she enjoyed it se looked at me and said "very much, but why you teach me this today?"

she was interested not only by what I was teaching her, but also by what it says about her. When I told her it's a good game for thinking exercises, she said "so you think I am clever!" with a winning smile. Yes I do think she is clever. Can you blame me?

היה שם מוות

לפני קרוב לשנה נכנסה בחורה בשנות השלושים לחנות בה עבדתי. היא ביקשה פנס ראש חזק במיוחד. הראתי לה את המבחר הקיים, ניסינו את כולם והוספתי כבדרך אגב, שפנסי היד הגדולים נוטים להיות חזקים יותר. היא ענתה - זה נחמד, אבל יד אחת מחזיקה את הכלב והיד השניה לא מתפקדת מאז הפיגוע.

פתאום תהיתי. כמה מתוך אותם כרותי ידיים ורגליים סביבנו הם תוצאה של ההתכתשות הפלשטינית-יהודית בצורה כזו או אחרת? כנראה שלעולם לא אדע.

ברחובות פנום פן לא נדיר לראות כרותי איברים, לא נדיר לראות פנים חתוכות, כוויות ועיוותים וכמה מהם...? כן. אבל הרי רק מתבקש ש-3 מליון הרוגים בשלוש שנים ישאירו צלקות, לא? ש-8 מליון הרוגים בכמה עשרות שנים, יהיה מסוג הדברים שישאירו חותם? הם השאירו.

ישבתי לראות מופע זיקוקים לכבוד יום הולדתו של המלך ולידי גברת זקנה, מבוהלת קצת יותר עם כל פיצוץ שחולף. זה החזיר אותי לרגע שנתיים אחורה. מספר חודשים אחרי מלחמת לבנון, יושבת עם אמא שלי וחברה תל-אביבית במסעדה בגליל. אופנוע שורק לו מרחוק ואנחנו לרגע נדרכות ב"הקשב" - כן? לא, זה לא היה זה. נתתי מבט מבין באמא והחברה מצידה שאלה "מה פספסתי?" עניתי - "עזבי, טראומות של צפונים" "אני לא מבינה" "האופנוע נו, הוא נשמע כמו אזעקה".

כל דור והטראומות שלו. מי מאיתנו שחווה את מחנות ההשמדה, מי מאיתנו שחווה את מלחמת העצמאות או השחרור או כל אחת מאלה שאחריה. סוריה, לבנון, מצרים. גם טילים היו, גם אוטובוסים שמתפוצצים ומעל הכל פסקול נוסטלגי של שירי מלחמה.

יצאתי אל עבר שדות ההרג היום. שם מלבב לאטרקציה תירותית. כמעט כמו מחנות ההשמדה - רק שכאן כבר לא מנסים לחפות במילים גדולות. מחנה לא היה פה והרג זה הרג זה הרג. השדה נמצא מרחק חצי שעה מחוץ לעיר, ואני רכובה על אופנוע, מסתכלת סביב על שדות ירוקים ומדמיינת נו... הרג. האופנוע חלף לו על פני טוק טוק ועליו שתי תיירות בלונדיניות, זה ניחם אותי משום מה, אמרתי לעצמי, לפחות במותם ציוו לנו איזה סיור מודרך וכמה דקות של שקט.

בפנום פן ישנם מבנים מופארים לאין ספור. זכר לממלכה מפוארת ששקעה, לתרבות צרפתית שתפסה את מקומה ולמלכים שבאו והלכו. פגודות בצהוב ואדום, פילים ופסלי בודהה, פיתוחים וקימורים וסלסולים. הכניסה לשדות ההרג מסולסלת לא פחות. חומה מפוארת סביב ומבנה גבוה ומרשים במרכז. השביל מתפתל בתוך מרחבי דשא ירוקים ועצים מלבלבים וההרג עוד מתחבא בפינות.

בכניסה שלט המכריז - זהן המקום בו עצרו המשאיות אשר הובילו את הנידונים למוות להוצאה להורג. מוכר לי הקונספט הזה, מאיפה לעזאזל? הדג נחש מזמזמים לי באופן מעט מטריד באוזן. כאן מקבל שיר המספרים וראיציות משלו - ממשיכים. שלט נוסף - בשדה הקטל הזה בלבד עונו ונרצחו 260,000 איש. בינהם קמבודים, זרים, אנשי ממשל, שוטרים, חיילים, איכרים ועובדים. לפחות גזענים הם לא היו. ב-12 קברי האחים שנמצאים במקום, נמצא קבר אחר ובו 400 גופות חסרות ראש. איפה הראש? שאל מדריך קמבודי שאלה רטורית. אולי בנהר, אולי באגם. האמונה הבודהיסטית אומרת שאם הגופה לא נקברת בשלמותה - היא לא יכולה להמשיך לעולם הבא. הנשמות האלו - לא יכולות לנוח. אנחנו מאמינים שהן עדיין מסתובבות כאן ללא שקט. בקבר אחר, ממשיכים, נמצאו 100 נשים ערומות וילדיהן לצידן. למה ערומות? ממשיך המדריך - פגשתי אחד (המדריך פגש), הוא היה נהג של אחת מן המשאיות שאמר - את הבגדים היו נותנים לאסירים, לפעמים מוכרים. את הנשים היו אונסים. אני הרבצתי רק לחמישה אנשים, אבל מפקד המשטרה היה עומד מעלי ואומר לי - אתה מסוגל להרביץ להם או שגם בך אני צריך לירות?

ליד קבר הילדים ישנו עץ תמים - עץ המוות. את ראשי הילדים היו מנפצים על אותו העץ לפני שזרקו אותם אל הבור. לא רחוק ממנו עומד עץ הקסמים - עליו היה תלוי רמקול גדול שניגן מוזיקה נעימה בקול חזק. למה מוזיקה נעימה? כמה שאלות רטוריות במדריך אחד? כדי לחפות על צריחות האסירים. אצלי בראש יש מוזיקת קרקס וסצינות בהילוך איטי מתערבבות זו בזו. 9 פעמים הייתי קרוב מידי לפיגוע, לפחות נכון לעכשיו... איפה היינו? כן, השואה.

לקדישמן יש יצירה בשם "תל אביב עזה" - ריבועי קומיקס משווים בין תל אביב הצבעונית לעזה בשחור ולבן. יצירה בשם "השואה שלנו השואה שלהם" - תהיה וודאי מונוכרומטית .

בין השנים 1975 ל-1978 - 1.7 מליון נרצחו ביותר מ-800 שדות קטל ונקברו ב-19,403 קברי אחים ע"י הקמר רוז'. את המספר הזה זכרתי. עוד כ-2 מליון גוועו ברעב ומחלות. עוד כ-4 מליון במלחמות האזרחים שלפני, שאחרי, במלחמת ויאטנם ובהפצצות ארה"ב - הגברת, האם הזיקוקים היו זכר להפצצות במזרח המדינה או לאריטליריה שצרה על פנום פן? - עזבו, טראומות של קמבודים. בסה"כ - קרוב ל-8 מליון או שליש מן האוכלוסיה עוד שם בשדות. במבט מדוקדק אגב, כך אומר המדריך, ניתן לראות שרידי בגדים ועצמות שעוד מבצבצים בין מרבדי הדשא. הבטתי - אכן ניתן. עם כל גשם נחשפות עוד גופות.

את המבנה המרשים שמרתי לסוף. לא מתחושה פנימית או ידע מוקדם, אבל בדרך כבר הבנתי שכנראה עשיתי נכון - מבנה גבוה ומרשים, מקושט ומסולסל, הינו אתר זיכרון בודהיסטי ומקום משכנן של 8000 גולגולות המוצגות לראווה.

כל זה נמשך עד 1991 - מלחמת המפרץ שלנו וחזרתו של הנסיך סיהאנוק לשלטון בקמבודיה.
1991 - מוכר לי המספר הזה.

ב-1997 העידו 4 מניצולי אותו שדה במשפט כנגד מנהיגי הקמר רוז'. הצעיר בינהם בן 39.
כן, שלושים ותשע - שום דבר זה לא מזכיר לי.

אולי בזאת ניתן לסכם ולומר שברחובות פנום פן, כנראה שרוב כרותי הידיים והרגליים שסביבנו הם תוצאה של.

Boots...

For today, we’re not gonna have a story about brave volunteers trying to save the world, but a domestic story about men and their favorite animal.

Since day one there’s this dog that spent most of her days outside, at our porch.

Like everything in our house, we’re divided into 2 groups on the two far ends of the scale.

Some of us always spoil her, playing with her, and slipping food under the table for her, while the others always yell at her: “boots – get outta here!!” (sounds better in Hebrew – “BOOTS – TAUFI”, by Einam).

There’s also the eternal argument about the flea’s origin in the house – some say it’s the dog, and some deny it and blames the maid’s kid :)

As time goes by, so does boots stomach started to get bigger and bigger. During the pregnancy period the arguments that surround her became even harder, because some of us thought that pregnant woman should get a proper treatment.

During the last days of pregnancy she started to look for a place to give birth in, and choose one of the house’s rooms, which is of course, forbidden for her.

On the last fight she was removed to the yard, far away from our cousy porch. She was screaming and yelling so hard, more than usual, and than she ran to a pre-digged hole under the house, and gave birth to 6 cute puppies. Some of us were present during the 4 hours event and witnessed the nature’s greatest wonder.

We tried to make it as cousy and domestic for her as we can, because you have to remember that in few hours her world turned upside down: she was moved away from her home, moved to the “streets” and gave birth for the first time of her life.

People from the village do not understand what’s the excitement is all about, for it’s just a dog. If you knew how common wandering animals are here: every day we run after cows and pigs to scare them away of our yard, while roosters and hens run by our side, as the dogs barking at them. And I did not mention yet the enormous amount of insects in our house, that could reach the size of a palm of a hand, the huge lizards that lives in our living room’s wall who eats them. The mice and rats that has a camp under the printer and the bee hive at the outer wall of the house.

I guess this is one of the cultural gaps that you meet when you live in another place. It’s totally legitimate to tie the 4 legs of a pig together, and take him of the motorcycle to be slaughtered. He will fall during that trip from time to time and will make the most heart-tearing shouts you have ever heard.

So today Mr. Teng, our translator, showed us that there are some exceptions in every place, while he helped us to remove the 3rd dead puppy in 36 hours. Nature can be very cruel for a dog, even right here under our house

ניו יורק/צ'י-פאט

זה בלוג על בלוגים. בשיעור ספרות לימדו אותנו ששיר על שירה הוא שיר ארס-פואטי. אז כזה.

לפני שהתיישבתי לכתוב פתחתי מייל שקיבלתי מדנה, חברתי הטובה מניו יורק. דנה, שבכלל הייתי אמורה להיות אצלה בדירתה המגניבה במקום פה, בבית הקמבודי שלנו. דנה ואני חולקות אהבה אינסופית וקצת חולנית לברק חוסיין אובמה. המייל שלה הכיל תמונה בודדה של אובמה משחק כדורסל ולינק לבלוג שלה. אחד הפוסטים האחרונים שלה היה על פרס נובל לשלום שמוענק השנה לברק. הרבה מחשבות של בעד ונגד, תהיות על מה זה יעשה לקריירה שלו, מה זה יעשה לשלום העולמי ובכלל.

בצד השני של העולם, בכפר קטן במחוז קו-קונג שבקמבודיה דיברתי גם אני על הפרס היוקרתי ועל הזוכה המאושר בו השנה. זה היה בחוג חדשות שאני מעבירה מזה כמעט חודשיים בבית הקהילה- כל יום חמישי ב-17:30. החוג התחיל בתור ניסיון להביא משהו שאני אוהבת ומעניין אותי ולהעביר אותו לחבר'ה כאן. שעה שלמה בה אני יכולה לדבר על כל נושא שבעולם ולהיות בטוחה שמה שאני אומרת באמת חדש למי ששומע. על מה לא דיברנו בחוג חדשות? 8 שנים לאסון התאומים, ועידת האו"ם, התרסקות הקולומביה, ריו תארח את האולימפיאדה ב-2016, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכם היסטורי בין טורקיה לארמניה+שואת הארמנים היה או לא היה, זיהום אוויר והתחממות כדור הארץ ועל גלעד שליט דיברנו במשך 2 שיעורים כי הוידיאו העצוב שלו בדיוק פורסם וזה לא נתן להם מנוח.

אני משתדלת מאוד להראות להם תמיד גם סרטון או שניים מיו-טיוב וזה בכלל גורם להם לפעור עיניים משתהות. כל המידע שאני מעמיסה עליהם הוא כל-כך חדש להם, שלפעמים אני לא בטוחה אם הם משתעממים או שהם פשוט המומים. אחרי שראינו את הסרטון על אסון התאומים, שמשאיר אותי גם היום פעורת פה, היה פשוט שקט בכתה. אף אחד לא נפל מהכסא, אף אחד לא בכה או צחק או צעק, אפילו לא ביקשו שנראה את זה שוב. "תקשיבי. הם לא ראו אף פעם מטוס, לא ראו בחיים שלהם בניין כל-כך גבוה. מה את רוצה מהם?" אמר קול ההיגיון של אורן ההגיוני. והוא צודק- לקח לי זמן להפנים שכל דבר שאני מספרת להם מסופר כנראה לראשונה אי פעם. שכל הפרטים מסביב גם הם חדשים ולא בהכרח מובנים להם. שאין משהו שהוא ברור מאליו או מתבקש. לקח לי זמן אבל לאט לאט גם אני לומדת שלא הכל מובן מאליו. שלא כל מה שאנחנו רגילים אליו הוא הגיוני. שיש גם חיים אחרים, פשוטים יותר, בלי חדשות כל רגע, בלי אירועים נון-סטופ.

אז בעוד בצד ההוא של העולם דנו בהשלכות של הפרס היוקרתי על עתיד המזרח התיכון ובכלל, כאן בחוג חדשות, (דה בסט קורס אין צ'י-פאט) ראינו את רגע ההכרזה על הזוכה המאושר מוקרן על הקיר, את נאום התגובה המופתע של אובמה, ובעיקר שמחנו בשמחתו ובשמחת העולם על השלום שהוא אמור להביא. נראה לי שהצלחתי להדביק גם אותם באובמה-מניה שלי..

Lokkru Thul

Two weeks ago our first "Computer Experts" class came to an end, on the same time that our "Young Guides" course came to it's end.
The purpose of the special computer class is to take our Young Leaders group and to make them responsible for the computers at our community center, While the "Young Guides", which is equal to the Israeli MADATSIM course, is to teach the students of the 8th and 9th grade how to be guides for the younger kids.
It's pretty obvious that those who came to both classes got now a very serious clue about being a guide.

So from those who came for both classes, 3 had volunteered to guide with us the new computer classes that we opened last week: Seang-hai, Vann-dy and Thul.

Thul had joined me in teaching the advanced youth group. In other words - he got himself into a tricky situation in which he volunteered to teach - for the first time in his 18 years of age - a subject (computers), that he did not had a clue about 2 months ago, the group of his age!! Doesn't sound to me like something that a sane man will do! but you must hear the end of that story...

On our first lesson I introduced us as LOKKRU (teacher) Oren and LOKKRU Thul. He ws very nervous and we both decided that it will be best if he will only look from the side for now.

For the next lesson we made a preparation meeting, in which I made up all the subjects, and he agreed to teach one part of the lesson.
On the beginning of that lesson he was very uptight. not to say angry - but from fear. before I managed to say a word he explained to the class that they should listen to us and not talk while we talk. and remember - those are his classmates. When he had to do his part of the lesson he did it OK - but when his friends / students needed help - he was kinda angry about them...The boy's got a temper!! I heard some called him "Lokkru Thul"...maybe like to laugh about him

For the third lesson, which occurred today, we did again a preparation meeting. This time he explained to me why we should teach the students this and that subject.
I was shocked.
Most of the Cambodian kids that I met are so well-known for their lack of creativity, that it became very unexpected for me to hear such an elaborated answer from him.
I was shocked for he had in his mind the full lesson plan, that is based on the abilities of the students.
And I was amazed when he succeeded to teach his friends / students about Microsoft Word and the Windows "search" option in such an organized way...still a bit of a temper - but what a change!

"Lokkru Thul", I called him at the end of the lesson, "you are the best"

הֵיה נכון

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. עמדנו כולנו נרגשים. חיכינו שיקראו בשם שלנו, יעניקו את העניבה הנכספת בתוספת חיוך סמכותי ואז... נדלקה כתובת האש. טוב, האמת שזה לא היה ממש אתמול, יותר לפני 10 שנים, אבל הרגע שבו הופכים למדריכים הוא לא רגע ששוכחים כלכך מהר. ההתרגשות, תחושת השליחות ובעיקר ההרגשה שאתה נבחרת מכולם הן לא דבר שקורה כל יום כשאתה נער. בטח לא כשאתה נער קמבודי, שאת רוב ימיו הוא מעביר מגיל צעיר בעבודה קשה ומאומצת לפרנסת המשפחה ובשאר הזמן הוא משתדל ללכת לבית הספר ואולי אם נשאר זמן פנוי סתם להתסתובב בכפר עם חברים.

לפני 3 ימים הרגשתי שוב את ההרגשה הזו. זה קרה כשחילקנו לחניכים שלנו בקורס המד"צים הראשון אי פעם בצ'י-פאט (ואולי אפילו בכל קמבודיה) את עניבת סיום הקורס. ברקע בערה כתובת אש שהופקה ממה שאפשר ממה שנשאר שעליה נכתב "הדרכה" והיא צבעה את הפנים של המסיימים הטריים בגוונים אדומים. החום הנעים שעלה ממנה הטיס אותי ישר למפקדי האש של שבט אריאל, שבט הצופים בו ביליתי את מיטב שנותיי. את קורס המד"צים המקומי לא אנחנו יזמנו (הקרדיט ל-י. לימון) ולא אנחנו פתחנו אותו (הקרדיט למשלחת 3) אבל לנו הייתה הזכות להגיע לשלב הכי מהותי והכי חשוב של הקורס- השלב בו מעבירים את האחריות לחבר'ה עצמם, נותנים להם מלא כוח בידיים ואומרים להם- "היי, הגיע תורכם. עכשיו הזמן להשתמש בכל מה שלמדתם ולעשות עם זה משהו". זה לא באמת מה שאמרנו להם, ובכלל, בקְמֵר זה היה יוצא ממש ארוך, אבל פשוט הכנסנו אותם באמת אל תוך הדבר עצמו וגרמנו להם להיות אלה שאמורים לעשות את מה שאנחנו עושים פה בכל הזמן הזה, להיות אלה שדואגים לקהילה שלהם ואלה שמחנכים את הדור הבא. לא חשבתי שאני אשתמש במילה הזו מרצוני אבל- העצַמה, ובגדול.זה כמובן ייקח עוד זמן. בינתיים המדריכים הצעירים בעיקר מתנסים בלהעביר פעולות בינם ובין עצמם ובנוכותנו וזה בדרך כלל יוצא יותר כמו הרקדה בבי"ס יסודי, אבל הם משתפרים מיום ליום והם בעיקר ממש רוצים וממש משתדלים.

הטקס הקטן הזה ביום שישי האחרון בערב, מול "בית הקהילה" בנוכחות לא גדולה במיוחד שכללה אותנו המתנדבים, את המדריכים עצמם, ועוד כמה זאטוטי-כפר נאמנים, היה כלכך מרגש בדיוק בגלל התחושה הזו- של הרצון שיש בהם וגם היכולת להמשיך את כל הפרויקט הזה אחרינו. טוב נו.. וגם בגלל הגאווה שהייתה בצופיפניקים שבנינו על שאנחנו עדיין מסוגלים להרים כתובת אש, גם באמצע הג'ונגל.. (זה בשבילך סריינם)

Vann-dy`s Blog

קבוצת המאותרים שלנו, או המנהיגים הצעירים, הם ילדים בעלי נכונות להשקיע בקהילה. כל אחד מהם מוכשר בדרכו שלו ולכולם המון רצון להשתתף ולתרום. אנחנו מצרפים אותם למשפחה שלנו, הם עוזרים להעביר פעילויות, להדריך חוגים ולהפעיל את בית הקהילה. לפעמים, ואפילו בדר"כ, הם עושים זאת ללא עזרתנו כלל. פותחים את חדר המחשבים לילדים ונוער, מקרינים סרטים ומנהלים את הספרייה. כצ'ופר, אנחנו מעבירים להם שיעור שבועי פרטי בכל נושא שיבקשו. לרוב אלו הם שיעורי מחשב, לפעמים אנגלית או גיטרה. הפעם הצעתי לואנדי, אחד הילדים החכמים בכפר, שאולי יכתוב משהו לבלוג שלנו. הראתי לו את הבלוג והסברתי שזהו המקום בו אנחנו מספרים לעולם ולישראל בפרט על כל מה שקורה כאן בצ'י-פאט ושאם הוא רוצה, הוא יכול לכתוב משהו משלו. משהו שהיה רוצה להגיד לאנשים בישראל, שאולי יום אחד ירצו גם הם לבוא ולבקר, אולי לבוא ולהתנדב, לתרום מזמנם לקהילה של צ'י-פאט. הוא קיבל את ההצעה בהתלהבות וישר ניגש למשימה, בלי להסס לרגע.

אלה הם דבריו:

Chi-Phat is the village where there are a lot of foreigners that travel. It has a lot places to play, like waterfall and pool and sunset. And in chi-Phat there are another places but I never been there. But in chi-Phat we have guides there. And the kids in chi-Phat when they see the foreigners they say hello! How are you? And their answer is I am fine. In chi-Phat we have one project that calls Israeli backpackers contribution. And this project makes them (the kids) happy and it is the first time to have in my village. I am so proud, because it is rarely to have in my village. My name is Vann-dy. I am a young leader in Israeli Backpackers Contribution that calls IBC. All the young leaders in IBC are Thul, Sovann, Marnet, Seoung, Ratha, Daragn, and more…………… The young leaders in IBC have the time to share for to work there, like an open computer free time, library and movie for kids and adults. I want you to write to me if you have got questions about chi-Phat by muny2010@gmail.com or to send email to muny2010@yahoo.com .

ואנדי עולה לכיתה ט' והאנגלית שלו לפעמים מפתיעה גם אותי. את המילה "זרים" הוא הפיל עלי משום מקום. אבל יפה יותר זה איך התמימות קופצת בין השורות – בצ'י-פאט יש המון מקומות לשחק בהם – כמו המפלים, הברכות והשקיעה. השקיעה כאן היא בהחלט אחת האטרקציות, הילדים גרים פה כל חייהם ועדיין רואים בה את המשחק האהוב עליהם. לכל המנהיגים הצעירים יש את הזמן לחלוק בשביל העבודה שם. זה ניסוח מצחיק, אבל לחלוק זה יופי של פועל. לא לעבוד שם, אלא לחלוק בשביל העבודה. הילדים בצ'י-פאט כשהם רואים זרים הם אומרים להם "שלום! מה שלומכם?" וזה נכון, אחרי השקיעה, זוהי בטח האטרצקיה הבאה בתור. צועקים הלוווו הלווווו ומחכים שנשיב להם, שנתעניין בשלומם בחזרה. שלושים פעם ביום, האו אר יו? האו אר יו? זה מקסים בעיני. אם יש לכם שאלות לגבי צ'י-פאט וגם אם לא, אתם מוזמנים לשלוח לואנדי מייל – יש לו שתי תיבות והוא גאה בהן נורא. אני חושבת שהוא מצפה לכך מאד. למעשה, אני בטוחה בזה.

אז אם יש לכם חמש דקות, שלחו משהו לואנדי – אפילו רק לומר לו שלום.
ואם יש לכם קצת יותר מזה – בואו לשחק איתנו בשקיעה של צ'י-פאט.

ואנדי ישמח לארח אתכם.

מה זה אנחנו?

השעה שבע בבוקר וגשם קל יורד לפרקים.
מתחת אוהל מסיבות ירוק שבנה הספר, יושבים כ-400 ילדים בבגדיהם הטובים ומחכים לטקס פתיחת שנת הלימודים. חולצות לבנות מכופתרות, מכנסיים קצרים או חצאית בגוונים של כחול. בין השורות מציץ לו מפעם לפעם מכנס אדום, חצאית ירוקה או פיג'מה. לרגליהם כפכפים בכל הצבעים וסביבם בתי עץ, עצי קוקוס ודוכנים למכירת ממתקים. קוביות ג'לי ורודות וגויאבה עם מלח וצ'ילי. צוות המורים מכופתר גם הוא. מורים ותיקים, מורות חדשות בכפכפי זהב וגוונים בשיער, נחתו זה לא מזמן מן העיר הגדולה לאחר שסיימו את בית הספר להוראה ואנחנו.

מה זה אנחנו?
על הבמה שולחן ארוך עם מפה כחולה וצנצנת פרחים, מקום לרשימה מכובדת של אח"מים העתידים לשבת בו. מנהל בית הספר ומיסטר סאן (מורה, מתורגמן ומנהל בית הקהילה) עומדים עם מיקרופון ביד ומדברים בינהם ואנחנו.

מי זה אנחנו?
התיישבנו בקהל. כסאות פלסטיק וספסלי עץ בצילו של האוהל. ההכנות מתארכות, השעה כבר שמונה והשמש מפציעה. באה והולכת. בצידו המזרחי של האוהל נפתח קיר של מטריות כדי לסוכך מפני החום ואנחנו העברנו את הכסאות אל צידו המוצל, יושבים ומחכים לטקס שיתחיל. את ההזמנה לטקס קיבלנו מספר ימים קודם. הזמנה רשמית במעטפה חתומה. עצם ההזמנה, אנחנו, לטקס פתיחת השנה הוא מרגש בפני עצמו, אבל אין ספק שלא צפינו את העתיד לבוא.

מסמנים לנו בידיהם לקום, הראו לנו החבורה המכופתרת שמקומנו אינו בקהל. חמישה כסאות פלסטיק סודרו על הבמה, בקבוקי מים הובאו לשולחן ונראה שלמעשה, למעשה אנחנו חלק מהטקס. לצידנו יושבים צ'יפ המחוז, נציג המפלגה, הממונה על החינוך המחוזי ודומיהם והטקס כבר דקות מלהתחיל.

השעה שמונה וחצי והשמש מכה בכוח.
גבירותי ורבותי, אנחנו שמחים לפתוח את טקס פתיחת שנת הלימודים 2010! משהו כזה וודאי נאמר. הילדים מחאו כפיים ועברו לשירת ההמנון. פסקה קצרה ממנה לא הבנתי דבר. אבל תחושה של גאווה הייתה שם.

והטקס נפתח.
נאומים על גבי נאומים, מנסים להתרכז ולמחוא כפיים במקומות הנכונים. מנסים להבין או לעכל ואז להתעורר אל מה שנראה כמו סרט זר על גבי מדף של בלוקבאסטר. לבהות סביב, לשקוע במחשבות ושוב להתעורר, כשמנהל בית הספר מצביע לכיווננו ומודה לנו. מורה לתלמידים לנצל את הרגעים האחרונים שיש להם ללמוד מאיתנו. רגע.

רגע.
כן, כנראה שזה מה שאנחנו.
בכפר קטן וירוק, במדינת קמבודיה, זה אנחנו.
מורים.

לפעמים המציאות מתעלה על כל דמיון.

English lesson #1

Today I had a first english lesson a as teacher.

I have a confession: I am scared to death of being a teacher.
Being responsible for someone's knowledge is a great challenge. It's another challenge to make people interested in what a teacher is trying to convey. other words - you have to be a great man in order to master the art of teaching.

I've been afraid my whole life of standing and talking in front of an audience, and although I had decided to face that fear some 3 years ago, I still am.

When the Buddhist holiday of Pchyum-Ben was over, and the monks told us that they have again some free time for learning English, I was both terrified and exited to hear.
Afraid - you already know why, and exited because everyone talked about what a great experience and privilege it is to teach Buddhist monks.
Alon, their previous teacher described them to me as very "monkish": shy, blocked, poker-faces and so on.
I was very happy to postpone the first lesson from monday to wednesday because of YOM KIPPUR, but eventually, the time has came for me to ride my bicycle to the dock, and to cross the river to the village of Tak-La(o).

My translator for today was Yuthia (A.K.A - William), and the fact that he walked from the riverside to the village 4 steps ahead of me was very comfortable and gave me some more time to kill myself thinking "how I could make a better lesson" - a thought that I could keep on going with till the end of days.
"Will they understand my explanations?", "is the material I prepared for them is good enough?". and I didn't even noticed the well-known amazing view of the rice-fields of the village. "What if they will know too much and I will run out of material", as we were crossing the poor-stone pagoda. "What if..."
And we were there. my foots climbed up the stairs as my mind climbed up the walls.

It's not my first time teaching a new class, but like at my first time, my first words were full of doubt.
But like on the first time - the last 59 and half minutes of the one-hour lesson were full of fun and learning. not even one thought went through my head. like a teaching meditation...you know, monks and all...
On the way back I had the time to enjoy the view, walk silently behind William, BREAK a part of the boat that took us to Chi-Phat riverside - other words - life has returned to its normal route.

Auh, and wait! almost forgot! I have another lesson tomorrow...I can't wait!

*Einam - יא יום רביעי אחת!
**The monks and most of the children of tak-la(o) do not go to school, and never met the english language before previous delegations had decided to teach them.
It's a great pleasure for them and for us as well.

today

Few weeks ago, when I still was in Israel, about at the middle of the 3^rd delegation, Gil, our HEAD OF MISSION (!) wrote a blog called “an ordinary amazing day”, which spoke about how many great things happened in the most ordinary day of the week.

I’m gonna kind of repeat it now, but it will not be boring, since every day here is a story on its own.

I woke up today at 7:30 to the sounds of a shaking house. sounds kinda scary? no! The floor here is so unstable that 2 people walking on the same time sounds like an earthquake!

So everybody woke up relatively early – we are making windows to our community house, Yael had a lesson early, and as I said before – 4 people walking on the same time can wake up even the laziest elephant that will sleep in my room.

So I got up and went to the community house. as I got there at 8 o’clock Mr. Sen (our translator, community house’s manager, a secondary school teacher and our most beloved and devoted friend here) suggested me to come to the elementary school with him. because these are the last days before school begins, kids come to school for “labor days”: cleaning, arranging and so. Today they had a parade in order to convince the parents that aren’t sending their kids to school to send them to the beginning of the upcoming year. we came to school and the word “WOW” just slipped out of my mouth.

200 kids all dressed with their blue-jeans/skirt-white-shirt standing in lines and waiting for the sign. as the sign was given, they marched from school to the village’s main (and only) road and totally blocked it, so everyone had to stand aside and watch them passing by. they marched to the village of chum-sla and back to the dock, with signs, music, and Mr. Sen reading a message for the parents and the kids. just amazing. and the kids were so happy! I remember myself as a student, in my geek times and my “cool” times, I was always happy to go to school, but it cannot be compared. these kids are really EXPECTING for the year to begin.

anyway, let’s continue in our journey through today.

After Khmer lesson that ended at 12:00 (in which we learn a new and soooo different language), I went to the village’s only “doctor”, for him to check my leg – I thought that I stepped on a glass few weeks ago. So I came to this Dr. Lui, which came out of his house with a rusty tool box. wait…now?! all the talks about HIV, infections, hepatitis came down to one second. a second later I was sitting on the porch, with unsterilized needle in my toe, with like 15 kids examining my situation, as the motorbikes are going by. By the way, he found nothing there…

5 minutes later, as I entered my computer class, the girls that were watching at my “show”, came to watch the next “show” – computer lesson J

And it’s just about noon!! crazy isn’t it?!

about 6 o’clock the YOM KIPPUR fast was over with banana pankaces made by Yael and me, ginger-honey tea and oil-flavored wafers. super fun and feels so much like home. ​Few times a week the people around me here give me the feeling of actual family. I think I will cry when I’ll have to leave them.

Then another computer lesson. and dinner. and great activity that was made by Naomi and Rotem for us to have fun together. Have I said family before?

I think that the most important thing that this day gave me, is the ability to work as hard as I should, but still knowing that I can have a great time, feel welcomed outside my home and inside it.

Just another usual day…:)

יום שמתחיל בבננות מטוגנות ונגמר בקולה בשקית לא יכול להיות יום רע (בנוסחא המקורית שהגה חבר טוב בשם רן זה מתחיל במלאווח ונגמר בהמבורגר אבל אי אפשר להיות פה יותר מדי בררנים..). ואכן ככה התחיל יום חמישי האחרון שלי. בדרך לרציף עצרתי אצל גברת בננות מטוגנות החמקמקה וקניתי חופן בעזרת תנועות ידיים ומה שזכרתי משיעורי הקמֶר (רמז: לא הרבה). במזח עוד הספקתי להיפרד מסוקני המהמם שנסע לתיכון באותו הבוקר מרוגש ומפוחד. "בהצלחה! אני בטוחה שתהיה תלמיד מעולה!" אמרתי לו ושלחתי לו נשיקה באוויר כשכבר הייתי על הרפסודה לצד השני של הנהר.

בצד השני של הנהר שוכן טאק לאו. כפר קטן ויפה עם בתים מקש ועץ בלי שום דבר כמעט למלא אותם. התלמידים שאני מלמדת אנגלית גרים פה ושלוש פעמים בשבוע ההורים שלהם מאפשרים להם לבוא לשיעורים במקום לעבוד בדיג או בשדה. ילדים קטנטנים, פצפונים, מתוקים וביישנים שהשיעורים האלה הם הזדמנות כמעט יחידה ללמוד. כשאני מגיעה בבקרים על האופניים בשביל אל הפגודה הם יוצאים מכל מיני בתים ושדות והולכים אחרי בשמחה, מדברים אלי בשפתם המוזרה ומגיעים איתי לשיעור. הפעם, במקום שיעור אנגלית רגיל, החלטתי לעשות יום ניקיון באזור- המקבילה לסיסמא האל-מותית "קלין צ'י-פאט". המקום היה מלוכלך ועמוס בזבל ובשקיות פלסטיק, זכר לשבועיים וחצי של חג בודהיסטי שחלק מרכזי בו הוא זריקת כדורי אורז לרוחות חוטאות כדי לשחרר אותן מהעולם הזה. בקיצור המון המון זבל. אז 11 ילדים קטנים, מר טנג, המתורגמן הכל –יכול, ואני אספנו 35 שקיות במסגרת התחרות היוקרתית והמקורית- "מי הזוג שיאסוף הכי הרבה זבל". לזוכים המאושרים הוענקה חותמת קטנה עם ציור של לב ולכל המשתתפים תג מנייר עם הלוגו של האיש שזורק אשפה לסל וחסל. האושר היה גדול והאזור מעולם לא היה נקי יותר.

עכשיו רק נשאר לחשוב מה עושים עם כל הזבל הזה. אין אוטו זבל שיבוא מחר לאסוף ואין רשות מקומית שתדאג לפנות את האשפה. בטאק-לאו אין אפילו בור לקבור בו את הזבל כי פשוט לא אוספים אותו אף פעם. אחרי התייעצות ארוכה החליט מר טנג שנוסעים להביא את העגלה מהצד השני של הנהר. כך עשינו, חזרנו, העמסנו, גררנו, חצינו שוב את הנהר ומשם העברנו אותו בפעמיים אל הכפר השכן לבור הזבל. מבצע הניקיון הסתיים בחיוך גדול, הרבה שרירים תפוסים גם זיעה, ובדיוק 5 דקות לפני ארוחת הצהריים הקדושה נכנסתי הביתה, עם אותה שקית הקולה מהמערכה הראשונה, מבסוטה ובסופו של שבוע כל-כך טוב ומספק. אכן יום כזה לא יכול להיות רע. גם לא שבוע כזה, גם לא 3 חודשים כאלה.

שלושה שבועות בשלוש שניות

שלושה שבועות אחורה.
יושבים בשדה התעופה בלוד ומסתכלים על תמונות מהבית. כוס קפה וסנדביץ' אבוקדו - אחרי סיבוב קצר בדיוטי-פרי. יושבים ומדברים, שיחות של היכרות והמרת כספים. ובין הדיבורים, מי בכלל חושב קמבודיה?

כמה שעות קדימה.
יושבים בשדה התעופה בעמאן ומסתכלים על תמונות משדה התעופה של לוד. יושבים ומדברים, שיחות של מטוסים ובדיקות בטחוניות. ובין הדיבורים, מי בכלל חושב?

שבועיים אחורה.
יושבים במעבר גבול אחרי מספר ימים בתאילנד וחולקים בננת אורז. או אורז עם בננה. או הדבר הזה שנראה כ"כ יפה שאי אפשר שלא לצלם. ומצלמים. חמישה ישראלים עטופים במעילי גשם. על מה בכלל דיברנו? לא זוכרת.

כמה שעות קדימה.
יושבים במכונית, בחוץ השמש מפציעה והעולם פתאום לובש ירוק. כ"כ ירוק שזה כבר לא חוקי. ברדיו מוזיקה זרה וגשם. המזגן עובד על קור. חם לי. הדבקתי את האף לחלון ובהיתי בנוף. פעם ראשונה שלא דיברנו.

אז קמבודיה.

בוקר אחר קדימה ואנחנו עומדים בגשם מתחת גשר ומחכים לסירה. ופתאום, אני כבר לא יודעת, הרצף הכרונולוגי של הזמן החל משתבש. היומן אומר שבועיים, אבל החיים כאן איתנו קרו מאז ומעולם ונמשכים כבר נצח ואולי יותר. יום אחד ארוך שתחילתו בגבול וכל מה שקדם לו קרה אתמול. הסירה עצרה במזח ואנחנו שטנו זמן כזה או אחר.

שאלתי אז, אולי אח"כ "אורן, מה המרחק בין תאילנד לקמבודיה?"
והוא אמר "כמה שעות באוטובוס, כמה אלפי שנות אור במנטליות"

כמה אלפי שנות אור במנטליות.

אז צ'י-פאט.

אנחנו ממוקמים על גדות נהר וסביבו יער גשם. יש קוקוסים שנופלים באמצע הלילה (ויש מי שישמע), פרות ברחובות, בננות מטוגנות בשוק, המוני ילדים וגשם. אולי יותר גשם מילדים. אבל זה לא זה.

אנחנו גרים בבית עץ ארוך, שישה חדרים, סלון עם ספות וערסל. חולקים את חיינו עם חגבים, לטאות ומיני יצורים עם כנפיים... אבל זה בטח לא זה.

אנחנו קמים בבוקר לשיעור של יום ראשון. 40 ילדים שואלים אותנו לשמנו ומחכים בסקרנות לדעת מה עושים היום. אנחנו שואלים אותם לשלומם והם עונים "שמח". מה שמח מה? אבל שמח. אז אנחנו מלמדים אותם דברים חשובים יותר וחשובים פחות, והם? אנחנו בשבילם אטרקטיבים באותה מידה שיובל המבולבל אטרקטיבי בישראל. וזה שמח. זה בהחלט שמח. חוזרים הביתה ו-וואללה, זה לגמרי זה.

משלחת רביעית יצאה לדרך.

שינויים בהרגלי הצריכה

כבר שבועיים מאז שהגענו ונדמה לי שהגיע הזמן לכתוב משהו. חיכיתי עם זה כל-כך הרבה, דחיתי, התעלמתי מזה והשתדלתי לא לחשוב על מה אני אכתוב. עשיתי את זה בעיקר כי היה לי כל-כך הרבה מה לכתוב ולא ממש ידעתי מאיפה להתחיל. אז אני אתחיל מהסוף.
עכשיו חזרנו מערב בפגודה. גם כאן מסתבר יש "אחרי החגים" ועכשיו החג בשיאו. כל יום מגיעים תושבי הכפרים באזור לפגודה בכפר הקטן שמעבר לנהר וחוגגים שם עד אור הבוקר. גם אנחנו באנו לשמוח איתם, רקדנו ריקודים קמבודים ושיחקנו עם הילדים הקטנים. בסירה בדרך חזרה ישבנו כולנו, שישתנו יחד עם הגרעין הקשה של הצעירים בכפר"המאותרים", ושתקנו. אני הסתכלתי על כוכבים, שהראו את פרצופם לראשונה מזה שבועיים ביום הראשון נטול הגשם מאז שהגענו, נשמתי עמוק וניסיתי להזכיר לעצמי איפה אני. כי איך זה יכול להיות שאני בסירה, באמצע הנהר הרחב, בדרך לבית הגדול מהעץ בסוף הכפר, יחד עם עוד 20 אנשים שעד לפני כמה שבועות לא חלמתי שאכיר ועם עוד חמישה שהתמזל מזלי להכיר קצת לפני, נושמת אוויר נקי ושומעת שום דבר חוץ מרעש המנוע של הסירה?
לפני שבאתי הנה היה לי ברור שהחיים שלי הולכים להשתנות מעכשיו. אין יותר עיר, משפחה, טלויזיה, ים, חדשות, בלגן, אוכל מכל הבא ליד ושיגרת היומיום. כבר יצא לי לטייל והייתי במזרח וחשבתי שאני יודעת לאן אני באה. אבל מהר מאוד הבנתי שלטייל במקום זה ממש לא כמו לחיות בו. רק שבועיים עברו וכבר ברור לכולנו שאלה החיים שלנו כרגע (כולל לטאת ה"גקו" הענקית שמהווה כרגע חלק מפסקול הלילה הזה יחד עם הצרצרים, הצפרדעים ושאר החיות בחוץ). כאן הבית, אלו החברים שלנו, הנה השכנים שלנו, אלו הדילמות שלנו וככה נראה היומיום שלנו- לקום מוקדם בבוקר, ללמד קבוצת ילדים קטנטנים אנגלית או מחשבים, לאכול ארוחת צהריים בדיוק ב-12, להעביר קורס מד"צים לחבר'ה הצעירים, להתנדנד קצת בערסל רק כדי לראות כמה ילדים חמודים עוברים בשביל ולא לעמוד בפיתוי לרדת ולשחק איתם בלי שאני מבינה אותם או הם אותי,לחזור לארוחת ערב בדיוק ב-8 ואז לרקוד עם אותם תלמידים ממש במסיבה בנוסח קמבודי מעורב בסגנון אייטיז כבד. נשמע הגיוני לא?
יש עוד כל-כך הרבה למה להתרגל- לחַיות שהן חלק מחיי הבית כולל צרחות, מלכודות ולפעמים אדישות, לרגליים שכנראה כבר לא יהיו נקיות בחודשיים וחצי הקרובים, לכביסה הלחה תמיד, לגשם שפתאום יורד ופשוט מרטיב כל פיסת גוף או בגד, למבטא הקמבודי הכבד גם באנגלית שמחייב הקשבה מאוד מאומצת. אבל גם לזה שלא צריך לקשור פה את האופנייים!! לא צריך לסגור את החלונות או הדלתות בגשם השוטף אלא פשוט לשבת הכי קרוב לפתח הסלון כדי שרסיסי המים יגיעו אלי וירעננו אותי, להגיד שלום לכל עובר ושב שפוגשים בדרך, לקום בבוקר ולדעת שהיום יקרו המון דברים, לחשוב כל הזמן מה עוד אפשר לעשות, לחיות בטבע, להיות חלק ממנו.
איזה כיף שיש עוד כל-כך הרבה זמן להתרגל להכל. איזה כיף להיות פה.

שתהיה שנה טובה ומלאת חוויות לכווווווווולם.

Absolute Beginner

Beginnings are always difficult.
The 3rd delegation left the village of chi phat after a big and loud cry, and left a huge vacuum, in which we, delegation No.4, were sucked immediately.
Within seconds we became best friends, appreciated teachers and role models, for people we barely know.
When we marched to the dock, accompanied by almost 100 kids, we marched as guests. When I walked back to my first volleyball practice as a coach, I was hugged by two kids I had never seen before. It was inconvenient. Strange. Unnatural. I thought those two kids were weird. During that day and the day that followed, I was hugged by many other people. Physically by some, mentally by others.

At that point I understood something about the importance of our project for these kids.
They do not need us desperately, they can keep on living their lives on this small but noisy street they call village. They can go after their parents – as a boat driver, housewife, or the woman that sell fried bananas across the street, but we give them something that they never had before.
It may be personal attention, exposure to new subjects or a different culture, better English or just time to play together, but every one of those things can be an opportunity for those who want to choose a different route.

The thing that frightened me most before I came here was that we’re gonna be those smart-white-western guys who came to tell those natives-locals-charlies how to live their lives right. But it’s not like it.
We can only encourage people to learn. Once you learned a bit you can choose. If you know 200 words in English there’s a whole new world lying at your feet.
and suddenly it’s legitimate for Sokny to want to become a media-reporter – because he KNOWS he wants it.

6 kids are leaving to high school this week. This is a huge number comparing to previous years. Srieng, Sokny, Naiheak, Savoeun, Tepi and Pov. Three girls and three boys, that are leaving their homes for the chance of having a choice.
6 kids. Only about 20% of junior high graduators. And this number is 3 times higher than last year.
But can you get it?
One year they send 2 kids to high school, and after less then a year of presence of IBC proect, those 2 kids were tripled!

Is it possible that such a small project can make such a difference? is it just a coincidence that will not repeat next year?
Or did we make a difference for a mother who had decided to spend the savings of a lifetime for in order to send her son for high school, far not less than 2 hours on a boat?

Hi, my name is Oren Shacham. 22 years old from Rishon le-zion, Israel.
I came here for the experience, and staying with will for making a difference

HELLO /GOODBYE/שלום

שביל עפר ארוך. עצים משני צדדים. פניה לבריכות בין בתי עץ מוגבהים. נסיעה קסומה על האופניים בשביל צר. גבעולי עשב שורטים לי את הפנים. הדרך למפלים בוצית., החלקתי שם הרבה..

בוקר. הדרך לבית ספר מוארת באור רך של בוקר שחודר בין העצים והבתים. הפעם הראשונה בבית הספר היסודי. ילדים בחולצות לבנות מלוכלכות, חצאיות כחולות ומכנסיים שחורים. ילדים קופצים בכפכפים. כיתות חשוכות. ילדיי עודרים בגינה עשבים ואני עוזרת. הם מסתלבטים עלי.
תלמידותיי הופכות לנערות צעירות מול עיני. הבנים עודם ילדים..

חוצה את הבריכה הענקית שתמיד נאותה לקבל את פני, בדרך לכפר קמלוט מהשוק. חוצה את הגשר הקטן מעל בריכות. שקיעה עכשיו והבפאלו רוחצים בבריכות צבועות ורוד וכתום. מתחמקת מעדר פרות כחושות לבנות. פעמונים מצלצלים וילדה עם מקל מברכת אותי לשלום.
הלו, הלו, הלו, הלו. וואט איז יור ניים? מיי ניים איז אור. הלו אול! ביי ביי אול.
וור אר יו גואינג אול? איים גואינג טו דה מרקט..האו אר יו? איים פיין ת'נקיו אנד יו? איים ורי הפי..גם אני שמחה.

הבית של אוי. תמיד חשוך אם מסתכלים מבחוץ אל הפנים. אבל בפנים שלושה ילדים שהם אור גדול. אני מגיעה לאכול תפוחי אדמה מתוקים שאם לא מבשלים אותם נכון, יכולים להרעיל אותך..אמא של אוי נושקת לי על לחיי ובנשיקתה אני יודעת שבחרתי נכון.

I’m singing in the rain just singing in the rain…
צ'ומרן, רו ואני יוצאים לטיול בצ'י פאט, קמלוט וצ'ומסלה. הם מדברים בקמר, אני מתענגת על שני הילדים שהולכים יד ביד, על מבטי העוברים והשבים שמתחייכים לעצמם על החבורה המוזרה שהולכת לקראתם. פתאום מתחיל גשם ואנחנו מוצאים את עצמנו שרים את השיר שזה עתה למדנו בכיתה...

אני קופצת כרגיל לשוק ונתקלת בסריי פאו, סוקיה ומריה. במסעדה של הוריה של סריי פאו הן מספרות לי על חבר ראשון, מבוישות ומצטחקות. סריי פאו מציידת אותי במתנה בארבעה קלחי תירס שאותם אני מקפיצה לגיל ואלון, בנאי במשרה מלאה בבית הקהילה...האגדה מספרת שהכוח של שניהם נשאר עד עצם היום הזה בקירות המקום.

בין הפעמים הראשונות עם הגיטרה על המרפסת. פירי, תלמיד כיתה ה' ושכנינו, קולט אותי. אני יורדת אליו, מראה לו את הגיטרה, נותנת לו לאחוז בה ולנגן. יצא לכם להסתכל פעם על ילד שמנסה לנגן על כלי שמעולם לא ראה בכפר, בפעם הראשונה? קסם...

סומננג מכיר לי את צ'ומסלה. הוא מראה לי את הבית שלו, הנהר שלו, החברים שלו, התרנגולות שלו והאוסף המרשים של ספרי לימוד האנגלית שלו.
סומננג קוטף לי קוקוסים. הוא מטפס כמו כלום על עץ בגובה עשרים מטר ומוריד משם שנים- עשר קוקוסים. אנחנו יושבים אצל שכנתו בדוכן, והוא חותך עם מצ'טה "פקק" בקוקס ושם לי קש אדום בפנים. אני חושבת שזה היה מיץ הקוקוס הראשון שבאמת היה לי טעים...

שעור ריקוד שלישי. אני מפשטת את הריקוד שהמצאתי בשני השעורים הקודמים ובעקבות כך מוצאת התלמידים שלי בכל מיני הזדמנויות מצחיקות פשוט רוקדים סתם כך, לעצמם או בחבורות...אני מלמדת אותם קטע של זוגות והם מאדימים, נבוכים, מצחקקים ושמחים.
אלו הדקות האחרונות של השעור ועומר מחליטה שהיא משתלטת על עמדת הדי.ג'יי ומשעור ריקוד נהייתה מסיבה קטנה ומטריפה בת 15 דק'.

שבוע ובו כ-5 הלוויות בכפר. אחת מהן בבית שבדיוק ליד גדרו קיבענו בבטון את לוח המודעות השני שלנו. יום לאחר מכן הוא מחוץ לאדמה מונח על הגדר. אנחנט מבטיחים שנחזיר למקום בתום ההלוויה, הם אומרים. הם מבטיחים, אנחנו מפקפקים, הם מקיימים, אנחנו משתאים...

יום לוויתה של הואה תלמידתנו. אנו מגיעים לבית בקמלוט ושם מתנוססת תמונתה של הואה על ארונה. בעוד מספר דקות אני אשב על בול העץ מול ביתה, ארצה ולא ארצה לראות איך מכניסים את גופתה פנימה אל הארון. בסוף אחליט שלא ואקבור ראשי בתוך ברכי. אמה בוכה וצועקת וקוברת את מירוריה בבד המשובץ שלכל משפחה קמבודית חייב להיות בבית.
עם בד זה הם סוחבים ירקות מהשוק, כורכים סביב הרגליים כדי לטפס על עצי קוקוס, משתמשים בזה בתור כובע, מגבת, ערסל לתינוק שנקשר על האם כדי שיהיה צמוד אליה תמיד. והיום האם קוברת את תינוקתה, מחזירה אותה לאלים.
היום הוא יום יפה. לא יום ללוויות. הדרך לבית הקברות כל כך יפה שזה מכעיס. בין סבך רמוס וחתוך ע"י המצ'טות והאנשים הואה נקברת. אני יושבת מסתתרת מהשמש הקופחת, ושומעת את המוות מתערבב עם החיים...קריאת הנזירים וצחוק הקוברים, דיבורי האנשים ודמעותיהן הלוחשות של חברותיה של הואה.
הואה נקברת רק כדי שתוצא לאחר מס' ימים ותישרף שכן רוחה בלילות עוברת ובוכה בין בתי קמלוט...

עומר ואני בסשן צחוק בלתי נשלט בלילה. אלון מתהפך בשנתו ואומר לנו לסתום מה שרק מעצים את הצחוק. אלון, עמך הסליחה.
עומר קמה ראשונה ובצעדי הפיל שלה מתחילה להתפוגג גם שנתי.
גיל חן קם בבוקר ומבט מזוגג בעיניו. הוא נשען על המעקה ופולט: "בוקר".
גיל גופר קמה בשמחה וברון וכרגיל בוחרת את המקום הכי לא סביר להתיישב בו. בין המצברים, בפינה מלאת אפר סיגריות על המרפסת, תחת הערסל או על בוטס הכלבה...מה יהיה גיל גופר?
אלון קם עם פרצוף מעוך והליכה של שיכור.
ואני? עצבנית. מי אוהב בקרים בכלל?! קפה? יש, אם זכרנו לקנות. סוכר? כן, אם אין לך בעיה עם שניים נמלים. חלב? פחחחחח...

פתיאה סהקום- סביי! סביי! בית הקהילה- כיף! כיף! בוקר יו ראשון בבית הקהילה וגיל מצחיקה אותנו כרגיל. צריך להיות שם כדי להבין. אנחנו שרים את שיר הפתיחה הקבוע שלנו שהשתרש בכפר עמוקות. הייתם מאמינים שלבית הקהילה( "פתיאה סהקום" בקמר) פעם היו קוראים "תת אה לואי" (ביתו של לואי ממנו אנו שוכרים את המקום ושביתו בצמוד אל בית הקהילה?)
לא עוד...

שמונה ורבע בערב. אני על המחשב מנסה להעביר זכרונות שהם כבריכות מים קטנטנות בראשי לכדי מילים מוצקות, בשריות כמעט חיות. כדי שתבינו. אתם מבינים? כי אני לא. יידרש עוד זמן עד שכל מה שקרה פה יעובד, יעוכל, יופנם.
בלוג כמעט-כמעט אחרון...כה מעט מקום אליו הבריכות הרבות יכולות להתנקז...
הלו, הלו, הלו, הלו. וואט איז יור ניים? מיי ניים איז אור. הלו אול! ביי ביי אול....

על המרפסת

גיל ואני סיכמנו (ואני חושבת שכל דרי הבית יסכימו עימנו), שהמרפסת זה החלק הכי טוב בבית שלנו. המרפסת זה המקום הכי טוב פשוט לשבת ולהתבונן. דרך המרפסת נדמה שלכפר יש חיים משלו: הוא נושם כשהרוח נושבת.אני צופה בו יבשה תחת בגגון כשהוא בוכה ברדת הגשם, הוא מותש כמגיעים גלי החום והבאפלו העייפים חולפים על פנינו מובילים פחמים. הכפר שלנו צוחק כשילדים עומדים אל מול המרפסת וקוראים בשמנו...

אבל היום אני לא מתבוננת בכפר אלא בעצמי.
אני יושבת ומסתכלת במרפסת על מכנסי הדגמ"ח שלי.
כל כך הרבה עברנו יחד, המכנסיים האלה ואני.
מצאתי אותן באחת משקיות הניילון השחורות הנודדות האלה שמסמלות איזה אטרף של בחורה לרוקן את הארון שלה ולפנות מקום לג'אנק חדש. לשקיות האלה תמיד יש נטייה למצוא את דרכן אל בית המשפחה שלנו ואם אני לא טועה הן הגיעו אלי מחברה של דודה שלי בקרית מוצקין.
אתם יודעים, סתם זוג מכנסי דגמ"ח בצבע בז' בהיר של סבתות.

הן מלוות אותי לפחות כחמש שנים.
הן טיילו ברחובות לונדון,הן חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה.
למרות שהן עברו מכפלת ונתפרו למידותיי, הן עדיין נגררות על הרצפה…
הן נארזו אינספור פעמים לתוך התיק השחור שלקחתי לצבא.
הן נקרעו לכל האורך בגלל המעבר הצר אל הקופה ומעבר לה (אם לא ניסיתם להעביר שעת משמרת ככה בקופת הסופר פארם לא ידעתם מהי מבוכה).
הן מתרחבות, אבל לא ממש,
כך שהצליחו גם לשרוד את גוויעתם של מכנסי הפדלפון.
בקיצור לכל אחד(או אחת) בארון
יש את הזוג מכנסיים האלה שיגרמו לך להרגיש בנוח,
וגם אם עלית עוד חמישה קילוגרמים עודפים ואתה סמוך ובטוח
שהם התווספו אך ורק לתחת שלך,
הן שם כדי שתביט במראה ותאהב אותן ואותך אהבה גדולה..

אז אני במרפסת מסתכלת עליהן סוקרת את קורות חייהן ומה יתווסף אליהן מאז שהגענו לכאן:
המון בוץ שלא יורד גם לא בכביסה שסדאו עושה לנו. סביר להניח שמקורו בביצה שמקבלת את פנינו בכניסה לבית. צבעים שונים ומגוונים- צבע לבן- מצביעת בית הקהילה. כחול, אדום, ירוק וצהוב- צבעי שמן מהטוויסטר שהכנתי למשחקיה על שק אורז. הן התבלו בצדדים ובתחתיתן, אולי מהנסיעה על האופניים, אולי מזה שדידיתי איתן ברחובות פנום פן, בעקבות הפציעה שלי בברך..
מעניין מה עוד מחכה להן? המון נופים יפים, הרים וכפרים נידחים, טיולים ארוכים לאורכן של מדינות מתאוששות שעברו לא מעט ומצמיחות לעצמן שוב שורשים...
אולי באיזו עיר ססגונית יעברו כביסה אחת למי יודע כמה, יורידו מעליהן את אבק הטרקים ויעטו עליהן ריח רענן וכוח מחודש…

עם המכנסיים הללו וגם עם זוגות מכנסיים אחרים טבלתי בבריכות הנהר שליד הכפר.
ביום רביעי האחרון טבעה הואה, תלמידה חדשה שלנו כבת 15, בבריכות האלה.
רציתי לכתוב בלוג רק עליה אבל לא יכולתי. יש דברים שאי אפשר לתרגם למילים. יצאתי עם המכנסיים מקופלים עמוק בתוך התיק הקטן לטרק עם חברי המשלחת, יום לאחר הלוויתה וחשבתי איך אני ממשיכה מכאן.
הקהילה מאמינה שאל הנהר גבה את קורבנו השנתי. ישבנו בינינו לבין עצמינו ושאל האם יכול להיות שבגלל האמונה הזו נידונה הואה למותה.

כיצד יכול להיות שרק שלוש שעות אחרי טביעתה התחילו החיפושים אחריה. האם זה הגיוני שחברי המשלחת שלי היו האנשים הראשונים שנכנסו למים כי אף אחד אחר לא רצה ואחר כך אף הופצה שמועה שהילדות היו באחריותנו בזמן טביעתה. איך זה נתפס שקומפרסור שהביאו לשם לעזר, עלה למשפחה 100$(סכום בלתי הגיוני במונחים של צ'י פאט) ולא ניתן בהתנדבות. ניסינו לענות על השאלות האלה והגענו למבוי סתום, או לתסכול, או לאכזבה. לא נותר לי רק לקבל את מותה כפי שעושים האחרים.

באותו יום חמישי כשקברו אותה, לא יכולתי לקיים שעור ריקוד. מבחינת התלמידים לא היתה בעיה לקיימו, החיים נמשכים: צוחקים בהלוויה בין מירורי הבכי של אמה והדמעות של אחיותיה, מעשנים סיגריה מעל הקבר תוך כדי שמורידים אותה חזרה אל העפר.
כשחברותיה שהיו איתה בעת טביעתה מגיעות לשעורים שלנו, עיניהן אומרות כאב. אבל לא ינסו לדובב אותן, לא ישלחו אותן לפסיכולוג.
החיים נמשכים. החיים נמשכים. החיים נמשכים…

החיים נמשכים וצ'י פאט תתקיים גם בלעדינו לטוב ולרע. החיים נמשכים ובעוד כמה שבועות המכנסיים שלי ואני נארוז את עצמנו ונלך לחפש את עצמנו במקומות אחרים. בעצם אני לא מרגישה שאני צריכה למצוא את עצמי, אני יושבת על המרפסת וחושבת שמצאתי בי כבר כל כך הרבה: כוח, נחישות, מסירות, קבלה. עברתי טרנספורמציה וזה עוד לפני שהגעתי להודו… הפגישות עם המשפחות, השעורים עם הילדים, החיים כקומונה, הכל מלמד אותי על עצמי.
צ'י פאט מלמדת אותי מוות אהבה חיים.

בלוג ספונטני...

היום אני מנסה כמו גיל, לכתוב את הבלוג בצורה הכי ספונטנית שיש.
לא לחשוב על ניסוחים, על ביטויים אלא לכתוב מהלב ומה הדרך הכי טובה לעשות זאת אם לא היישר מנמנום ערב על הערסל כשהמוח עוד לא צלול וחד כדי להמציא שלל ניסוחים.
מה שהעיר אותי מלכתחילה היה קול מים זורמים שחדר לי לחלום. בדיקה של גיל העלתה ששוב שכחנו לסגור את ברז המים שממלא את הגיגית הכחולה הגדולה...

מה שקורה בבית עכשיו: שקט. בעצם שקט זה לא תיאור טוב, פשוט כל אחד בעיסוקו. להלן תיאור של מה שקורה מסביבי: הגנרטור כבר פועל ואי אפשר שלא לשמוע אותו, אך עליו עולים קולות החיות של שעות הערב: צרצרים וכל מיני ציוצים מוזרים שמזכירים לי רעש של אזעקה שלא נגמרת.
למטה קולות של תלמידים. אלון מעביר שעור קולנוע לתלמידים שלו. מצד ימין של הבית אני מורגלת בקולות של הגסטהאוס השכן: הילדים, השיחה של ארוחת הערב שכבר עומדת להתחיל והמוזיקה הקמרית בפול ווליום.

חחח..הקול של צ'ומרן, תלמיד כיתה ה' שלי מגיע לאוזני ( אני לא צריכה לראותו כדי לזהותו). הוא מפתיע אותי אבל במחשבה שניה אני נזכרת: הוא ורו, תלמיד כיתה ב' התייצבו פה כמעט כל יום השבוע ושרו לי מתחת למרפסת את השיר: IM SINGING IN THE RAIN. לכן כשאני שומעת את קולו של רו כמעט לוחש: אור...אור.. אני כבר לא מופתעת אלא עוזבת את המחשב ויוצאת למרפסת. הם כרגיל מתחבאים בחשכת המדרגות ושואלים אותי: COMPUTER?.. מאז תחילת שעורי המחשבים כל הילדים פה באטרף על מחשבים ולמרות שהם יודעים את הלו"ז בע"פ הם עדין אוזרים אומץ מנסים לגנוב זמן מחשב במתנה. זה קורה באשמתי בעצם עכשיו כשאני חושבת על זה. צ'ומרן הוא אחד התלמידים שעוזרים לי כל הזמן גם אם איני מבקשת. אז יום אחד החלטתי לפנק אותו בשעור מחשב, להראות לו משחקים וכדומה( עוד לפני שהצענו את שעורי המחשבים לכולם) הוא כמובן הביא איתו חבר למסיבה ומאז הוא פה מידפק על חלוני, או שר לי סרנדות...
לשמאלי אני שומעת קולות נקישה, אני לא מעיפה מבט אבל חושדת שזו גיל אולי מנסה לתקן שוב את המדפסת ששבקה חיים ועושה את חיינו קצת פחות נוחים לאחרונה. מהמשרד: קולות משרדיים..סביר להניח שגיל עובד...

מרחוק אני שומעת עכשיו את קולות ברכת הנזירים נישאת באויר. זה קורה בדר"כ כשמישהו מת בכפר או באחד הכפרים השכנים. לוויה קמבודית או אזכרה כוללת כמו במסורת היהודית מעין שבעה. רק הרבה יותר רועשת..בפתח הבית מקימים מעין אוהל גדול, מזמינים אנשי הגברה שמתקינים במקום גבוה מגאפון ענק שמנגן מוזיקה קמרית של לוויות ומשמיע את הברכות שמוסרים הנזירים או אחד מנציגם. אני תוהה עם עצמי אם זה כמו בפגודה, שם כל פעם מתיישבים שבעה אנשים שמוסרים את מנחתם: כ-1000 ריל ואז מברך אותם אדם עם מיקרופון והברכה נשמעת ברחבי המנזר.
אני שומעת את התלמידים שבדיוק סיימו מצחקקים בכניסה. מעלי לטאה מקרקרת. מבחוץ שאון האופנועים שהולך ופוחת ככל שהערב יורד. עכשיו כבר חשוך לגמרי ובסלון רעש התקתוקים והיתושים מעצבנים אותי. גיל וגיל נכנסים לסלון מנהלים לשיחה ערנית על הפעלתו של יום המחשבים הפתוח לבית הקהילה.
צעדים מהירים על רצפת העץ המסגירה של הבית. אני מנחשת ולא טועה- זו סדאו שמגיעה עם סיר האורז לקראת ארוחת הערב.

קולי אבד לי היום. היום קשה לי לדבר. היום רק התבוננתי אבל משום מה המראות הנעימים של עוד יום חול בצ'י פאט, לא חדרו פנימה כמו בדרך כלל וזה הקשה עלי עוד יותר לדבר. אז גם אם דיברתי רוב היום, נדמה שלא באמת אמרתי הרבה.
אני מנסה להתעודד ולשחזר את קולה של אמא של אוי, תלמידה שלי. למרות שהיינו אתמול בפגישה ללא מתורגמן קולה ומחוותיה העלו בי דמעות. היא אמרה לי "סרו-לן טום טום". אני אוהבת אותך אהבה גדולה מאד. לאחר מכן גם נשקה נשיקה ארוכה ארוכה על לחיי, דבר לא כל כך צפוי מאישה קמבודית.

אני שמחה שגם ביום בו כל הקולות כולם נשמעים כשקט אך בפנים משתוללת סערה יש לי עוגן בדמות אישה קמבודית יפהפייה.

an ordinary amazing day

Nothing amazing happened today.

You see, Tuesday is our report-writing, staff-meeting, paper-working day. What can be special about a day like that?

Well, if you have been following us, you know that we are working hard on our community center. Pteah Sahakum in Khmer. it took us a while to get people to stop calling it by the name of the owner of the land and make it into an institution with its own name. now it even has its own children song: "pteah sahakum sabai sabai", fun at the community center, is a short clapping song we sing every Sunday at the beginning of the children's activity. But even better - these days we hear children singing it when we walk to the market or for coffee. How great is that??

Anyways, part of the great change we have brought into the village was the introduction of computer lessons. These, as you can assume, are overwhelmingly popular. when we figured that with our 6 laptops we can only give each student so much time, without having us collapse as teachers, our volunteers came up with a brilliant idea: open computer time, that will be managed by our "excellence team".

Today we had the first open computer time, and to be honest - I was nervous. Are we going to finish the day with 6 computers like we started? How are we going to control the great demand? How will we make people want to come back?

Well, as I said - today nothing special happened. or at least that's the way our excellence team made us feel. They were operating a computer room, the library and even a game room as if they were doing it for years. We came up with rules for the computer room (20 minutes each, no more than 2 per computer etc.), and they were enforcing them as if each one of them is running his own internet cafe.

To think that only two weeks ago our crappy one laptop at home was the closest most of the people here could get to a computer, and to know that from today they will be able to do it when ever they want - what a difference!! ok, ok, not when ever they want: when they have open computer time, and only after writing their name on the waiting list at the excellence team representative, and only for 20 minutes at a time etc etc, but it's actually these limitations and that order, that make the people here understand that something is changing.

Our excellence team, who will be our replacement once we are gone, with the newly appointed manager of the Pteah Sahakum, Mr Sen, have once again made us so proud! Together with the more than a hundred people who came to enjoy the 2 open computer hours today, they have showed us how important our work is to them.

What an amazing day!

משפחה

בבלוג הקודם כתבתי על פרויקט המשפחות.
פרויקט המשפחות הוא פרויקט שמטרתו להיכנס אל לב המשפחה הקמבודית ולהתבונן.
להתבונן בשגרת היומיום, להתבונן בדינמיקה המשפחתית, בעבודה הכרוכה בלנהל חיי משפחה ללא ממון רב ומגוון היסחים כמו: טלויזיה, צעצועים, חוגים...ניתן לבוא עם מתורגמן או בלעדיו ובשלבים מאוחרים יותר גם להביא מצלמת וידאו. בשביל הזיכרון והתיעוד.

התלבטתי זמן רב ממי כדאי לבקש. התלבטתי בין סוקיה, תלמידת כיתה ד' מקסימה שלי. ילדה מאד חייכנית ונמרצת, שלה עוד אחות בשם סוקון לבין פירי- תלמיד כתה ה' ואחד השכנים שלנו.
אבל כמה ימים אחרי שאלון וגיל כבר ביצעו מפגש אחד עם המשפחה שלהם וידעתי שאני חייבת לבחור משפחה, פתאום עברה אוי, תלמידת כיתה ד' שלי, ליד הבית.
את אוי אי אפשר לפספס. היא ילדה ארוכה וגבעולית- שזה לא אופייני כל כך לקמבודים, רזה, שיערה השחור והארוך קשור בגומיה על עורפה, בדר"כ לובשת חצאיות ארוכות עם הדפסים שמדגישות עוד יותר את גובהה וחולצות מכופתרות. אבל עיניה הן הכובשות אותך. יש לה את הריסים הכי ארוכים שראיתי, ואת הבעות הפנים הכי מצחיקות בעולם, במיוחד כשהיא מנסה בכל כוחה להגות משפט או מילה שקשים בשבילה: היא מכווצת את הפנים ומקמטת את האף תוך כדי דיבור וכשהמשפט משתחרר מבין שיניה פניה עוטות מבט שואל קריקטוריסטי, מחכה לתגובתי. אם עניתי "Very good!", היא תחייך בביישנות ותעפעף בריסיה הקסומים. אם אני חוזרת על המשפט, כדי שתבין שוב את צורת ההגייה, פניה יעטו מבט מרוכז ורציני, שלא הולם כלל ילדה בת 13, אלא גבר כבן 50.
"איך שכחתי מאוי?" אני אומרת לעומר, ומציעה שאת ביקורינו נעשה אצל משפחתה של אוי.

עומר מסכימה אך ברוב חוצפתה, מחליטה לחלות בברונכיט ואנחנו שולחים אותה לפנום פן כדי להבריא. לאחר שקבעתי עם אוי שנלך לביתה מיד לאחר שעור אנגלית, גיליתי שלא ניתן לעשות דבר בכפר הזה מבלי שכ-ו-ל-ם יידעו עליו. לכן, למפגש הצטרפו אלינו עוד חמישה ילדי כיתה ד', שאצל שניים מהם גם ערכתי ביקור בית. אוי, בוארן וסריי ניאנג, שלושתם גרים בקמלוט השכנה. אנחנו הולכים לקמלוט בגשם שכבר הפך בימים האחרונים לתושב קבע באזור. הדרך לקמלוט שופעת שדות מרעה ירוקים, מדשאות שהוצפו והפכו לאגמים קטנים ולמשכני עלוקות כמו שאני אגלה אחר כך כשהבנות ילווני הביתה...

תחנה ראשונה: בוארן- לבוארן יש אחות ואח הקטנים ממנו, ושני הורים מקסימים. אני מתנצלת על ההגעה ללא התראה ואמו מרגיעה אותי שהם כבר סיימו לאכול את ארוחת הבוקר. אני משוחחת עם אמו, שהיא אחת הנשים הקמבודיות היפות שראיתי, על בוארן, על קמלוט, על העבודה ועל השאיפות שלהם. היא מספרת לי שיש להם שדות אורז שהם מעבדים ונמצאים בקמלוט הישנה(כפר במעמקי היער במרחק של יום נסיעה). היא מוסיפה ומספרת שזוהי התקופה בשנה שאביו של בוארן יוצא לעבד את השדות ולכן הוא ייעדר מהבית למשך חודשיים. אני שואלת אם זה קשה לה ולילדים שבעלה נעדר מהבית לזמן כה רב והיא עונה שאין ברירה, כי האורז, אותו הם מגדלים לשימוש אישי, הוא חיוני להישרדותם. היא אומרת לי, שבתור אמא היא תעשה הכל כדי שילדיה לא יצטרכו לעבוד, וישקיעו את כל כולם בבית הספר ובלעשות את מה שילדים עושים.
אני מאד מתרגשת מהמשפט הזה ופתאום אני מבינה מדוע הילדים כאן בעלי תשוקה עזה ללמידה. אלו ההורים שלהם שמחנכים אותם לאהבת הלמידה, מנסים להעניק להם את כל מה שלא זכו לקבל. אני מבינה פתאום כמה הילדים האלה אהובים למרות שגילויי חיבה בין הורים לילדיהם הבוגרים הם נדירים בנוף המקומי.

בתחנה השניה, בבית משפחתה של אוי, ההורים שלה אומרים לי בדיוק אותו דבר.
אני מספרת לשתי המשפחות שביום שני הקרוב אנחנו עורכים מסיבה חגיגית לרגל פתיחת השעורים החדשים בבית הקהילה ומזמינה אותם להגיע גם לשעורים למבוגרים שאנחנו מקיימים. הם בספק אם יוכלו להגיע. הם מאד עסוקים בהישרדות היומיומית ובפרנסת המשפחה ללא עזרת הילדים ולאכזבתי הם לא חושבים שיהיה להם פנאי לשעורים שכאלה... מאוחר יותר השבוע כשאני אסע עם מר. טנג המתורגמן שלנו לחלק פלאיירים למסיבה והוא יצביע על חבורת ילדים ויגיד: "הם אולי לא יודעים קרוא וכתוב אבל הם דייגים מצוינים" - אני רק אז אבין למה שתי האמהות התכוונו...

אנחנו הולכות לעוד ביקור מאוחר יותר השבוע ומתמוגגות מאחיה הקטנים ומהשכנים הקטנים שבאים לשחק איתנו. אוי ואני משחקות מעין דמקה קמבודית( דמקה בלי חוקים בה אפשר לזוז לכל הכיוונים) על לוח משחק קבוע שחרוט על רצפת הבית העשוי מעץ ובאמצעות ענפים ועלים. אני מנצחת! עומר כהרגלה מדליקה את כל השכנים, משחקת איתם ו מרכיבה אותם עליה. כולם תופסים טרמפ על הסוס החדש וההמולה כולה מונצחת בסט תמונות היסטרי! אנחנו מלמדים אותם 3 מקלות והם מתלהבים כאילו זה המשחק הכי גאוני בעולם. מטבח המשפחה הוא עוד חדר קטנטן בו כמה סירים, מחבתות מקום לגחלים- להבערת אש (בתוך הבית) ולהרתחת מים. שני החדרים האחרים מיועדים לשינה, ובבית אני לא מזהה אף לא שמיכה או כרית. רק מחצלות וערסלים.

אנחנו מחליפות מספרי טלפון עם אוי (לאבא שלה יש) ואני חושבת איזה כיף זה יהיה לדבר איתה מישראל או מכל מקום אחר בעולם. ואז אני חושבת שיהיה לי מאד עצוב להיפרד ממנה. ואז אני מעדיפה לא לחשוב על זה ומנסה פשוט להעריך את הזכות שניתנה לי להיות בקרב הילדה הזו ולמרות שהמשפחה שלי מאד רחוקה כרגע, להרגיש שוב מה זה להיות חלק ממשפחה.

the day it happened

It happened! After a lifetime (or so it seems) of working on the community center here in Chi Phat, it was finally reopened with a new and improved service for the community!

You see, all our past delegations worked on the establishment of the community center as a center for our activity in the village, but the completion of its building was a sort of an endless story, that we, the third delegation ourselves, have had to deal with, and in fact still do, since we still have things to do.

When we came here, we set ourselves the goal of providing the community with a rainy season activity, to replace the school that goes on a 2 months vacation. We consider this to be an opportunity for us to set the center as a major place in the life of the community, and therefore tried to build a schedule that will be as appealing as possible and as wide ranging as possible, offering such classes as English and computers for children, youth and adults, and also art classes, dancing, singing and movie making, along with our long running library, and a newly opened play room.



Much preparation was going on, with our volunteers working literally form sunrise to way past sunset to get things done. We set yesterday, the 27th of July as the celebration day, and even organized with the Israeli Embassy in Bangkok to bring a very talented musician, Tal Kravitz, to put on a show. With the help of our friends from Wildlife Alliance, the construction was done a day before, to everyone’s relief.

On the day of the ceremony we gathered our Excellence Team, gave them red ribbons to wear with their name tags, so that they will stand out and people will know them, and soon it was time for the speeches. I tried my best to make it a short one, but failed, like always, and then it was turn for the deputy district governor, who said everything we wanted to hear – how much the community supports our work, and encouraged people to take part in it.

Even more important were the next two speeches: the one of the newly appointed local manager of the community center, Mr. Sen, and the one of our excellence team. These two together will make up the group that makes sure our works stays after we are gone, so it was very important for us to present them to the community in a very dignified way.

Next it was time for the show. And what a show it was. Hundreds of people gathered, some of which we have never seen before, to watch the music magician. Tal plays instruments he gathered from all over the world, and is able to excite just about any crowd. When he started playing a wood saw, people were speechless. When he sang they sang with him. The audience was so captivated that we considered it a perfect opportunity to get to these people who we have not seen before, and hand out information about our activities.

The day after was the day we were picking the fruits of our hard work. We announced this to be an open registration day, thinking it will be a good opportunity for us to get some order into things, buy even we didn’t expect things to go so well. As soon as we opened the doors, literally hundreds of people came in, all saying what courses they want to take. We stood there, tears in our eyes, not able to believe how things have changed in our village.

meet the excellence team!

One of the first things IBC has done, when it got here 8 months ago was to form what we call “The Excellence Team”. This is a group of young people that we know and consider to be particularly good at what they do – good values, good students, good people skills, good … you get the picture.

The group was initially small, but every delegation tried to expand it and make it more prominent in the volunteers’ activities. The program is simple: the designated young leaders get 1 on 1 time with our volunteers, time they can use for whatever skill learning they want – mostly English, computers, internet etc, but some have also asked for singing lessons and things of that nature. All these activities are meant to empower these young people. And this is where the empowerment pays off: each one has to choose a field in which he can give back to the community. Some of our excellence team are running the library we opened here, others are running movie nights and other still are involved in the community center activities we run for the children. We consider them to be part of our replacement once we are gone, and so we think about their empowerment very often.

One of the most important things we try to do is install in this small group, now 12, with a sense of pride for being chosen. When we recruit, we have a talk with each one of them and emphasize how special they are, and we also declare to them that they are now joining a family.

Well, being Israelis, one of the things we love best to do with our families is to have big family dinners. Naturally, this is one of the first things we did with our special group. We had a big dinner, with Israeli food, like Schnitzel and hummus (yeah, I know they are Austrian and Arabic foods, but the mix is what makes them Israeli!), and most importantly we had a family gathering feeling.



After the dinner came the Taki-playing (that one is proper Israeli, and no one can take it away from us!), and more games, sitting, talking, laughing and even dancing. It was great fun for s, but also for them. One of them said to us it was one of the happiest days he had, and another told our translator he felt like he was in heaven.

And so now we have a family here. They share with us even more excitedly our activities, they understand better what we want to achieve and what roll he hope they will take, and well… they are our young special friends here.

בית הקהילה- לאן?

אנחנו בצ'י פאט מזה חודש וחצי, והזמן רץ במהירות שיא.
ב-27/7 מתקיים טקס פתיחת בית הקהילה החדש, ואני מאד מקווה שיום לאחר מכן כבר נוכל לתפעל אותו במתכונת המתוכננת שכוללת: חוגים שונים, שעורי מחשב, הרצאות, זמן ספריה ומשחקיה ועוד.
במסגרת הפרויקט אחד הדברים שאנו מתעסקים איתם הוא המשכיות של ה"עסק". מי ישאר לאחר שנעזוב, מי יבצע, מי ינהל, מי מהתושבים יירתם כדי לגרום למה שקורה פה לא להיות עוד פרוייקט התנדבות של "שנה וביי", אלא משהו שהנביט פה מודעות, רצון והוצאה לפועל של עשייה קהילתית למען הקהילה עצמה. לכן קיים פרויקט המאותרים שלנו, אותו דור המשך שאנו מטפחים לקחת אחריות על כל מיני פעילויות שכבר פיתחנו. לכן, ניסינו לאמוד כמה כסף דרוש כדי לכלכל את בית הקהילה בחודש, והגענו ל-300$.

אבל מאין יגיע הכסף? המחשבה הראשונית הייתה שבית הקהילה נכון לעכשיו מציע שירותים שונים לקהילה ללא תשלום. כמו לדוגמא: סרטים, ספריה, בקרוב גם שעורי מחשב ואולי אינטרנט. הרעיון הוא שעבור שירותים אלו ייגבה כסף מהתושבים. אבל צריך לקחת בחשבון שיש לגבות מחיר סמלי, כיון שמרבית מהתושבים כאן חיים מהיד לפה, ואנחנו לא רוצים שבית הקהילה יהיה זמין רק לרווחתם של אמידי הכפר. דבר נוסף וחשוב לא פחות: האם השירותים שאנו מציעים מספיק אטרקטיביים בשביל שאנשים ישלמו עבורם. האינטרנט-השירות הכי אטרקטיבי שאנחנו יכולים להציע, גם הוא לבדו לא יוכל להכניס לבית הקהילה 300$ בחודש, במיוחד לא עם 6 מחשבים בלבד.

ולכן עם מחשבה על העתיד ולקראת הפתיחה הקרבה של בית הקהילה, קיימנו פגישה עם מועצת הכפר, שכוללת את האנשים הבכירים ביותר בכפר:
סגן המושל, צ'יף אוף קומיון, ראש מועצת CBET, ולואי ( שעל שטחו נמצא בית הקהילה והוא הינו חבר מועצה). הלך הרוח בפגישה הזו: קשה-קשה מאד.
סגן המושל מתעכב במענה שלו, נכנס לדקויות שהיו מיותרות בעיני ודברים הולכים לאיבוד בתרגום שבין קמר לאנגלית...

גולת הכותרת הרעיונית שהציע היא לשתף פעולה עם בתי הספר ולממן את בית הקהילה באמצעות גביית כסף בשעורי האנגלית שלנו- רק מתלמידים חלשים, וכל אלו שמצטיינים בביה"ס- לא יצטרכו לשלם. מה שבעצם מפספס את המטרה של חיזוק תלמידים חלשים. ובכלל, אחת הסיבות לחולשתם בלימודים היא העובדה שהם יוצאים לעבוד במקום ללמוד...
אני אישית לא יצאתי עם הרבה שמחה ואופטימיות מהפגישה, אבל עומר ואלון שלא התרגשו מהישיבה אומרים שצריך לקחת אותה בערבון מוגבל.

כעת, שבוע אחרי במבט לאחור, אני נוטה להסכים. אין סיבה שהישיבה תוציא לנו את הרוח מהמפרשים. אנחנו נמשיך בעשייה שלנו, נמשיך לקוות ולהאמין שיכול להיות פה אחרת, ולעשות כמיטב יכולתנו לשלב בין פעולות ההכנה לעתיד, ובין הנוכחות שלנו בהווה- ההנאה עם הילדים, ההשתלבות בחיי התושבים והעשייה.

בינתיים אנחנו מריצים את פרויקט המשפחות- אנחנו בוחרים משפחה ומלווים אותה תקופה בכל מיני שעות שונות ביום. אפשר עם מתורגמן, אפשר ללא. כשהמטרה היא תיעוד וצילום אורח החיים שלהם, וגם פיתוח קשר אישי ויותר אינטימי עם משפחה בכפר.
גיל ואלון כבר היו במפגש אחד כזה באנדונטק וסיפרו שלמרות שהאם יצאה לעבוד בשדות, כל השכנים התרגשו מהנוכחות שלהם, וישבו עימם בבית המשפחה.

דיברתי עם דודה שלי בטלפון והיא שאלה אותי אם אני כותבת כל יום על החוויות שלי כאן.
עניתי שכן, ואז תפסתי שלא ממש...פשוט חצי מהחוויות וההתרגשויות שלי כאן אני לא מצליחה לתרגם למילים.
איך אני אספר על ההתרגשות מפו החמוד שלוקח אותנו לטייל ב"הר הקירח" ומכין לנו עגילים מקליפות פרי יבש, וזר פרחים? או על סוקיה שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, או על זה שילדי כיתה ד' הזמינו אותי לפגודה לטקס, ואיך אתאר את הדרך העדינה בה הסבירו לי לבצע את הריטואל? או שאותה כיתה סופסוף הגיעה לפעילות אחה"צ ואף טרחה והגיעה עד לשער כדי לבקש ממני להקדים, או על כיתת ההעשרה שלא מפסיקה להתמלא... (ראו תמונות).
לכן כפי שכבר ציינתי, אסור לתת לדאגות ממה שיהיה כאן לאחר שנלך, להאפיל על הדברים הכי קטנטנים, הכי עדינים, מרגשים, ומספקים שבסוף יהיו הדברים שיהפכו את שלושת החודשים האלה, לדבר הכי נכון ואמיתי שעשיתי מעולם.

The city prespective on our village life

After more than a month in our charming little village, we had a new destination: Phnom Phen. we went to the big city for two reasons: a. we needed the big city, b. the big city needed us.

As for us needing the city, well you can guess what that's all about - we love our village dearly, but the idea of a vacation in a place with running water and electricity, with the opportunity to eat western food - all this was just too much to refuse.

As far as the city needing us - and it is written more for the sake of the word-game than anything else - we had an opportunity to take part in a good deed organized by the Israeli Embassy, so it was natural that we would jump on... On the Occasion of the Israeli 61st Independence Day, the embassy has decided to side track from the usual champagne drinking sort of events, and tried to do something different: they have adopted a center for street children in Phnom Phen. The center is one of several operated by the very impressive Krousar Thmey organization. The embassy wanted to make the center more "homey", and so decided to donate a play ground for the children. We couldn't resist the opportunity to spread our love for Cambodia outside of Chi-Phat, so we joined by donating a new and very fancy door to the center, and working for to days on painting the walls of the center in cheery colors.

The ceremony at the end of our work was very impressive, and the children loved what we have done. you can read more about it here.

But Phnom Phen also gave us an opportunity to see a side of Cambodia that we have only just heard about so far. It is a Cambodia of hardship and pain. To start with, of course there were all the street children that we were working with, each with their own hard story, stories that we do not know, but can imagine. And then there were the times we were trying to enjoy the city life, but time after time faced the bitter truth of the sex industry. In a painfully "in your face" sort of way, the stories of the sex tourism in this country came to life. In almost every club we have been to you could see young Cambodian women trying to survive, by offering themselves to tourists, and them gladly taking part in this party of employment and degradation.

When we first thought of building this project here in Cambodia, we knew that we wanted to give as many people as we can a chance to escape this fortune. Seeing this grim picture in such vivid colors, reminded us all again that what we do here is more than teaching English and computers. It is trying to give the people of this lovely village an opportunity.

Coming back to the village, with brand new computers and more equipment that we will use to help this happen, gave us a true sensation of coming home. And as you know, there's no place like home.