בבלוג הקודם כתבתי על פרויקט המשפחות.
פרויקט המשפחות הוא פרויקט שמטרתו להיכנס אל לב המשפחה הקמבודית ולהתבונן.
להתבונן בשגרת היומיום, להתבונן בדינמיקה המשפחתית, בעבודה הכרוכה בלנהל חיי משפחה ללא ממון רב ומגוון היסחים כמו: טלויזיה, צעצועים, חוגים...ניתן לבוא עם מתורגמן או בלעדיו ובשלבים מאוחרים יותר גם להביא מצלמת וידאו. בשביל הזיכרון והתיעוד.
התלבטתי זמן רב ממי כדאי לבקש. התלבטתי בין סוקיה, תלמידת כיתה ד' מקסימה שלי. ילדה מאד חייכנית ונמרצת, שלה עוד אחות בשם סוקון לבין פירי- תלמיד כתה ה' ואחד השכנים שלנו.
אבל כמה ימים אחרי שאלון וגיל כבר ביצעו מפגש אחד עם המשפחה שלהם וידעתי שאני חייבת לבחור משפחה, פתאום עברה אוי, תלמידת כיתה ד' שלי, ליד הבית.
את אוי אי אפשר לפספס. היא ילדה ארוכה וגבעולית- שזה לא אופייני כל כך לקמבודים, רזה, שיערה השחור והארוך קשור בגומיה על עורפה, בדר"כ לובשת חצאיות ארוכות עם הדפסים שמדגישות עוד יותר את גובהה וחולצות מכופתרות. אבל עיניה הן הכובשות אותך. יש לה את הריסים הכי ארוכים שראיתי, ואת הבעות הפנים הכי מצחיקות בעולם, במיוחד כשהיא מנסה בכל כוחה להגות משפט או מילה שקשים בשבילה: היא מכווצת את הפנים ומקמטת את האף תוך כדי דיבור וכשהמשפט משתחרר מבין שיניה פניה עוטות מבט שואל קריקטוריסטי, מחכה לתגובתי. אם עניתי "Very good!", היא תחייך בביישנות ותעפעף בריסיה הקסומים. אם אני חוזרת על המשפט, כדי שתבין שוב את צורת ההגייה, פניה יעטו מבט מרוכז ורציני, שלא הולם כלל ילדה בת 13, אלא גבר כבן 50.
"איך שכחתי מאוי?" אני אומרת לעומר, ומציעה שאת ביקורינו נעשה אצל משפחתה של אוי.
עומר מסכימה אך ברוב חוצפתה, מחליטה לחלות בברונכיט ואנחנו שולחים אותה לפנום פן כדי להבריא. לאחר שקבעתי עם אוי שנלך לביתה מיד לאחר שעור אנגלית, גיליתי שלא ניתן לעשות דבר בכפר הזה מבלי שכ-ו-ל-ם יידעו עליו. לכן, למפגש הצטרפו אלינו עוד חמישה ילדי כיתה ד', שאצל שניים מהם גם ערכתי ביקור בית. אוי, בוארן וסריי ניאנג, שלושתם גרים בקמלוט השכנה. אנחנו הולכים לקמלוט בגשם שכבר הפך בימים האחרונים לתושב קבע באזור. הדרך לקמלוט שופעת שדות מרעה ירוקים, מדשאות שהוצפו והפכו לאגמים קטנים ולמשכני עלוקות כמו שאני אגלה אחר כך כשהבנות ילווני הביתה...
תחנה ראשונה: בוארן- לבוארן יש אחות ואח הקטנים ממנו, ושני הורים מקסימים. אני מתנצלת על ההגעה ללא התראה ואמו מרגיעה אותי שהם כבר סיימו לאכול את ארוחת הבוקר. אני משוחחת עם אמו, שהיא אחת הנשים הקמבודיות היפות שראיתי, על בוארן, על קמלוט, על העבודה ועל השאיפות שלהם. היא מספרת לי שיש להם שדות אורז שהם מעבדים ונמצאים בקמלוט הישנה(כפר במעמקי היער במרחק של יום נסיעה). היא מוסיפה ומספרת שזוהי התקופה בשנה שאביו של בוארן יוצא לעבד את השדות ולכן הוא ייעדר מהבית למשך חודשיים. אני שואלת אם זה קשה לה ולילדים שבעלה נעדר מהבית לזמן כה רב והיא עונה שאין ברירה, כי האורז, אותו הם מגדלים לשימוש אישי, הוא חיוני להישרדותם. היא אומרת לי, שבתור אמא היא תעשה הכל כדי שילדיה לא יצטרכו לעבוד, וישקיעו את כל כולם בבית הספר ובלעשות את מה שילדים עושים.
אני מאד מתרגשת מהמשפט הזה ופתאום אני מבינה מדוע הילדים כאן בעלי תשוקה עזה ללמידה. אלו ההורים שלהם שמחנכים אותם לאהבת הלמידה, מנסים להעניק להם את כל מה שלא זכו לקבל. אני מבינה פתאום כמה הילדים האלה אהובים למרות שגילויי חיבה בין הורים לילדיהם הבוגרים הם נדירים בנוף המקומי.
בתחנה השניה, בבית משפחתה של אוי, ההורים שלה אומרים לי בדיוק אותו דבר.
אני מספרת לשתי המשפחות שביום שני הקרוב אנחנו עורכים מסיבה חגיגית לרגל פתיחת השעורים החדשים בבית הקהילה ומזמינה אותם להגיע גם לשעורים למבוגרים שאנחנו מקיימים. הם בספק אם יוכלו להגיע. הם מאד עסוקים בהישרדות היומיומית ובפרנסת המשפחה ללא עזרת הילדים ולאכזבתי הם לא חושבים שיהיה להם פנאי לשעורים שכאלה... מאוחר יותר השבוע כשאני אסע עם מר. טנג המתורגמן שלנו לחלק פלאיירים למסיבה והוא יצביע על חבורת ילדים ויגיד: "הם אולי לא יודעים קרוא וכתוב אבל הם דייגים מצוינים" - אני רק אז אבין למה שתי האמהות התכוונו...
אנחנו הולכות לעוד ביקור מאוחר יותר השבוע ומתמוגגות מאחיה הקטנים ומהשכנים הקטנים שבאים לשחק איתנו. אוי ואני משחקות מעין דמקה קמבודית( דמקה בלי חוקים בה אפשר לזוז לכל הכיוונים) על לוח משחק קבוע שחרוט על רצפת הבית העשוי מעץ ובאמצעות ענפים ועלים. אני מנצחת! עומר כהרגלה מדליקה את כל השכנים, משחקת איתם ו מרכיבה אותם עליה. כולם תופסים טרמפ על הסוס החדש וההמולה כולה מונצחת בסט תמונות היסטרי! אנחנו מלמדים אותם 3 מקלות והם מתלהבים כאילו זה המשחק הכי גאוני בעולם. מטבח המשפחה הוא עוד חדר קטנטן בו כמה סירים, מחבתות מקום לגחלים- להבערת אש (בתוך הבית) ולהרתחת מים. שני החדרים האחרים מיועדים לשינה, ובבית אני לא מזהה אף לא שמיכה או כרית. רק מחצלות וערסלים.
אנחנו מחליפות מספרי טלפון עם אוי (לאבא שלה יש) ואני חושבת איזה כיף זה יהיה לדבר איתה מישראל או מכל מקום אחר בעולם. ואז אני חושבת שיהיה לי מאד עצוב להיפרד ממנה. ואז אני מעדיפה לא לחשוב על זה ומנסה פשוט להעריך את הזכות שניתנה לי להיות בקרב הילדה הזו ולמרות שהמ
שפחה שלי מאד רחוקה כרגע, להרגיש שוב מה זה להיות חלק ממשפחה.
פרויקט המשפחות הוא פרויקט שמטרתו להיכנס אל לב המשפחה הקמבודית ולהתבונן.
להתבונן בשגרת היומיום, להתבונן בדינמיקה המשפחתית, בעבודה הכרוכה בלנהל חיי משפחה ללא ממון רב ומגוון היסחים כמו: טלויזיה, צעצועים, חוגים...ניתן לבוא עם מתורגמן או בלעדיו ובשלבים מאוחרים יותר גם להביא מצלמת וידאו. בשביל הזיכרון והתיעוד.
התלבטתי זמן רב ממי כדאי לבקש. התלבטתי בין סוקיה, תלמידת כיתה ד' מקסימה שלי. ילדה מאד חייכנית ונמרצת, שלה עוד אחות בשם סוקון לבין פירי- תלמיד כתה ה' ואחד השכנים שלנו.
אבל כמה ימים אחרי שאלון וגיל כבר ביצעו מפגש אחד עם המשפחה שלהם וידעתי שאני חייבת לבחור משפחה, פתאום עברה אוי, תלמידת כיתה ד' שלי, ליד הבית.
את אוי אי אפשר לפספס. היא ילדה ארוכה וגבעולית- שזה לא אופייני כל כך לקמבודים, רזה, שיערה השחור והארוך קשור בגומיה על עורפה, בדר"כ לובשת חצאיות ארוכות עם הדפסים שמדגישות עוד יותר את גובהה וחולצות מכופתרות. אבל עיניה הן הכובשות אותך. יש לה את הריסים הכי ארוכים שראיתי, ואת הבעות הפנים הכי מצחיקות בעולם, במיוחד כשהיא מנסה בכל כוחה להגות משפט או מילה שקשים בשבילה: היא מכווצת את הפנים ומקמטת את האף תוך כדי דיבור וכשהמשפט משתחרר מבין שיניה פניה עוטות מבט שואל קריקטוריסטי, מחכה לתגובתי. אם עניתי "Very good!", היא תחייך בביישנות ותעפעף בריסיה הקסומים. אם אני חוזרת על המשפט, כדי שתבין שוב את צורת ההגייה, פניה יעטו מבט מרוכז ורציני, שלא הולם כלל ילדה בת 13, אלא גבר כבן 50.
"איך שכחתי מאוי?" אני אומרת לעומר, ומציעה שאת ביקורינו נעשה אצל משפחתה של אוי.
עומר מסכימה אך ברוב חוצפתה, מחליטה לחלות בברונכיט ואנחנו שולחים אותה לפנום פן כדי להבריא. לאחר שקבעתי עם אוי שנלך לביתה מיד לאחר שעור אנגלית, גיליתי שלא ניתן לעשות דבר בכפר הזה מבלי שכ-ו-ל-ם יידעו עליו. לכן, למפגש הצטרפו אלינו עוד חמישה ילדי כיתה ד', שאצל שניים מהם גם ערכתי ביקור בית. אוי, בוארן וסריי ניאנג, שלושתם גרים בקמלוט השכנה. אנחנו הולכים לקמלוט בגשם שכבר הפך בימים האחרונים לתושב קבע באזור. הדרך לקמלוט שופעת שדות מרעה ירוקים, מדשאות שהוצפו והפכו לאגמים קטנים ולמשכני עלוקות כמו שאני אגלה אחר כך כשהבנות ילווני הביתה...
תחנה ראשונה: בוארן- לבוארן יש אחות ואח הקטנים ממנו, ושני הורים מקסימים. אני מתנצלת על ההגעה ללא התראה ואמו מרגיעה אותי שהם כבר סיימו לאכול את ארוחת הבוקר. אני משוחחת עם אמו, שהיא אחת הנשים הקמבודיות היפות שראיתי, על בוארן, על קמלוט, על העבודה ועל השאיפות שלהם. היא מספרת לי שיש להם שדות אורז שהם מעבדים ונמצאים בקמלוט הישנה(כפר במעמקי היער במרחק של יום נסיעה). היא מוסיפה ומספרת שזוהי התקופה בשנה שאביו של בוארן יוצא לעבד את השדות ולכן הוא ייעדר מהבית למשך חודשיים. אני שואלת אם זה קשה לה ולילדים שבעלה נעדר מהבית לזמן כה רב והיא עונה שאין ברירה, כי האורז, אותו הם מגדלים לשימוש אישי, הוא חיוני להישרדותם. היא אומרת לי, שבתור אמא היא תעשה הכל כדי שילדיה לא יצטרכו לעבוד, וישקיעו את כל כולם בבית הספר ובלעשות את מה שילדים עושים.
אני מאד מתרגשת מהמשפט הזה ופתאום אני מבינה מדוע הילדים כאן בעלי תשוקה עזה ללמידה. אלו ההורים שלהם שמחנכים אותם לאהבת הלמידה, מנסים להעניק להם את כל מה שלא זכו לקבל. אני מבינה פתאום כמה הילדים האלה אהובים למרות שגילויי חיבה בין הורים לילדיהם הבוגרים הם נדירים בנוף המקומי.
בתחנה השניה, בבית משפחתה של אוי, ההורים שלה אומרים לי בדיוק אותו דבר.
אני מספרת לשתי המשפחות שביום שני הקרוב אנחנו עורכים מסיבה חגיגית לרגל פתיחת השעורים החדשים בבית הקהילה ומזמינה אותם להגיע גם לשעורים למבוגרים שאנחנו מקיימים. הם בספק אם יוכלו להגיע. הם מאד עסוקים בהישרדות היומיומית ובפרנסת המשפחה ללא עזרת הילדים ולאכזבתי הם לא חושבים שיהיה להם פנאי לשעורים שכאלה... מאוחר יותר השבוע כשאני אסע עם מר. טנג המתורגמן שלנו לחלק פלאיירים למסיבה והוא יצביע על חבורת ילדים ויגיד: "הם אולי לא יודעים קרוא וכתוב אבל הם דייגים מצוינים" - אני רק אז אבין למה שתי האמהות התכוונו...
אנחנו הולכות לעוד ביקור מאוחר יותר השבוע ומתמוגגות מאחיה הקטנים ומהשכנים הקטנים שבאים לשחק איתנו. אוי ואני משחקות מעין דמקה קמבודית( דמקה בלי חוקים בה אפשר לזוז לכל הכיוונים) על לוח משחק קבוע שחרוט על רצפת הבית העשוי מעץ ובאמצעות ענפים ועלים. אני מנצחת! עומר כהרגלה מדליקה את כל השכנים, משחקת איתם ו מרכיבה אותם עליה. כולם תופסים טרמפ על הסוס החדש וההמולה כולה מונצחת בסט תמונות היסטרי! אנחנו מלמדים אותם 3 מקלות והם מתלהבים כאילו זה המשחק הכי גאוני בעולם. מטבח המשפחה הוא עוד חדר קטנטן בו כמה סירים, מחבתות מקום לגחלים- להבערת אש (בתוך הבית) ולהרתחת מים. שני החדרים האחרים מיועדים לשינה, ובבית אני לא מזהה אף לא שמיכה או כרית. רק מחצלות וערסלים.
אנחנו מחליפות מספרי טלפון עם אוי (לאבא שלה יש) ואני חושבת איזה כיף זה יהיה לדבר איתה מישראל או מכל מקום אחר בעולם. ואז אני חושבת שיהיה לי מאד עצוב להיפרד ממנה. ואז אני מעדיפה לא לחשוב על זה ומנסה פשוט להעריך את הזכות שניתנה לי להיות בקרב הילדה הזו ולמרות שהמ
שפחה שלי מאד רחוקה כרגע, להרגיש שוב מה זה להיות חלק ממשפחה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה