Being a Super-Teacher...

Whenever I am asked what group do I teach, I always say, "Me, I teach the teachers.." The first time I had this sort of encounter, I stopped and asked myself, "What does this make me exactly?", and the best answer came from an unnamed source. "That makes you a Super-Teacher!!"

Being a Super-Teacher has it's moments, and not a day has gone by, that I don't end the lesson with a smile on my face. This usually happens after I am blessed with the apparently local, yet extremely unusual, parting words "May you have a nice dream". (The source of this mysterious phrase has yet to be understood :-) )

These teachers are all a group of young men in their mid-twenties, who come from different provinces in Cambodia, and have been sent to Chi-Phat for a 3 year adventure in a remote village. Most of these teachers live in a "Teacher-House" (In the school itself!!), and spend their days, teaching, studying (they study English three times a day!), playing Volleyball.. and of course drinking impressive amounts of the local rice wine.

Me, I have the easiest job of all the volunteers, I get to spend an hour a day, getting these guys to speak English. ( Their knowledge of English is mysteriously limited only to reading and writing) Together we read articles from "The Cambodia Daily" (A national newspaper published in English), and discuss the current events. My favourite part is when they open up, and tell me about themselves, their lives, their dreams and hopes. (Getting married seems to be #1 on the wish list.. I guess some things are just cross-cultural :-) )

The best moment so far has been when they decided to join the bonfire and disco that we had arranged for the children in the village. I will probably never live down the fact that they were witnesses to me teaching all the village children the "Hokey Pokey" (You put you buttocks in, You take your buttocks out.. :-) ) Dancing with the teachers the traditional Khmer dance, and seeing their first encounter with a burnt marshmellow, all are experiences that I will never forget as a Super-Teacher.

על שלושה דברים רוצה אני לספר בבלוג הנוכחי: כניסתנו לבתי הספר למטרת לימודי אנגלית, על תחילת הפעילויות בבית הקהילה ועל הקמת הספרייה.
לאחר מספר שבועות בהם נתקלנו בקשיים בירוקרטיים, קיבלנו את האישור המיוחל להתחיל ללמד אנגלית בבתי הספר. עד עכשיו לימדנו במסגרת אחרת של CBET (Community Based Eco-Tourism) בה מערכי השיעורים ניתנו לנו מראש והדגש היה על כתיבה וקריאה. עובדה זו יצרה פער אדיר ביכולות התלמידים. מצד אחד, הם יודעים לקרוא ולכתוב בצורה שהיא באמת מדהימה ומצד שני, הם מתקשים עד מאוד לדבר באנגלית והם גם אינם מבינים כאשר מדברים איתם.
מטרת הלימוד בבתי הספר היא מתן דגש על יכולות הדיבור. כל מתנדב קיבל מספר כיתות והלמידה נעשית בקבוצות קטנות של תלמידים ובחלק מהמקרים אנו מש מתחילים מאפס. את השינוי התחלנו להרגיש במיידי כשהתחלנו לקבל יותר מתשובה אחת לשאלה "How are you?".
במקביל, לאחר חניכת בית הקהילה, התחלנו להפעיל אותו באופן קבוע. לכל שכבת גיל ישנן שעתיים שבועיות בהן ישנן הפעלות שונות בהתאם לנושא השבועי ובהתאם לגיל הילדים. כמו כן, בימי ראשון באופן קבוע, אנו מקרינים סרט בשעה 17:00. הסרטים הם סרטי דיסני באנגלית וזה מדהים לראות את הילדים נהנים וצוחקים עם הסרט.
ניתן לראות את ההשפעה של בית הקהילה ואת המסגרת שהוא מעניק לילדים. ישנם ימים בהם ילדי הכפר מתאספים אל מול הבית שלנו בתחינה שנפתח את בית הקהילה. קשה לעמוד מולם ולהגיד לא אבל יש לנו עוד פרויקטים לעבוד עליהם.
שבוע שעבר פתחנו ספרייה. כשהיינו בפנום פן קנינו ספרים מיד שנייה באנגלית ובקמר, מילונים, מגזינים ועוד. תלינו מדפים בבית הקהילה ויצאנו לדרך. פרויקט הספרייה לא ייגמר כאן ובעתיד יכולו תושבי הכפר להשאיל את הספרים. כמו כן, אנו רוצים למצוא מבנה קבוע לספרייה ומן הסתם להרחיב את היצע הספרים. בימים אלו אנו עובדים על גיוס תרומות ספרים לצורך הענין ועל מציאת המבנה. נכון תושבי הכפר נהנים מלשבת בבית הקהילה ולקרוא מהספרים ואילו אנו נהנים לשבת איתם ולהסתכל עליהם נהנים.

יצאנו להתאוורר בעיר הבירה פנום פן. התרשמנו, טיילנו, ספגנו אווירה וכעבור יומיים כבר היינו בדרכנו חזרה לצ'י פאט (בכל זאת, באנו להתנדב). ירדנו מהסירה וחייכנו לעצמנו תוך כדי מחשבה שכיף לחזור לכפר.
למחרת בבוקר, יום ראשון הרי הוא יום הפעילות הקהילתית, התכנסו ילדי הכפר בבית הקהילה על מנת לנתחיל את הפעילות. והפעם: יום ניקיון של הכפר. מההתחלה, כשהגענו, קשה היה שלא לשים לב שהכפר מלוכלך מאוד ורמת המודעות לאשפה ואיסופה נמוכה מאוד. ידענו שיום ניקיון הוא הכרחי על מנת להעלות את אותה המודעות ועל מנת לנקות את הכפר.

ילדי הכפר התכנסו והתחלנו בהצגה קצרה שהכנו שמטרתה ללמד את הילדים לזרוק זבל לפחי אשפה (ויש כאלו בכפר). אין כמו לשחק פרה קמבודית או קפטן פלנט מקומי. לאחר מכן, התחלקנו לחמש קבוצות, כל קבוצה קיבלה שטח מוגדר והתחלנו בתחרות איסוף זבל. כמובן שזבל אורגני לא נחשב. על כל שקית שהתמלאה לה הקבוצות קיבלו מדבקות כוכבים שהודבקו על ציור של כדור הארץ שכל קבוצה קיבלה בתחילת היום. נראה היה כי הילדים נהנים וכמויות הזבל שהצטברו היו גדולות מאוד.

כשסיימנו, התכנסנו כולנו על הדרך הראשית מול בית הקהילה, שרנו שירים ומצב הרוח היה כל כך שמח. נראה כי הצלחנו להעביר את המסר, לפחות בצורה ראשונית, ואף הצלחנו להעביר אותו בצורה מהנה. היום, שבוע וחצי מאז אותה פעילות, עדין ניתן ללכת בכפר ולשמוע ילד אומר “clean Chi Phat”.

עדכון לא מעודכן ודיון תמוה משהו

נו, קראתם את הכתבה בYNET, מעניין, מרגש? לא בדיוק.

אמנם הפרוייקט שלנו מוצג בכתבה ואף בצורה חביבה, אך לא עדכנית. מדוע? כיוון שנדרשנו לכתיבת הסקירה הקצרה על פועלנו לאחר שהות קצרה מאוד בכפר. מיותר לציין כי לא הספקנו לתרום יותר מדי. וצדק מי שאמר שיש דבר מה תמוה בהשקעה של מספר ימים בשיפוץ ביתנו. אך אני יכול להבטיח שלא מדובר בשום דבר ראוותני וספק אם מי מתושבי הכפר שלא נכנס לבית בכלל מודע לשיפוצים. כמו כן יש לקחת בחשבון שלא רק בשבילנו עבדנו, אלא בשביל ארבעת המשלחות הנוספות שיבואו אחרינו ויהיו גדולות במספר.

אבל עזבו, זה לא רלוונטי. לא תמיד ישנו טעם לנסות לשכנע את חברך בצדקת הדרך והפעם נדמה כי הדיון הוא מיותר. הרי כל אחד מותרת לו דעתו תהיה אשר תהיה ובטח ובטח שההתלהמות הרבתית העולה מדי יום ביומו בתגובות לכל כתבה המופיעה באינטרנט היא מיותרת ולא משנה באיזה נושא.

אך אני שואל את עצמי, אולי אין לי זכות דיבור? אולי אם הייתי בארץ, תורם, מתנדב, נלחם או כל דבר אחר הייתי מבין? צר לי לאכזב אך התשובה המוחלטת היא לא. אינני זוכר את עצמי כמקטרג על אנשים העושים חייל במקום אחר בזמן המלחמה לפני שנתיים, אינני זוכר את עצמי מאשים אף אחד חוץ מעצמי כשנפצעתי קשה במהלך שירותי הסדיר ואינני זוכר שביקשתי חיזוק או את תודתו של מישהו כשבחרתי לסיים שירות מלא בתור מתנדב במקום לצאת לטיול בחו"ל בתור חייל משוחרר שנתיים לפני כל חברי. אינני זוכר ולו תלונה אחת של מי מאילו שזכיתי לעזור להם בארץ כאשר התנדבתי במסגרות כאלו ואחרות, בהם לא בערו השאלות למה לא באתי קודם או למה בחרתי לטייל בעולם בשלב זה או אחר של חיי במוקם להשקיע את מירב זמני בעזרה לנזקקים. הם פשוט שמחו על התרומה והעזרה ואני שמחתי יחד איתם.

אין לי ספק שמי שירפרף בתמונות עדכניות יותר יגלה תמונה שונה במקצת. גם אזכיר על קצה המזלג את בית הקהילה שהקמנו, הפעילויות הרבות שאנו מקיימים לילדים שבעבר שוטטו בשדות בחוסר מעש בהיעדר כל גירוי אינטלקטואלי, הפרצופים המחייכים, הספריה שתפתח בקרוב, שיעורי האנגלית הרבים שאנו מעבירים, שירותי איסוף הזבל שנעזור להסדיר, חינוך להגיינה, עזרה פיסית בכל מקום בו אנו נדרשים לכך ועוד פרויקטים רבים הקיימים וכאלו שעוד ייושמו בעתיד.

אז תזמון הפרסום של הכתבה היה בעייתי, נכון. ואין אחד מחברי המשלחת שתשאלו אותו ויגיד לכם אחרת. ואף עשינו כמיטב יכולתנו על מנת שתתפרסם מוקדם יותר. כי אנחנו בסך הכל רוצים לשתף כמה שיותר אנשים בחוויה ולפתוח את הדלת בפני מי שרוצה ויכול להצטרף. מי מקוראי הכתבה ניחש ששבוע לאחר שנכתבה תפרוץ מלחמה נוספת בארץ? שירים את ידו ואשים בה את כל חסכונותי, הרי הוא רואה את העתיד. כי כל השאר כולל אנחנו לא ידענו מה עומד לבוא. אני רק יכול לספר לכם שכשסיפרתי לסבתי שאני נוסע למספר חודשים להתנדב בחו"ל עלה על פניה חצי חיוך והיא מיד אמרה: "אתה הרי יודע את דעתי, עניי עירך קודמים". ועדיין חייכה כי היה לה ברור שהמעשה הוא נכון. ועוד לא הספקתי להגיב ואמי שישבה סביב השולחן ענתה לה בשמי: "מה זאת אומרת? התנדבות היא התנדבות באשר היא ואף אחד לא יגיד לי או לך היכן אנו בוחרים להשקיע את האנרגיה שלנו או את זמננו הפנוי. לא כל שכן כאשר מדובר בהתנדבות". היא אמרה ואני שתקתי, כי מה יש עוד להוסיף? לא הייתי מנסח את זה טוב יותר.

שעת לילה מאוחרת. אחד פולט עשן לאוויר והשני מתחמם על כוס תה מבהיל. "איך זה שכל כך קר בקמבודיה?" תהיתי לעצמי.
שאלה מוזרה קוטעת דקות ארוכות של שתיקה.
"תגיד, אתה חושב שבארץ רואים את אותו ירח מלא ובוהק באותו זמן שאנחנו רואים אותו?"

"נראה לי שכן, הרי חורף בארץ ומחשיך מוקדם".

"אז נראה לי שזה גורם לי להרגיש טוב".

נדמה לי שזו מחשבה מנחמת, לא יודע למה. אולי זה משקיט קצת את האנשים. מחר ילחמו עוד אבל בנתיים יש קצת שקט.

אבל הרי אין לילה שקט בישראל, בטח שלא עכשיו. ועדיין...אנחנו מאוד מודעים לשאון התותחים הרועמים בארץ, הוא פשוט מעומעם מעט על ידי שאון הצרצרים ונשמע כמו שלילה אמור להישמע. כאן, או בכל מקום אחר. ©

עדכון ראשון מהשטח

עברו ארבעה שבועות מאז שעלינו על סירה ושטנו מתחת לשמיים כחולים ונופים ירוקים עוצרי נשימה. ירדנו מהסירה ומצאנו עצמנו על רציף די רעוע. זוהי הכניסה לכפר צ'י פאט. מההתחלה הוקסמנו מהמראות שעינינו ספגו. שביל עפר ראשי עליו מתרוצצים פרות, תרנגולות, אנשים על אופניים והמון ילדים יפים שמנופפים בידיהם וצועקים “hello” לעברנו. בנוסף, שפע של עצי קוקוס, בקתות עץ ואינספור חיוכים. אבל, מעבר לכל היופי והשמחה מהר מאוד הבנו בשביל מה הגענו. העוני ניכר בכפר והוא מלא באותם ילדים שמסתובבים ברחוב ומחפשים תעסוקה ועניין. בתי הקפה המקומיים מלאים בגברים מובטלים שמבלים בהם את רוב זמנם ומשפחות גרות בבקתות קטנות עד מאוד בתנאים מינימאליים ולעיתים אף פחות מכך.

לאחר שבוע בו הקדשנו את מיטב מרצנו לבניית הבית שלנו והיכרות עם הנפשות הפועלות: נחשים, עקרבים, לטאות, עכברים, יתושים, חיפושיות ושאר מיני זוחלים וחיות התחלנו להתכוונן לכיוון המטרה לשמה התכנסנו בכפר: עבודה עם הקהילה על מנת להעצים אותה.

שני אירועים מרכזיים קרו במהלך השבועיים הראשונים לשהות שלנו בצי' פאט : טקס חניכת הפרויקט וחניכת בית הקהילה בכפר.

"השגרירה הישראלית הגיעה לג'ונגל", כך נכתב בקמבודיין דיילי בכתבה שעשו עלינו. ואכן, באמצע חג חנוכה הגיעה לחצר ביתנו משלחת מכובדת שכללה את שגרירת ישראל בתאילנד וקמבודיה, מנהלת ארגון ווילדלייף אלאינס, הצי'ף של הכפר, סגן מנהל המחוז ותושבי הכפר על מנת לחנוך את פרויקט "תרמילאים ותורמים". במהלך הטקס נזירי הכפר בירכו אותנו ואנשים נכבדים נשאו נאומים.

שיא הערב היה כאשר באופן ספונטני לגמרי מצאנו עצמנו רוקדים עם עשרות ילדי הכפר לצלילי מוזיקה ישראלית. ניתן להגיע שזה היה האירוע שסימן את תחילת עבודתנו בכפר, את תהליך השתלבותנו בכפר ובעצם סימן לכך שתושבי הכפר מקבלים אותנו.

לאחר כשבוע, נחנך בית הקהילה. יצוין, כי לפני הגעתנו, אנשי הכפר בנו עבורנו מבנה שישמש כבית קהילה. הזמנו את ילדי הכפר לאירוע אשר תוכנן כך שהם אלו שיעצבו ויקשטו את המבנה. במשך כמה שעות הצבעוניות חגגה במבנה העץ. ילדים הכינו שרשראות מנייר קרפ צבעוני, צבעו אותיות אנגליות גדולות על חלונות המבנה, לידן הדביקו דפים שהם צבעו, כל ילדי הכפר הטביעו את כפות ידיהם על דלת וקירות המבנה עם גירים צבעוניים ובנוסף לכל, במהלך כל אותו הזמן, קיימנו הפעלות ומשחקים לכולם.

בסוף היום התקבל בית קהילה צבעוני ומרשים שכל ילדי הכפר היו חלק מהקמתו. חתמנו את היום מחוץ למבנה, על דרך העפר הראשית של הכפר, יצרנו שני מעגלים ענקיים ושרנו שירים שלימדנו בשיעורי האנגלית. כולנו היינו באופוריה במשך זמן רב לאחר מכן. מאז, בית הקהילה משמש אותנו ככיתה ללימודי אנגלית וכמרכז בו אני עורכים הפעלות קהילתיות, והיד עוד נטויה.

לעת עתה נסיים את העדכון הראשון כאן. מבטיחים להמשיך ולעדכן בתדירות יותר גבוהה.

רק נציין כי אנו מודעים למצב בארץ ומתעדכנים אודותיו. אנו מקווים שכולם בסדר ובטוחים ואנו מחזקים אתכם מרחוק.